מאגר סיפורי מורשת

הקדמה

לפני שנה סבא יוסי השתתף בתוכנית "הקשר הרב דורי" עם אחינו אייל. התכנון היה שהשנה, סבתא מלכה תשתתף בתוכנית זו איתנו. אבל לצערנו סבתא נפטרה ב 15.8.14.

 

סבא החליט שהוא יספר את הסיפור של סבתא. על השאלה אל סבא "איך אתה יודע את הסיפור של סבתא" נענינו: "ראשית היינו נשואים 57 שנה , אנחנו מכירים כ- 65 שנה ובנוסף לכך אני ליוויתי את סבתא ואחיותיה בטיול שורשים שלה ותיעדתי את כל הטיול ביומן מסע".

 

ו. אנחנו,  גיא ועידן ואחינו אייל

 

סבתא מלכה נולדה באנטוורפן שבבלגיה, ב- 2 בינואר 1936. המקור לשם "אנטוורפן" הוא בסיפור שבהיות המקום עיירה קטנה היה שם ענק אחד שהטיל מוראתו על התושבים וסחט דמי חסות. בחור אחד צעיר רצה להיפטר ממנו ובזמן שהענק ישן, לקח גרזן וחתך לו את היד וזרק אותה לנהר. פירוש המילה "אנט" הוא "יד" ו"וורפן" הפרוש הוא "לזרוק".

ב-1939 – 1940 הגרמנים פלשו לבלגיה וכבשו אותה תוך 12 יום. הגרמנים אומנם הבטיחו כי לא יגעו ביהודי בלגיה אך זה לא קרה. הם התחילו לשלוח את היהודים במשלוחים מסודרים למחנות השמדה. הגרמנים היו מרכזים את היהודים במחנה איסוף "וואן הוף פון הבסבורג", שהוא כיום מוזיאון ובו רישומים מדויקים של אנשים שנשלחו למחנות השמדה והתאריכים. בערך 1,000 עד 1,500 יהודים במשלוח (טרנספורט).

 

סבתא רצתה לבקר את הקבר של סבא רבא רבא שלה, אליעזר שטמלר, והופתעה לשמוע שהוא קבור בהולנד. הסיבה נעוצה בכך שבבלגיה יש חוק שבכול 100 שנה הופכים את האדמה בבית הקברות ומתחילים מחדש, עובדה שנוגדת את ההלכה יהודית. שתי קהילות בבלגיה קנו אדמה בגבול הולנד והפכו אותם לבית קברות. לאחת העיירות קראו פוטי ובה קבור  סבא רבא אליעזר. סבתא מצאה רישומים של סבתא שלה ורוב בני משפחתה, שנשלחו לאושוויץ דרך מחנה מעבר " דרנסי".

 

בתחילת שנת 1940 משפחתה של סבתא החליטה לברוח מבלגיה (הורים +שלוש אחיות) ובמאי 1940 נסעו לתחנת רכבת בצרפת. סבתא ביקשה לבקר במחנה המעבר "דרנסי", שעליו שמעה דברים נוראיים. במחנה זה היהודים שהו יומיים שלושה ואחר כך נשלחו הלאה. את הילדים והקשישים הפרידו מהמבוגרים ושלחו אותם להשמדה. כיום ישנו במקום קרון זיכרון כדוגמת הקרון שהיהודים היו נשלחים בו, כמאה איש בקרון בהמות, ללא כל תנאים סניטריים. לא רחוק מהקרון יש לוח זיכרון ליהודים שהושמדו. סבתא מצאה בו את שמו של אבא שלה: אשר טיטלבום, וכן שמה של סבתא רבתא רבתא שלה.

הגרמנים והצרפתים תפסו את משפחתה של סבתא והביאו אותם למחנה מעבר "ברנס". את אבא של סבתא הז'נדרמים לקחו למחנה עבודה, משם הוא לא חזר. סבתא נשארה עם אמא שלה ועם שתי אחיותיה. יום אחד באו לקחת את רוב המשפחות למשלוח לאושוויץ. המזל היה שהאחות הקטנה של סבתא, בלה, הייתה חולה בדיפטריה, מחלה מאוד מדבקת והז'נדרמים לא רצו להידבק. ככה הם ניצלו בפעם הראשונה.

 

ארגון צרפתי להצלת יהודים הבריח אותם לעיירה בדרום צרפת, אזור שהיה תחת משטרו של וישי. הצרפתים לא היו כל כך אכזרים כמו הגרמנים. בטיול השורשים סבתא מיד זיהתה את הבית שבו הם התגוררו. זה הבית שכומר הכפר, תוך סיכון חייו, איפשר ליהודים להתגורר בו וכך הציל את חייהם. הבית היה נטוש ועל הקיר היה רשום שמה של אחותה הקטנה של סבתא, בלה. בבית הזה שוב קרה שבלה הצילה את חייהם: הז'נדרמים באו לקחת את המשפחה, בעקבות הלשנה, ובלה היתה חולה במחלה מדבקת והם הלכו כלעומת שבאו.

 

לאחר שאמא של סבתא שמעה על ביקור הז'נדרמים, היא החליטה לברוח. הן עברו עיירות והגיעו לעיירה מונטאוובן שבו שכנו משרדים שסיפקו ליהודים פליטים מסמכים מזויפים. האמא של סבתא קראה לשלוש האחיות ואמרה להן: "כאן יש לכן כסף לרכבת רק לכיוון אחד, לתחנת רכבת מסוימת ושם יחכה לכם מישהו ויעביר אתכן הלאה". סבתא הייתה אז רק בת שש. כשהגיעה הרכבת לתחנה, לא חיכה להם אף אחד. סבתא התחילה לבכות ואז הגיע אדם ושאל מדוע היא בוכה. סבתא סיפרה לו. הוא שאל מה שמה ואז התברר שהוא האדם שחיכה להן ולקח אותן למרסיי, למוסד של הרב שניאורסון, הוא הרב זלמן שניאורסון, קרובו של הרב מלובביץ' (חב"ד) והוא דאג למאה ילדים, לקח אותם ממקום למקום, הבריח אותם דרך יחידות נאציות וככה הציל את חיי רובם.

 

הילדים הגיעו לעיירה Demu והכפריים לא רצו למכור אוכל לילדים. לכן הרב שניאורסון קנה שתי פרות וחלב אותן, ככה שלילדים היה גם חלב וגם מוצרי חלב. בנוסף לכך הם שתלו ערוגות של ירקות. לסבתא היה צילום של הבית הזה ובעזרת הצילום היא הצליחה לאתר את מיקום הבית. כעבור ששים וחמש שנים שלוש האחיות הצטלמו באותו מקום על רקע הבית!

 

סבתא ומשפחתה הוברחו לשוויץ על ידי משפחה שהוכרה כחסידי אומות העולם. היהודים הוברחו דרך יער ונחל שקשה מאוד היה לחצות אותו. האמא של סבתא נקעה רגל ועמדה על כך שישאירו אותה וימשיכו בלעדיה, אך כמובן שהם לקחו אותה אתם ויחד הצליחו לעבור לשוויץ.

 

בית הספר בעיירה בנה דגם של הברחת היהודים לשווייץ, ובכל שנה מלמדים ומספרים לילדים על גבורתם של התושבים שפעלו בהברחת היהודים ועל כך שחלק מהם שילמו בחייהם על פעולתם זו. בנוסף לכך מצאנו במקום כפתורים של חוטי חשמל ששמשו כגדר חשמלית.

 

פועלו של הרב שניאורסון היה מדהים. בשנת 1941, כאשר הגרמנים לקחו את המבוגרים למחנה ההשמדה, הוא התחיל לאסוף ילדים יהודים ממש מהרחובות וכינס אותם במוסד שלו במרסיי. במוסד הזה היו בחורי ישיבה שלימדו את הילדים. בשער היו שומרים ילדים בני שש עד עשר וכשראו שהחיילים הגרמנים או הצרפתיים מגיעים – הודיעו  לבחורי הישיבה ואלה הבריחו את הילדים ליער. הילדים של הרב שניאורסון שוכנו בדרך כלל בשלושה או ארבעה בתים. כנראה בגלל ההלשנה, הגרמנים באו ולקחו ילדים מבית אחד למחנה השמדה ושם רצחו אותם.

 

סבתא, אמא שלה ואחיותיה הגיעו לגבול שווייץ. באחת העיירות היה אדם נוצרי שתוך סיכון חייו הבריח יהודים לשוויץ. הוא נתפס, נלקח לאושוויץ ושם נרצח. בתו ואשתו זכו לקבלת תואר "חסיד אומות העולם".

 

בסופו של דבר סבתא עלתה לארץ באונית חיל הים הבריטי מנמל מרסיי בראש השנה 1945. באותה אוניה עלה לארץ גם ילד בן 12 ששם משפחתו לאו – לימים הרב ראשי לישראל. 

 

בתחילה הם שוכנו במחנה עתלית. כיום בגנזך של מחנה עתלית נמצאת מצגת על סבתא.

סבתא היתה בכמה מוסדות ילדים, האחרון שבהם "כפר בתיה" שליד רעננה. שם במוסד היא פגשה את סבא יוסי. בקיץ 1951 סבא וסבתא יצאו בהתנדבות לקורס מ"כפים בגדנ"ע, הקורס נמשך 67 ימים ובסוף הקורס הם הדריכו גדנ"עים במוסד כפר בתיה. בחורף של שנת 1951 היה שלג גדול וחורף קר מאוד. מכיוון שהרבה ילדים אז היו באוהלים, אספו אותם ושיכנו במחנות צבאיים או במוסדות שונים. הילדים האלה היו זקוקים  למדריכים וסבתא וסבא התנדבו להיות מדריכים במבצע זה והדריכו ילדים בכרכור פרדס חנה.

 

הם התחתנו ב-1957, בבית צעירות מזרחי בתל אביב, והתחילו לבנות את המשפחה החדשה. בתחילה חיו בקריית מוצקין, שם למד סבא בטכניון ומאוחר יותר הקים את חברת מורקס 71. שם גם נולדו שתי הבנות נילי ומיכל (הדודות שלנו). בסוף שנות הששים עברה המשפחה הצעירה למרכז הארץ, שם נולד עמיחי, אבא שלנו. הם הקימו דור נוסף של שלושה ילדים, ומהם עוד דור של 9  נכדים ששניים מהם הם אנחנו, גיא ועידן.

 

בשנת 2005 יצאו האחיות טיטלבאום בליווי סבא יוסי למסע שורשים בעקבות מסלול הבריחה. סבא תיעד את המסע ביומן ובתמונות, אשר שימשו אותנו בהכנת המצגת. בזכות היומן הכרנו את הסיפור המופלא של סבתא מלכה.

 

 

מורה מובילה לילך פרץ, תשע"ה, 2015