מאגר סיפורי מורשת

ילדות מאושרת בצל השואה

תקופת ילדותי עד גיל 11

נולדתי לזוג הורים שעברו את השואה, אמי ואבי היו בצבא האדום, אמי כאחות ואבי כלוחם. סבי וסבתי נספו בשואה. נולדתי אחרי המלחמה בשנת 1948.

עד גיל 9 גדלתי בוילנה, מוקפת בבני משפחה אוהבים, מגוננים ושומרים. בשלב מסוים, כשהיה אפשר לעזוב את וילנה שהיתה  תחת שלטון קומוניסטי, התחלנו את ההכנות למסע הכל נעשה בשקט ובחשאיות מהשלטונות (ומהילדים). ההכנות נמשכו כחצי שנה, שלוש משפחות תכננו את המסע בחשאיות. השפה המדוברת במפגשים היתה יידיש, כדי שהילדים לא יבינו ויספרו, אבל אני הבנתי הכל. הבנתי גם בחושים של ילדה שאסור לי לדבר על זה עם אף אחד. יצאנו מוילנה בלילה בחופזה. המסע נקטע בפולין בעיר ורוצלב לשנתיים, שוב בגלל איסור של השלטונות לעלות לישראל.  בורוצלב למדתי בבית ספר יהודי והזיכרונות שלי משם הם טובים וחמים. כשהיה אפשר עלינו לארץ דרך איטליה באוניה בשם "ארצה".

תקופת גיל 11-13 – במעברה

בתחילת החיים בארץ גרנו במעברה בשם "פרדס רובין" על יד גבעת שמואל. גרנו בצריף, גידלנו פרחים בכניסה לבית וירקות מאחורי הבית, מאוד אהבתי את המקום. חגגתי בת מצווה בצריף. אחד הזיכרונות  שלי הוא שאבי ואני הצלחנו לגדל אבטיחים. אבטיח אחד גדל למימדים עצומים ורצינו לראות עד איזה גודל הוא יגדל, עד שיום אחד גנבו לנו אותו בלילה. למדתי מהר מאוד את השפה העברית והיו לי הרבה מאוד חברים וחברות. כשהייתי בת 13 עזבנו את המעברה (לצערי הרב) ועברנו לדיור קבע במעוז אביב.

תקופת נעורי גיל 13-21 – במעוז אביב

כשהגענו למעוז אביב, לא רציתי שידעו שלא נולדתי בארץ. רציתי לדבר רק עברית ולהיות הכי צברית שאפשר. כשהגענו לארץ שיניתי את השם למרים. חשבתי שזה שם צברי.  בגיל 14 עברתי ללמוד בתיכון בתל אביב במגמה פדגוגית. רכשתי הרבה חברים וחברות ונהניתי מכל רגע. השתתפתי בחוג דרמה שהעסיק אותי מאוד. עם תום לימודי התיכון עברתי ללמוד בסמינר למורים ע"ש שיין בפתח תקווה. בתקופה הזאת, בגיל 19 הכרתי את יהודה, שלימים הפך להיות בעלי ואז היה חייל בחיל הים. עם תום לימודי ההוראה התגייסתי לצה"ל. שרתתי בתפקיד מורה לחיילים, לא להרבה זמן כי כעבור חצי שנה של שירות התחתנתי עם יהודה. עברנו לגור בחולון.

גילאים 21-30 – פיתוח המשפחה

התחלתי לעבוד כמורה ומחנכת לחינוך מיוחד ברחובות בבית ספר עלומים. כשיהודה לומד ראיית חשבון באוניברסיטה. באוקטובר 1971 הצטרפה למשפחה תינוקת בלונדינית קטנה – רוית. שלוש וחצי שנים הצטרפה למשפחה יעל ובעוד שלוש וחצי שנים נולדה גם מיה.

גילאים 30-48 – קריירה

אחרי חופשת הלידה, בגיל 32 חזרתי לעבוד כמורה ומדריכה למורות בחינוך מיוחד בבית ספר השקמה שאותו ניהלתי הפך למפעל חיים. הרבה אהבה, השקעה ויצירה הפכו את המקום לבית שני. בתקופה הזאת הוקם בחולון סניף של אגודת ניצן (אגודה למען ילדים לקויי למידה) והייתי יושבת הראש של הסניף. המקום פעל במבנה של בית הספר וזה הקל מאוד על הפעילות שלי. אהבתי מאוד את בית הספר והילדים. צוות השקמה היה צוות מסור ומגובש והקשרים הטובים נשמרים גם היום, הילדים בבית הספר זכו להרבה אהבה, וזה היה הדדי. הסיפור הידוע שנגה ביקשה לספר אותו הוא על ילד שמדי יום היה מגיע לחדרי כעונש כדי להירגע, לאחר מספר ימים התקשרה אימו וביקשה להפסיק את החוויה, הילד היה מגיע הביתה ובשמחה רבה ובצהלה מודיע "איזה כיף! היום שוב הייתי אצל מירי!" בשלב מסויים בית הספר נסגר ואני פרשתי בגיל 48.

גילאים 48-55 – המשפחה מתרחבת

הבנות בגרו, והחלו לעזוב את הקן. ראשונה נישאה יעל לגלעד ואחרי מספר שנים מיה נישאה לשחק.

גילאים 55-57 – ההנאה מהחופש

הרבה טיולים היו בתקופה הזאת – בארץ ובחו"ל. לשוויץ, איטליה, צרפת, תאילנד, ארצות הברית, פולין, גרמניה, צ'כיה, הונגריה, אוסטריה.

גילאים 58-69 – הנכדות באות!

בגיל 58 זכינו למתנה הראשונה, החלום שהתגשם- בשם ליה, הבת של מיה ושחק. חצי שנה לאחר מכן התגשם חלום נוסף – נולדה נגה הבת של יעל וגלעד. הרבה אושר ושמחה היו כשהצטרפו למשפחה רותם באוגוסט 2010 וליבי בינואר 2011. ולאחרונה, נוספה למשפחה תינוקת מדהימה, חמודה ואהובה בשם רני.

הזוית האישית

סבתא מירי משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתה נגה ומספרת לה על התחנות המשמעותיות בחייה.