מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מסע משפחתי ברחבי הגלובוס

סבא וסבתא עם אדם
סבא וסבתא (עם מיכה בנם הבכור)
הסיפור של סבתי איב

רקע משפחתי
ההורים שלי נולדו בדרום פולין. סבא שלי החליט אחרי שהתחתן שהם צריכים לעזוב את פולין בגלל העוני שהיה שם. הם נסעו ברכבת לאנטוורפן, שם סבא למד ליטוש יהלומים. הוא היה מחסידי בובוב (עיירה קטנה בדרום פולין). שם אבי נולד עם עוד 2 אחים ואחות קטנה.
בזמן הזה התחוללה מלחמת העולם הראשונה. הם גורשו חזרה לפולין, כי אז פולין ובלגיה היו אויבות אחת של השנייה. כשנגמרה המלחמה הם חזרו לבלגיה. אז לא הלכו לבי"ס בגלל הבלגן שהיה, אז ההורים יצאו לעבוד, ונתנו לילדים כסף שיקנו אוכל. לפעמים הילדים היו קונים ממתקים במקום אוכל רגיל. הם גם למדו את העבודה של ליטוש יהלומים בגיל צעיר מאוד.
אבא שלי היה האח השני. כשהוא היה בן 20 הוא נסע לדום אפריקה כדי לקנות יהלומים ישר מהמכרות. הוא היה שם שנה – שנתיים, קנה יהלומים והצליח.
בשלב כלשהו אבא נדבק בשחפת. הוא חזר לבלגיה, ואז נסע לשווייצריה לעיר דווס להחלים בביה"ח מיוחד לחולי שחפת. הוא החלים וחזר לבלגיה והמשיך לעבוד בליטוש יהלומים. הם הצליחו להחזיק מעמד למרות המיתון הגדול שהיה בשנות השלושים (כל אדם שני או שלישי בעולם היה מובטל).
בשנת 1935 היה ברור לאבא שהוא צריך להתחתן. בן דוד בצרפת הכיר בחורה מתאימה בציריך. אחיו הקטן של אבי נשלח לציריך לפגוש אותה ולהתרשם ממנה. הוא התרשם ממנה לטובה וב-1936 שמואל (אבי) ורחל לאה (הבחורה) התחתנו.
 
אימי, רחל
ב- 1937 אני נולדתי, וב- 1939 אחי אברהם נולד. רחל אימי נולדה בדרום פולין, כמו שמואל, ומשפחתה היגרה לשווייצריה בזמן מלחמת העולם הראשונה. היא גדלה וחונכה בציריך. בית הספר שבו למדה נחשב טוב והיה ברמה גבוהה. לימדו שם אמנות וצרפתית, וזה היה נחשב מאוד. היו לימודים גם בשבת, ובתור שומרת מצוות היא לא יכלה לכתוב בשבת בשיעורים. אחרי כמה שנים זה לא הסתדר והיא עזבה את בית הספר ונשרה מהלימודים. הוריה חשבו שבכל מקרה הגיע הזמן להתחתן.
היא הושפעה מהאווירה הציונית בקהילה היהודית בשווייצריה, והלכה לקורס הכשרה ב- 1930 (וגם למדה לגדל מלפפונים). ב-1935 היא הלכה לקונגרס הציוני שהתקיים בלוסרן שבשווייצריה. ב- 1933 היא ביקרה בברלין אצל המשפחה, שם ראתה שהיהודים חזקים ושהם עיצבו את התרבות הגרמנית, והיו פעילים מאוד גם בכלכלתה.
באותו זמן הנאצים כבר היו בשלטון והשפעתם הייתה ניכרת בכל מקום. מחנה הריכוז הראשון "דכאו" כבר הוקם.
 
שבועיים אחרי שאברהם נולד, הפלגנו בספינה לברזיל, ריו דה ז'נרו, בגלל מלחמת העולם השנייה שפרצה בפולין. לא היו על האנייה חליפות הצלה בשביל תינוקות כל כך קטנים. פחדנו שתהיה התקפה של צוללות גרמניות. הייתה בריכה על האנייה, ואבא שלי היה לוקח אותי אליה, ומשם נולדה האהבה שלי לשחייה.
יחד אתנו נסעו גם הוריו של אבי, ואח גדול של אבי ומשפחתו.
הגענו בשלום לריו-דה-ז'נרו. היה שם מאוד יפה, אבל הם הרגישו ששם זה לא המקום בשבילם. הצבעים, המראות והריחות היו לגמרי אחרת. כל יום אבי הלך לדואר לקבל מכתבים מקרובי משפחה מניו-יורק, אבל אמרו לו שאין. חבר אמר לו שצריך לשים כסף על הדלפק בשביל לקבל את המכתבים. אבי חזר לבית הדואר, שם כסף על הדלפק, והפקיד "פתאום" מצא חבילה גדולה של מכתבים בשבילו! 
 
החיים בניו-יורק והעלייה לארץ
חיכינו שנה וחצי בברזיל כדי לקבל אישור להיכנס לארה"ב. בזמן שהותנו בברזיל, עברנו קרנבל אחד, למראה זה הבנו שברזיל זה לא מקום לגדל משפחה ולנהל עסק. אחרי שנה וחצי בריו, קיבלנו סוף-סוף ויזות להיכנס לארה"ב. הפלגנו מריו לניו אורלינס ומשם טסנו לניו-יורק. הגענו לניו יורק ב-1941. אמי נתנה לנו בגדים חדשים לכבוד הפגישה עם המשפחה. אני ואחי הקאנו בטיסה על הבגדים החדשים. היינו צריכים ללמוד אנגלית, וזה לא היה קל. במשפחה דיברנו יידיש. למרות זאת למדנו אנגלית, ולבסוף, דיברנו אנגלית גם במשפחה.
בשכונה שגרנו בה היו פליטים יהודים מאירופה. היה סניף של "הדסה" (ארגון נשים יהודיות שפעלה בעיקר למען ישראל). ביה"ח "הדסה" בירושלים הוקם ע"י ארגון זה. 
אמי הצטרפה ל"הדסה" והייתה פעילה מאוד במשך הרבה שנים והייתה גם יושבת ראש סניף kew gardens  שבניו יורק.
 
ב- 1943 נולדה אחותי הקטנה יהודית. המשפחה כללה זוג הורים ו-3 ילדים: אני, אחי אברהם ואחותי יהודית. אני למדתי בבי"ס ציבורי עד כיתה ו'. בכמה קיצים שכרנו בית על חוף הים, קרוב לעיר. ב-1945, כשהיינו בבית הזה, הוכרז על סוף מלחמת העולם השנייה. היו חגיגות והמון זיקוקים. אנשים בילו כל הלילה. עם הזמן התברר שהשמחה מעורבת בצער, בגלל שכמעט כל קרובי המשפחה שנשארו באירופה נרצחו ע"י הגרמנים בשואה. רק מספר קטן של ניצולים של משפחתנו הגיעו לאמריקה. היינו רואים אותם הרבה, אבל הם לא רצו לדבר על מה שעבר עליהם. אהבנו מאוד את אמריקה, בעיקר את החופש והפתיחות, ואיך שקיבלו פליטים כמונו. השנים עברו וב- 1961 התחתנתי, ולי ולבעלי נולדו 3 ילדים באמריקה: מיכה, רבקה ותהילה.
ב- 1970 עלינו לארץ ישראל, ומיד אחר כך אמי, רחל, בהשפעת האמנות שלמדה בבית הספר הטוב בציריך, פתחה גלריה לאמנות בבית. בישראל נולדו לי עוד 2 בנות: רחל (אמא של אדם) ומרים. 
 
תשע"ו, 2016

מילון

הפקרות
כשסבתא היתה בברזיל, הם ראו שהממשלה הפקירה את תושביה לעוני ורעב.

ציטוטים

”שמחה מעורבת בצער“

הקשר הרב דורי