מאגר סיפורי מורשת

סבתי, דליה, נולדה בתימן, בנדרה בשנת 1944. זכורים לה עדרי הכבשים, הירק הרב, האוויר הצח, משחקי המחבואים והתופסת שמאוד אהבה בילדותה. הבנים למדו תורה בחדר אצל המורי (רב). סבתא למדה לחלוב עיזים, ללוש בצק ולכבס את בגדיה בנהר יחד עם אימה. בתימן הנשים היו לבושות צנוע עם כיסויי ראש. לסבתא רקמו כובע יקר במיוחד שניקרא "קרקוש", שהיה מיוחד ויפה להפליא.

היהודים בתימן חשו געגועים רבים לארץ ישראל והיו מתפללים לכיוון ירושלים. גם בשנתם ראשם היה מופנה לכיוונה. סבתי שמעה שלבית הכנסת הגיעו שליחים מארץ ישראל והביאו עימם את הבשורה: עולים לארץ ישראל! יש להתכונן בחשאיות גמורה! היא חשה ציפייה גדולה לצד חששות ופחד.

ההתארגנות והעלייה

הוכנה צידה לדרך, מצות וכעכים יבשים. נארזו תכשיטים יקרים ובגדי חג שנעשו בעבודת יד. נאספו ספרי תורה הכתובים על קלף מיוחד. עליהם התווספו דפים שרשומים בהם תאריכי הלידה של כל המשפחה. מפאת קדושת ספרי התורה הוחלט שכל הספרים יוטמנו באדמה כדי שלא יפלו בידי זרים.

העלייה לארץ ישראל הייתה ברגל, על גבי חמורים ועם מורה דרך שבתי האב שכרו. סבתי ומשפחתה ישנו תחת כיפת השמים, סבלו מעקיצות של תולעים שהרעידו את האדמה מתחתינו. בדרך נאלצה המשפחה לשלם "דמי כופר" על כל ראש וזאת במטרה להבטיח את שלומם. "כשחצו את הנחל סבתי דליה הייתה על גב החמור, הוא הרכין ראשו לשתות מים והיא נפלה לתוך המים. אמה שהייתה על ידה נבהלה וכולם רצו להרים אותה מהמים". אחרי ייסורי הדרך הגיעה סבתי ומשפחתה למחנה שנקרא "חאשד-גאולה". "היא זוכרת מהמחנה את הקופסאות המתגלגלות (מכוניות), והלחם הלבן והארוך (בגט) שנקרא "רותי".  ההתרגשות והפחד התערבבו יחד לקראת העלייה למטוס. בהמתנה בשדה התעופה פשטה שמועה שנמסרה על ידי שליח שעל כל הנשים להיפטר במהירות מכל תכשיטיהן ולטמון אותם באדמה בשולי השדה כדי שהמטוס לא ייפול מהשמיים לים. פחד אחז במשפחות והן נפרדו מכל התכשיטים והחפצים היקרים שהיו להן. הטיסה עברה בחשש גדול, בתפילות ובהקאות לתוך שקיות שחולקו מבעוד מועד. העולים כינו את המטוס "הציפור הגדולה" או "על כנפי נשרים". הייתה זו עליית "מרבד הקסמים".  לפנות בוקר נחת המטוס בארץ במזג אוויר קר. הרישום של המשפחות וילדיהם היה מהיר.

הייתה שמועה שאת הילדים הקטנים לוקחים למוסד ולכן, כל בית אב הוסיף מספר שנים לילדיו. הפרידו בין הנשים לגברים בעלייה לאוטובוסים שיביאו אותם למעברה. "היה המון בכי וצעקות כי כולם חשבו שהפרידה היא לנצח, אבל כעבור מספר שעות להפתעתם נפגשנו שוב והשמחה הייתה גדולה."

באחד הימים, חורף 1951, ראתה סבתי פתיתים לבנים יורדים מהשמיים, (שלג). זה היה פלא גדול וקסום בעיניה והיא החלה לרקוד. כנראה התעלפה מהקור וכך, מצאה עצמה כשהוריה משקים אותה ביין כדי לחמם את גופה. האוכל שקיבלו העולים החדשים היה משונה בעיניהם, למשל: קיבלו ריבה שקראו לה "סחוג מתוק".

להורי סבתי הייתה משפחה ותיקה בארץ שבאה לבקר וסיפרה שבמלחמת השחרור נפל חלל משה, בנם. הוריה של סבתי קיבלו את הידיעה בצער ובעצב רב.

המעברה הייתה קטנה ובנויה מאוהלים שאוכלסו בעולים מפולין וממצרים. החיים במעברה לא היו קלים. לא היה חשמל, מים ומספיק אוכל. העולים מאירופה היו שונים ומשונים בעיני העולים מתימן במראם, בלבושם ואפילו בשמותיהם. המשפחה קיבלה בית של שניים וחצי חדרים בשכונת רסקו ברעננה. סבתי החלה לבקר בבית הספר בכיתה ד' כשאינה יודעת קרוא וכתוב וזאת ללא תמיכת משפחתה. זכור לה שהייתה בורחת מהבית כדי להכין שיעורים.

בתאריך 24.10.1965 סבתי נישאה. ובמאי 1971 נולד אבי איתמר (הבן השלישי של סבתי).

הזוית האישית

סבתא דליה: "העלאת חלק מזיכרונותיי הצעירים עם נכדי רותם הגבירו את מעיינות זיכרונותיי הרבים. מצאתי עצמי בשמחה ובגאווה חולקת עם נכדי את ההיסטוריה והחוויה האישית שלי. עברו עלי אירועים בלתי נתפסים ובמרכזם העלייה לארץ ישראל יחד עם משפחתי. אני שמחה שנכדי התעניין, תיעד וחווה יחד איתי את עברי".

רותם: "שמחתי שזכיתי לשמוע וללמוד על שורשי ממקור ראשון ולא מתוך סיפורים ושמועות . כולי תקווה שאמשיך לשמוע ולתעד סיפורים נוספים של סבתי ושל עוד קרובי משפחתי".