מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי, סבתא עדינה כהן דה פיצ'וטו, שנת לידה 1950.

ארץ לידה: ישראל

סבתא עדינה מספרת על משפחתה

אבי, ריצ'רד דה פיצ'וטו נולד בחלב שבסוריה, למשפחה איטלקית של סוחרים אמידים, שהגיעו לחלב מליבורנו באיטליה, כדי להקים שם תחנת מסחר. בני משפחת פיצ'וטו שרתו בהתנדבות כקונסולים של מדינות שונות כמו: אוסטרו-הונגריה, דנמרק, פרוסיה, הולנד, איטליה ועוד. כאות הוקרה הוענק להם, על ידי קיסר אוסטריה, התואר "דה", שהוא תואר כבוד העובר לכל צאצאי האביר, לדורותיהם. השושלת הקונסולרית של משפחת דה פיצ'וטו חדלה לתפקד ככזו, כאשר המדינות החלו להקים שגרירויות עם אנשי מקצוע. סבו של אבי, מואיז דה פיצ'וטו כבר לא שימש כקונסול, אך עושרם והצלחתם הכלכלית אפשרה להם לתרום מכספם לטובת היהודים שחיו בסוריה וגם בפלשתינה. אבי היה מורה לחינוך גופני בבית הספר הצרפתי "אליאנס" (ארגון יהודי בינלאומי, שהוקם בפריז, הקים רשת של בתי ספר יהודיים בארצות רבות). אבי הכיר את אמי בעיירת נופש, ומאוחר יותר היה מורה שלה לצרפתית, בשעורים פרטיים. הם נישאו בחלב בשנת 1930, ונולדו להם 6 ילדים. הם חיו בחלב בעושר ובאושר. כשהתחילו פרעות ביהודים, הם לא סבלו ישירות, כי לא גרו ברובע היהודי.

אמי, קלרה דה פיצ'וטו לבית בליו נולדה באיזמיר שבתורכיה לאב ממוצא יווני ואם ילידת תורכיה. היו לה שני אחים גדולים ממנה. אביה, ברוך, גויס לצבא התורכי ,כשהייתה בת חצי שנה , ולא שב מהמלחמה. הוכרז כנעדר, והיא לא זכתה לראותו מעולם. אמה, רחל, גדלה את הילדים וכשהבנים בגרו נשלחו לדרום אמריקה, כדי שלא יגויסו לצבא. קלרה נותרה עם האם לבד ובאחת הנסיעות לנופש בחלב, פגשו את אבי, ריצ'רד. סבתי בקשה ממנו ללמד את בתה שעורים פרטיים בצרפתית וכך הכירו ונישאו.

בשנת 1945 החליטו אמי ואבי, כמו יהודים רבים בסוריה, לשלוח את שתי בנותיו הגדולות, ליליאן (12) מרגו (11), לארץ ישראל (פלשתין) שהייתה תחת שלטון בריטי. עלייה זו נעשתה בחשאי כיוון שהבריטים סגרו את שערי פלשתין לעלייה. הילדים הועברו מסוריה ללבנון ושם חצו את הגבול לקיבוץ חניתה – בהליכה, בשעות הלילה. את הילדים הבריחו מסתערבים שנשלחו מהארץ, וסייעו להם גם בתהליך הקליטה בארץ. ללא הורים ומשפחה, נקלטו במשפחות בכפר מלל.

הורי נותרו בחלב עם ארבעת ילדיהם הקטנים. כיוון שהיו מטופלים בסבתא חולה שלא יכלה לעמוד בתנאי המסע הקשים ארצה, לא יכלו להצטרף לשתי הבנות בישראל. לאחר פטירת סבתי, רחל, בשנת 1949 אבי ואמי החליטו שהגיע הזמן להגשים חלומם ולעלות לארץ ישראל. הם השאירו את כל רכושם בבית שבחלב.

לא ניתן היה לקחת חבילות. הם רק לבשו כמה שכבות בגדים. השאירו אור דולק ורדיו מנגן, ונסעו בלילה ללבנון. לאחר שהייה של כשלושה חדשים בבית קרובי משפחה בבירות, ניתן להם האות, ובערב ראש השנה, שהיה לילה חשוך, הועלנו לספינת דייגים קטנה שעזבה את חופי בירות, עמוסה בעולים מדמשק וחלב, ובדרך הים הגיעו ההורים קלרה וריצ'רד וארבעת ילדיהם (פלורט, סמואל, יולנד, וראשל) לחוף שער עליה בארץ. תלאות רבות ליוו "עליה" זו, קורותיה מתועדים בספר "אנשי הסוד והסתר" – מעלילות המודיעין הישראלי מעבר לגבול, שנכתב ע"י רפי סיטון ויצחק שושן.

המשפחה שוכנה במחנה העולים "מחנה ישראל" וכל שמות הילדים "עוברתו" כפי שהיה נהוג בעת הקליטה ההמונית של שנות החמישים. החיים במעברה היו קשים, חיו בצפיפות רבה, המשפחה גרה בצריף קטן עם משפחה נוספת, ההפרדה נעשתה ע"י וילון שנמתח באמצע הצריף על מנת לאפשר מעט פרטיות לכל אחת מהמשפחות. השירותים והמקלחת היו משותפים, וכמובן היו ממוקמים מחוץ לצריף. הצריף היה בעל גג פח ולכן בחורף היה קפוא ובקיץ השמש הייתה מלהיטה אותו.

כאן, ב"מחנה ישראל" נולדתי אני בשנת 1950. כעבור שנה, באוגוסט 1951 עברה המשפחה לבית משלה ביהוד. היה זה בית פרטי בשכונה חדשה שרק נבנתה כדי ליישב בה עולים חדשים, שהגיעו ארצה מארצות שונות מאוד. ניצולי שואה ממזרח אירופה, יהודים שברחו מפרעות בארצות ערב, יהודים ציוניים שנמלטו מצפון אפריקה ויהודים שהועלו מתימן. זו הייתה תקופה שנקראה "העלייה הגדולה של שנות ה- 50". סביב הבית היה שטח גדול עם מטעי תפוחים, כרמיי זיתים, עצי תאנים ועוד…

כיוון שכל השכנים לא היו ילידיי הארץ, אפשר היה לשמוע בשכונה שפות רבות: רומנית, גרמנית, תורכית, בולגרית, ערבית, צ'כית, פולנית, והשפה ששלטה מאוד ברחוב הייתה לדינו. זו השפה שלקחו איתם היהודים עם גירוש ספרד. בבית שלנו דברנו עברית בין הילדים, אמי, קלרה, דברה אתנו  לדינו ואבי דבר אתנו צרפתית, כך שרכשתי שלוש שפות במקביל.

הבתים לא היו גדולים אבל היה בהם מקום לכולם, בבית היו שני חדרים גדולים, מטבח קטן ומקלחת. אחותי ואחי נשלחו לקיבוץ רמת יוחנן ומשמרות. בבית נותרנו שלוש אחיות. בלילה היינו פותחים מיטות וביום סוגרים. אהבנו לשחק בבית במשחקי מילים, שירים וחידונים שהמצאנו. רוב הזמן שיחקנו בחוץ. אף פעם  לא היה משעמם. המצאנו משחקים עם הרבה פעילות למשל: ללכת בשדה ולאסוף סוגי פרחים, למי שיש בסוף הסיור הכי הרבה סוגים ניצח. שיחקנו חפש את המטמון, תופסת, מחבואים, מחניים. היו בשכונה הרבה ילדים אז תמיד היה עם מי לשחק. שיחקנו דוקים, ארץ עיר, חמש אבנים ועוד. אחד המשחקים ששיחקנו בעיקר בחורף, כשאי אפשר היה לשחק בחוץ היה "כיתה"- מורה ותלמידים. הגדולים לימדו אותנו לקרוא ולכתוב וגם חשבון. כך שבגיל 4 כבר ידעתי לקרוא ולכתוב.

לגן הילדים הלכנו ברגל. לא היו הרבה מכוניות והכבישים היו בטוחים. חצינו בדרך שדות ומטעים. כך גם לבית הספר היסודי נהגנו ללכת בחבורות ולשחק בדרך. בית ספר תיכון למדתי ביהוד. היה זה בית ספר חדש וקטן. הייתי במחזור השני שלו. לשם נסענו על אופניים בגלל המרחק, גם זה נעשה בחבורה. הייתי בתנועת נוער "הנוער העובד והלומד", הייתי פעילה בתנועה יצאנו למחנות. במחנות לנו באוהלים, שהקמנו בעצמנו עם שמיכות שהבאנו מהבית, טיילנו המון בארץ והיכרנו אותה היטב דרך הרגליים. בטיולים כאלה התרמיל היה על הגב עם האוכל שכלל בעיקר קופסאות שימורים. בנובמבר 1968 התגייסתי בשמחה לצבא הייתי מ"כית בבסיס טירוניות, ואחר כך שרתי בצבא קבע, ביחידה מיוחדת.

אירועים משמעותיים בחיי המדינה להם הייתי עדה

1956 – מלחמת סיני (מבצע קדש) מלחמה קצרה. בריטניה וצרפת יזמו את המלחמה, וישראל נגררה אליה במידה רבה, אף שבסופו של דבר זכתה בהישגים צבאיים משמעותיים. עם זאת, בריטניה וצרפת נכשלו בניסיונן להשתלט על התעלה. הייתי ילדה בת 6. אמי שהייתה אצל אחותי במושב ניצני עוז, לא יכלה לחזור הביתה. אבי היה קצין בהג"א וגויס לצבא. ונותרנו 3 בנות צעירות בבית. זוכרת היטב את האזעקות ואיך רצנו בלילה לתעלה שהייתה לארך הכביש בחזית בית. שם נשכבנו עד ששמענו אזעקת הרגעה. לא הבנתי הרבה ממה שמתרחש. לא זכור לי שפחדתי. זכור לי רק סוג של מתח תמידי כל ערב לפני שהלכנו לישון.

1961 – משפט אייכמן  התנהל בישראל, לאחר לכידתו של אייכמן בארגנטינה ובו הועמד לדין הפושע הנאצי אדולף אייכמן על פי חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, בגין מעשיו בשואה ובסיומו נידון למוות והוצא להורג בתלייה. הייתי בכיתה ה'. הייתי מרותקת למכשיר הרדיו, יום יום ומאזינה למהלך המשפט ששודר בשידור ישיר. זוכרת שהוקסמתי מדבריו של התובע גדעון האוזנר שעורר בי הערצה רבה אליו.  זוכרת שהיה לי קשה בתור ילדה לשמוע את הסניגור של אייכמן, סרווציוס, מדבר בגרמנית נוקשה. נשאבתי כל כולי אל תוך הנושא הזה, ואף כתבתי כתבה מעמיקה בעלון בית הספר.

1967 – מלחמת ששת הימים- מלחמה ששינתה את פניה של הארץ כולה. צבאות ערב מכל הכיוונים התייצבו על גבולות הארץ הקטנה שלנו. ממזרח הצבא הירדני, מדרום הצבא המצרי ומצפון הצבא הסורי. כל אנשי המילואים גויסו. הייתה תקופה של מתח והמתנה. הייתי בכיתה יא, והתגייסנו לעזרת  אנשים מבוגרים, שלא יכלו לדאוג לעצמם בהיערכות לקראת המלחמה. סייענו במילוי המזווה בשימורים ומים. חפרנו בחצרות הבתים שוחות ומלאנו שקי חול שהונחו סביב השוחות להגנה. הסברנו מה יש לעשות בעת אזעקה וכיצד לנהוג בלילה עם החשכת הבתים.

המלחמה ערכה 6 ימים. המלחמה זו: נכבשה הגדה המערבית של הירדן ושוחררה ירושלים מידי הירדנים, נכבש חצי האי סיני מידי המצרים ונכבשה רמת הגולן מידי הסורים.  ב-5 ביוני  פרצה המלחמה. ב-10 ביוני הסתיימה. חודש לאחר מכן נשלחתי במשלחת נוער לשלוש ארצות באירופה להציג ולהסביר את ישראל.

בשנת 1972 נשאתי לצביקה, סבא שלך. במרס 1973 נולד בננו הבכור, ארבל (אבא שלך), שהביא הרבה שמחה לחיינו. ארבל, אביך, היה בן 7 חדשים כשפרצה מלחמת יום הכיפורים.

באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים שהייתה מלחמה קשה מאוד. אני הייתי עדיין בשרות צבאי. צביקה, סבא שלך, גויס מיד ביום הראשון ושוחרר רק כעבור חצי שנה. זו הייתה התקופה הקשה בחיי. במשך למעלה מחודש לא שמענו דבר מצביקה. הדעה הרווחת הייתה שאם לא קבלת מסר מבן המשפחה המגויס, זה סימן שהוא בשבי, במקרה הטוב… המתח היה נוראי. אנשים היו צמודים לחדשות כל היום. הקרבות היו קשים. הדאגה והכאב ליוו אותנו כל הזמן. כידוע, המלחמה הזו גבתה מחיר יקר. יחד עם זאת, צהל הוכיח שוב עד כמה הוא צבא חזק ומיוחד. ממצב של כמעט מפלה מוחלטת עברנו למצב של וניצחון.

לאחר המלחמה, בשנת 1975, עברנו לגור בבאר שבע. במאי 1976  נולד בננו השני, גונן. בשנה זו, 1976, החלטנו לעבור ליישב את צפון סיני. מדינת ישראל פנתה בבקשה למשפחות צעירות לבוא וליישב את פיתחת רפיח, כדי ליצור חגורת ביטחון סביב הגבול בין סיני לישראל. לאחר תהליך של מבדקי התאמה ומיונים, התקבלנו למושב נתיב העשרה. כשהגענו לשם היו בתינו מפוזרים בין ערימות של חול ושוחות גדולות שנחפרו לצורך הכנת תשתיות חשמל ומים. הכול היה חשוף, ניתן היה להביט לכל עבר ולראות מרחבי חולות אינסופיים מאופק לאופק ועצי אשל פזורים פה ושם זועקים בבדידותם. ניצבנו כך מול הבראשיתיות הזו עם מטלטלנו צביקה ואני, תינוק קטנטן בידיים וארבל, אביך, בן השלוש מליט פניו בידיו מפני השמש הבוהקת וגרגרי החול המסתחררים באוויר. החולות לא ריחמו עלינו כל משב רוח הרים ענני חול כלפי מעלה. הגרגרים חדרו לכל מקום אפשרי. לעיניים לפה ולאף, לשיער ואל מתחת לבגדים. את הבתים לא ניתן היה לאטום, וברור שגם לכאן נכנסו החולות בקלות ובתחושה של "בני בית".

על החולות הלוהטים הללו הקמנו משק. חרשנו תלם באדמה המדברית. זרענו ירקות בטורים אין סופיים. שתלנו שתילי פרחים רכים והתפללנו לטוב. האדמה הזו אדמת מדבר שוממה התעוררה לחיים והשיבה לנו אהבה. השטחים הוריקו, עגבניות עגולות ואדומות הבשילו על השיחים ופלפלים מבריקים וגדולים במיוחד נקטפו בשמחה.  עבדנו מזריחת החמה עד שעות מאוחרות של הלילה. מדי פעם זקפנו גו ניצבנו באותו מקום בו עמדנו לראשונה, והנוף היה שונה. שטחים מוריקים, פרחים מלבלבים בשלל צבעים, שבילים סלולים וצחוק של ילדים מכל עבר.

התקופה הזו הייתה תקופה משמעותית מאוד בחיי.  הייתה תחושה של התרוממות רוח, תחושה שמפריחים את המדבר ולא במירכאות, אלא הלכה למעשה. ארבל, אבא שלך, התעקש לעזור בעבודות המשק. הוא התרוצץ בין השורות ועזר עם הירקות ועם הפרחים בצורה מרשימה מאד.

חברי המושב שכבר התיישבו שם לפנינו, עטפו אותנו בחום ובנכונות אין קץ לסייע. מהר מאוד הרגשנו שייכים לחבורה מופלאה של חברים וחברות שותפים לעשייה , שותפים לדרך ולמטרה. ביחד בנינו לעצמנו מערך של חינוך, פעילות תרבותית, מסורת של חגים ואירועים משותפים. כמו ליל הסדר שני עם הגדה משלנו, סוכה משותפת בחג הסוכות, ארוחת ערב חג, ושנת מצווה לכל הילדים ביחד.  ביחד יצרנו חברה שצומחת ומתפתחת בתנופה כשהעזרה והערבות ההדדית מהווים ערך חיוני ומהותי.

בשנת 1979 חתמה ממשלת ישראל הסכם שלום עם ממשלת מצרים. על פי הסכם זה תמורת שלום עם מצרים התחייבה ממשלת ישראל לתת למצרים את חצי האי סיני. התחייבות זו גררה החלטה ממשלתית לפנות את כל הישובים היהודים שהוקמו על אדמת חצי האי סיני. לא האמנו שדבר כזה אפשרי בכלל. החלטנו להיאבק על הבית. היה ברור לנו שאנחנו לא מוותרים. ניצבנו בפני מהלכים מדיניים ודעת קהל שטלטלו אותנו. מחלוצים, מתיישבים מפריחי שממה הפכנו לעוכרי השלום, לאבן נגף בדרכה של המדינה לשלום. מחינו, הפגנו, נפגשנו עם אישים בעלי כוח השפעה בכנסת ובממשלה, ראשי ההתיישבות העובדת. לאחר שלוש שנים של מאבק והתעקשות להמשיך את חיינו במקום כרגיל. שנים בהן המשכנו לעבד את האדמה ולפתח את המשק מתוך תקווה ואמונה שהפינוי לא יקרה, לא יתבצע – אולצנו לעזוב את הבית שלנו. שבועיים לפני יום הפינוי נולדה בתנו השלישית. קראנו לה סיני, על פי בקשתו של ארבל. חווינו בה בעת שני אירועים גדולים ומשמעותיים: האחד – עזיבה של בית בעצב ובכאב, סגירה של פרק חיים כבד משקל, השני – לידה של בת, חיים חדשים עם הרבה אשר ושמחה.

בתאריך 31 במרס 1982, היום האחרון שממשלת ישראל הקציבה לפינוי התושבים, פינינו את הבית. צביקה עוד נותר לארגן את המשאיות הרבות שהובילו את הציוד החקלאי שלנו. הבנים ואני לקחנו את סיני התינוקת, העמסנו את החבילות שלנו על הטנדר ויצאנו לכיוון מושב שדמה. בדרך לכיוון הבית החדש, נסענו ובכינו. ארבל אמר: "אמא, את רואה, אפילו התינוקת בוכה כל הדרך, כי זה כואב כל כך". היה לי קשה לנהוג. מדי פעם עצרתי בצד הדרך וחיבקתי את הילדים. ארבל וגונן ניסו להרגיע את סיני, תוך שהם עצמם בוכים. את הנסיעה הזו לא אשכח. נסיעה ארוכה, עצובה וספוגת צער.

הגענו לגדרות, למושב שדמה. קהילת "גדרות" קלטה אותנו בידיים פתוחות ובלב מבין. הבנים נקלטו במוסדות החינוך, ארבל לכיתה ג' וגונן לגן חובה. הקמנו חממות לגידול פרחים, והשקענו את כל מרצנו במשק. לצערי, בשלב בו היינו אמורים לקטוף את הפרחים הייתה מכת ברד נוראית שמוטטה את כל החממות על היבול. נאלצנו לנטוש את החקלאות ולהתפרנס בדרך אחרת. צביקה עבר לעבוד במפעל לייצור שימורים כמנהל המפעל, וכיועץ ומלווה הקמת פרויקטים חדשים בתעשיית המזון. אני, שסיימתי תואר ראשון עברתי ללמד לשון לבגרות בתיכון באר טוביה ולאחר השלמת תואר שני בייעוץ חינוכי הייתי יועצת חינוכית בבאר טוביה.

שלושת ילדינו גדלו והתחנכו בבית הספר היסודי בגדרות, סיימו תיכון בבאר טוביה והתגייסו בזה אחר זה לצבא. ארבל שרת ביחידה מובחרת בחיל האוויר ,ולימים היה מפקדה. גונן שרת ביחידה מובחרת בצנחנים וסיני שרתה בחיל התקשוב שם גם חתמה קבע כקצינת הדרכה.

בשנת 2003 נישא גונן לעידית ונולדו להם 3 בנים: שחר- 15 באוגוסט 2004, איתן – 12 באפריל 2006  ודורון – 13 באפריל 2011. הם מתגוררים במודיעין.

בשנת 2005  נישא ארבל לאושרית ונולדו להם 3 ילדים עמרי – 11 בספטמבר 2006, נעם – 13 במרס 2009  ורועי – 17 בינואר 2012. לשמחתי הם מתגוררים כאן, ביישובי גדרות, וזה גורם לי אשר ונחת מרובים.

בשנת  2008 נישאה סיני לאייל ונולדו להם שני ילדים: אלעד – 15 ביולי 2009  ולייה – 23 באוקטובר 2012. הם מתגוררים בשדמה, בחצר המשק שלנו.

יש לי הנאה רבה מאד בימים בהם כל הילדים והנכדים מגיעים אלינו, בעיקר בארוחות ערב שבת וחג. אני גאה בכל אחד מהם. נהנית לשחק אתם, לשוחח עמם, לסייע בשעורי בית או במטלות שונות. הנכדים זו הנאה שקשה לתארה במילים.

הזוית האישית

החוויה האישית שלי מהדרך עם סבתי אל העבר המרתק היא שמחה, מלבבת, עצובה ומרגשת. ביני לבין סבתי היתה אינטרקציה טובה מאוד, היא הבינה אותי ואני אותה. היה לי מאוד כייף ומעניין לשמוע את עברה המרתק, ואני חושב שבית הספר צריך להמשיך להעביר תכנית זו של "הקשר הרב דורי".