מסע הנדודים של סבא אהרון
עליתו של סבא לארץ ישראל
מסע הנדודים עד ההפלגה:
הייתי פעיל בקן הנוער הציוני בעיר גאלאץ, משם נסענו לעיר פיאטרה ניאמץ, הקמנו סניף הכשרה והתקיימנו מעבודות פיזיות שונות.
לאחר מספר שבועות נסענו לסניף ההכשרה בעיירת קולנטינה, שם עבדנו בחקלאות.
לאחר מספר שבועות נסענו ברכבת ליוגוסלביה ושם חנינו זמן מה במחנה שליד העיר זאגרב.
לאחר כשבועיים נסענו ברכבת לנמל טריאסט.
מהרכבת ראינו בנמל אוניה גדולה וקטנה. חשבנו שנעלה על הגדולה, אך נאמר לנו שנעלה על הקטנה יותר.האחראים במקום הורו לנו להשאיר את כל המטען על החוף.
כולנו התחלנו ללבוש בגד על בגד ופתאום השמנו.
נמסר לנו כי המטען שנשער על המזח יועמס על האוניה וימסר לנו בנמל היעד חיפה.
המטען האמור לא הגיע לידינו עד היום. בהפלגה התנסינו בסערה גדולה וטולטלנו כמו סירה.
האוניה היתה בסכנה ממשית לטבוע.
אלה שהיו על הסיפון ואני ביניהם, היינו בסכנת היסחפות לים. נמסר לנו כי שידרנו אותות מצוקה (אס. או. אס) אולם לא התקרבה כל אוניה לסייע. עם אור הבוקר הסערה שככה.
היינו במצב רוח מרומם מאוד משתי סיבות : 1.שניצלנו מהסערה 2.שנובל לנמל חיפה.
פתאום הבחנו שמתקרבות אלינו שתי אוניות מלחמה בריטיות. שמענו ברמקול כי עלינו לעצור' אבל האוניה המשיכה בשיוט.
האוניות התקרבו משני צידי האוניה שלנו. המלחים האנגלים זרקו חבלים וקשרו אותנו לאוניותיהם.
ציוותי האוניות קפצו לאונייתנו וחיפשו את צוות האוניה שלנו, אך לאכזבתם לא מצאו אף אחד (לא קפטן ולא מלח) .זאת מאחר והצוות כולל הקפטן התחפשו בבגדי מעפילים והתיישבו בינינו.
האנגלים חיפשו, חקרו אך לא העלו דבר. לבסוף, נגררנו לנמל חיפה.
שם שהינו מספר ימים. שמענו כי האנגלים מתכוונים להעביר את כולנו למחנה מעפילים בקפריסין.
היו הפגנות סוערות בחיפה נגד כוונה זו. לבסוף האנגלים ניכנעו והחליטו שנועבר למחנה מעפילים- עתלית. במקביל שמנו לב שאנשי הצוות חומקים בלילה לכיוון הנמל.
נהיננו לראות את אורות חיפה בלילה, מהכרמל עד העיר למטה. זה היה מחזה אדיר!!
השהייה במחנה עתלית:
היו שמועות כי נהיה סגורים תקופה של כ 3 או 4 חודשים. היינו מאורגנים בקבוצות באותן מסגרות כפי שעלינו מארץ המקור. היינו קבוצה של כ-12 בנים ובנות' ועסקנו בפעילויות שונות כמו ספורט, קריאה והרבה וויכוחים אידיאולוגיים מאחר והיו קבוצות מתנועות ציוניות שונות.
היי הווי נחמד מאד גם בין הקבוצות למרות חילוקי הדיעות. ספרנו את הימים לשחרור.
תנאי המגורים לא היו מי יודע מה. גרנו באוהלים, האוכל היה בסדר, בערבים היה הווי מאד נחמד שירה וריקודים.
לא היו ביקורים מבחוץ. ידידים מתנועת הנוער "בית"ר" תכננו לברוח מהמחנה והציעו לי להצטרף.
רציתי מאד אך נמלכתי בדעתי. חברים מאותה קבוצה שנשארו במחנה ביימו פריצת גדר במקום מסוים,
הייתה אזעקה, האנגלים רצו לשם, והקבוצה הבורחת עשו זאת במקום אחר, בשקט והצליחו בבריחה.
המתינו להם מחוץ למחנה חברים עם מכונית ופיזרו אותם בישובים שונים, על מנת שלא יתפסו על ידי האנגלים. האנגלים החליטו על כמה ימי סנקציות עם האוכל ואחר כך נרגעו.
חיכינו בקוצר רוח ליום השחרור. יום זה הגיע לאחר 3 חדשים ואז הסתבר לי שהופרדה החבורה האנושית שלנו וחלק מהקבוצה הלכו לכיוונים אחרים בארץ. אני ועוד 3 חבר'ה נקלטנו בקיבוץ מבטחים בחדרה שם היינו מספר חדשים ואף קרוב לשנה.
עבדנו בעבודות חוץ ולאחר מכן עלינו לקרקע בנגב. הקמנו קבוצת מבטחים שהייתה בין קיבוץ נירים וקיבוץ גבולות.
שירות צבאי:
אחרי שעזבתי את קיבוץ מבטחים עשיתי קורס קצינים במחנה אליהו בנתניה.
הוצבתי בחטיבה 8. שירתתי כמפקד מחלקה, פלוגה ובתפקיד הדרכה.
מילון
מחנה המעצר בעתליתמחנה המעצר בעתלית או מחנה המעפילים בעתלית שימש למעצר מעפילים ופעילים במחתרות, וכן כמחנה מעבר לעולים. המחנה נפתח בינואר 1940[1], ופעל במתכונת זו עד להקמת מדינת ישראל במאי 1948. במשך השנים נעצרו בו למעלה מ-40,000 מעפילים. ב-1987 הוכרז כאתר לאומי למורשת ההעפלה והעלייה של מדינת ישראל.
ציטוטים
”מטרתי בעליה לארץ הייתה להשתתף ביישובה ולהשתתף בלחימה על שחרורה“