מאגר סיפורי מורשת

שמי תלמה לוין, אלמנתו של ישראל לוין וסבתא של יניר שאיתו כתבתי מעט מזיכרונות ילדותי.

נולדתי טרם קום המדינה כתלמה הרמן להורים מרים ויחזקאל, אחות לאמיתי.

בשנת 1950, במדינה הנמצאת בראשית דרכה וקולטת אלפי עולים ממחנות העקורים מפזורות הגולה לאחר השואה, יצא ראש הממשלה הראשון מר דוד בן גוריון בקריאה לעברת את שמות המשפחה כיאה למדינה העברית הצעירה.

אבי יחזקאל שיתף אותנו בני המשפחה בבחירת שם משפחה חדש, שם שינציח את זכרו של אביו דב הרמן מקלוש בפולין שנספה בשואה. הוצע השם בן-דב אבל מכיוון שזה היה כבר שם נדוש נבחר השם אבידב.

החיפוש אחר תמונות והנבירה בקופסה עם כל התמונות ששמרתי בביתי שלי לאחר פטירת אמי מרים הביאו אותי למסע אל העבר. מסע אל ימי הילדות שלי.

יותר מזה, זו הייתה היכרות מחודשת עם רגעים מעברם של הוריי. מציאת תמונות שלא ידעתי עליהן. מציאת תמונות שעוררו רגשות עזים של חסר וגעגועים. תמונות שהדמיון הפך אותן לרגעים, למוחשיות. לרגעים הייתי עם סבא וסבתא או עם הדודה שנשארה בורשה ועם משפחתה. זכרתי את סיפורה של אמי מרים שגרה מול בית היתומים של יאנוש קורצ'אק ולנגד עיניי דמיינתי את הילדים היוצאים כל בוקר אל החצר.

התמונות הוליכו אותי אל ימי ילדותי טרם קום המדינה ושנותיה הראשונות ודרכן אספר את סיפורי.

מרים לבית הרמלין ויחזקאל הרמן עלו לישראל מפולין בשנת 1935. ישראל, אחיה הבכור של אמי מרים, ואחותה המבוגרת שושנה, כבר היו בארץ. לאבי יחזקאל לא הייתה משפחה בארץ. הם עלו בגיל 21 ועזבו מאחוריהם משפחה שמאוחר יותר נכחדה בשואה.

לאמי מרים, דאגה אחותה שושנה, ל"סרטיפיקט" – אשרת עלייה בתקופת המנדט הבריטי שאפשרה את הגעתה ארצה. מי שטיפל בקבלת האשרה שחולקה על פי מכסות היה מישקה – משה קול (קולודני) שהיה פעיל בהנהלת התנועה הציונית.

העלייה לישראל נעשתה מתוך אידאולוגיה. ראשית דרכם הייתה באזור השרון. גם אמי מרים וגם אבי יחזקאל עבדו בפרדסי השרון, שם הייתה היכרותם. מרים הוסמכה להיות אורזת – עם תעודת הסמכה ויחזקאל עבד בשמירה בפרדסים. לימים הוא נתפס עם נשק בעת השמירה ונשלח לכלא עכו.

הוריי נישאו בשנת 1937 והתגוררו במושב חרות בגוש תל מונד בבית אחיה של מרים.

אחי הבכור אמיתי ואני, נולדנו במושב ואת ראשית חיינו העברנו בבית הדוד. את שמי המיוחד הציעה הגננת במושב, שם הקושר אותנו אל האדמה והמקור הוא התלם שנוצר על ידי המחרשה.

סיפור לידתי קשור בתקופה שהבריטים שלטו בארץ. אמי שהרגישה לא בטוב נסעה לבית החולים בלינסון בפתח תקווה. העיכוב שהיה בבדיקתה, גרם לכך שהחמיצה את האוטובוס האחרון למושב. בגלל העוצר שהוטל, ביקשה להישאר בלילה בבית החולים ואני נולדתי – ב 11 לאוקטובר 1944.

בתקופה זו, טרם קום המדינה, היינו "נתינים" של המלך האנגלי. עדיין הייתה זו ממשלת פלשתינה. בשנת 1945 הגיש אבי יחזקאל הרמן בקשה להתאזרחות ולנתינות פלשתינאית. על מסמך זה מופיעה חתימתו של הנציב העליון.

בתמונה הבאה, מופיעות הדסקיות של אבי יחזקאל בעת שהתגייס לצבא בעת מלחמת השחרור. זה היה כבר הצבא המסודר שלאחר קום המדינה. אבי השתתף בקרבות כיבוש הכפרים הערביים בגליל, בכיבוש מכלי הנפט באי פי סי, וכן בקרבות כיבוש הכפרים הערביים מזיכרון ועד חיפה. הוא תפעל מקלע וכתם כחול גדול נותר זמן רב על כתפו מהדף המקלע.

יום אחד נעמד בפתח הבית ג'יפ צבאי ומאוד נבהלנו כי חששנו שמדובר ב"כלניות" – חיילי הצבא הבריטי שעדיין שהו בארץ. אך מהג'יפ הורדו מספר תרנגולות שהפכו להיות לול התרנגולות שלנו.

אבי החל לעבוד כפועל בניין בקריית בנימין שם בנה שיכון שיועד לעולים חדשים שעלו מארצות אירופה וקיבל בו דירה עבורנו.

בינואר 1948 עזבנו את חרות והצטרפנו לאבי. הבריטים עדיין היו בארץ, וכדי להגיע למחוז חפצנו השתלבנו בשיירה צבאית בריטית לאחר שחלקנו להם תפוזים שישמרו עלינו. אצל אחי הוסתר האקדח שנועד להגן עלינו מהערבים שעדיין פרעו ביהודים. את הלילה בו הגענו לפאתי קרית בנימין אני זוכרת כאילו אך קרה. לילה גשום. המשאית שהובילה את מעט מיטלטלינו שקעה בשדה לא רחוק מהמחנה הבריטי ליד הכניסה לכפר אתא. שררה עלטה כבדה וברקע נשמעו קולות ירי.

חוויתי את החורף הקשה של שנת 1950 ואת השלג הכבד שכיסה את האזור. לא פעם היה קשה לנוע בשכונה כי הכביש היחיד היה מוצף ונאלצנו לדלג בין השלוליות פשוטו כמשמעו.

החיים בשיכון העולים לימדו אותנו הילדים את המשמעות של עזרה הדדית ונתינה לזולת. למדנו לכבד את המבוגרים ולתקשר גם ללא שפה משותפת.

חיינו חיים פשוטים וצנועים. אמי מרים עבדה במעון לילדים שעלו מתימן וגרו בשכונה הסמוכה שנקראת עד היום "שכונת התימנים". אבי יחזקאל עבד כפועל בניין במקומות שונים בארץ ולא נכח בבית במשך כל ימות השבוע.

זיכרון משמעותי מימים אלו הוא מתנת יום ההולדת שאבי יחזקאל הכין לי. מיטה לבובה אותה בנה מעץ וניצל את כישוריו כרפד להכין לה גם מזרן מרופד.

כשנתיים גרנו בשיכון העולים ובהיותי בכיתה א' עברנו לבית משלנו בקריית בנימין.

השנים הראשונות היו שנות ראשיתה של המדינה. כילדים סייענו להורים שהיו עסוקים בדאגה לפרנסה. הוטלו עלינו משימות שונות כמו להמתין למכונית הקרח ולקנות רבע או חצי בלוק קרח למקרר. להכניס הביתה את סיר החלב שהחלבן מילא כל בוקר. אחי ואני גידלנו חזרת ולקראת הפסח היינו עוקרים אותה ומוכרים לחנויות. זו הייתה תקופת הצנע ומזון חולק בהקצבה עם פנקס התלושים. הזמנים היו לא קלים ולמרות זאת היינו מאושרים ושמחים. בשעות אחר הצהרים היינו נפגשים עם חברים למשחקי כדור בשכונה והבנות קיפצו בחבל, שיחקו בקלאס, במחבואים ובמשחק כדור "עמודו".

בכיתה א' היינו 7 תלמידים וכיתת הלימוד הייתה בקומת הכניסה למגדל המים שהוא אחד מסמליה הבולטים של קרית בנימין. אחת החוויות הייתה לטפס אל הקומה העליונה ביותר של המגדל. טרם קום המדינה שרת המגדל את חברי ההגנה לתצפיות ולדיווח על תנועות של הערבים. היו אלו תושבי המקום שנטלו חלק במשימה. במשך שנים שמענו את הסיפור על כך שאמי מרים ואדם נוסף שהיו במשמרת זיהו מטוס מצרי וירו עליו באקדח.

בתקופת לימודיי בבית הספר היסודי הוקמו בקריית בנימין 3 מעברות שקלטו עולים בעיקר מפולין. הוריי דוברי השפה הפולנית היו מקבוצת התושבים שסייעו לקליטתם ואנחנו הצעירים סייענו בחלוקת שמיכות ודברי אוכל. אני אימצתי ילדה בת גילי וסייעתי לה בכל מה שקשור להשתלבותה בבית הספר. זו הנתינה שאותה שאבתי מבית הוריי.

ימים לא קלים היו הימים שבהם החלו השידורים ברדיו של התוכנית "חיפוש קרובים" לאיתור קרובי משפחה שאולי נשארו בחיים לאחר השואה. זו הייתה שעת דממה ואמי מרים הייתה צמודה למקלט הרדיו והאזינה בקשב רב לכל שם שהושמע מתוך תקווה שתוכל לקבל ולו פירור מידע על גורל משפחתה שנשארה בורשה. הוריה של אמי, ראובן ושבע, נולדו וגרו בורשה שבפולין. תחילה גרה המשפחה ברחוב נלווקי ברובע היהודי בפולין ומאוחר יותר עברה המשפחה להתגורר ברחוב טובארובה באזור הפולני של ורשה, בקרבת בית היתומים של יאנוש קורצ'אק. סבא וסבתא של אמי, הוריה ואחת מאחיותיה ומשפחתה נספו בשואה. אות החיים האחרון שהתקבל מבינה, אחותה של מרים, ומשפחתה היה בגלויה שנשלחה על ידי "הצלב האדום" ובה כתוב בפולנית: "אנחנו כולנו בריאים, הילד מרגיש טוב ומתפתח יפה. למה מרים אינה נותנת אות חיים?"

כאן עולה וצף מחדש גם זיכרון בת המצווה שלי. בעודנו חוגגים בחצר הבית נעצר רכב ליד הבית וממנו ירדו אנשים ושאלו אם זה ביתה של מרישקה הרמלין. זו הייתה חברתה הטובה ביותר ששרדה את השואה ועלתה לארץ. ברגע זה תמה חגיגת בת המצווה, שכן כולם כמובן העניקו את תשומת הלב לחברה שהגיעה.

לאחר שהפכתי למחנכת, הייתי פותחת תמיד את שעת החינוך ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בכך שסיפרתי לתלמידי על הקושי בלגדול מבלי לדעת מה עלה בגורלה של המשפחה. מבלי שתהיה לך היכולת לקרוא לסבתא וסבא שלך.

גם הלימוד בבית הספר היסודי הושפע מקליטת העולים הרבים. בכיתה ז' שינו את אופי הלימוד בעקבות צירופם של תלמידי המעברה מקריית נחום הסמוכה לבית ספרנו "שפרינצק". למדנו בכיתה קדם מקצועית, הבנים למדו נגרות והבנות אריגה. ישבנו שעות רבות ליד הנולים ולמדנו אריגת שטיחים.

בשעות הצהריים היינו אוכלים ארוחה במסעדה שהוקמה בבית הספר ואנחנו כתלמידים היינו תורנים וסייענו בהגשת הארוחה וניקוי השולחנות לאחר מכן.

בסוף כיתה ח' ניגשנו לבחינות הסקר. מי שעבר את הבחינה קיבל "סטיפנדיה" – מלגה להמשך לימודים בבית ספר תיכון.  גובה המלגה היה מותנה כמובן במצב הכלכלי של המשפחה. אני זכיתי לסטיפנדיית כבוד סמלית בסך 50 לירות. ההצלחה בבחינת הסקר סייעה בקבלתי לבית הספר התיכון "חוגים" בחיפה.

במהלך כל שנות לימודי הן בבית הספר היסודי והן בבית הספר התיכון הייתי חברה בתנועת הנוער "התנועה המאוחדת" ואף הייתי מדריכה. בתום לימודיי התגייסתי לנח"ל לשירות צבאי.

תקופת השירות הצבאי היא פרק מאד משמעותי בחיי ובעיצוב שנות התבגרותי. תקופת ההכשרה הייתה בכפר גלעדי ולאחר מכן עברנו להיאחזות בארותיים על גבול מצרים.

בהיאחזות בבארותיים היינו רחוקים מהבית וניהלנו בצורה עצמאית את חיינו. הבנות קיבלו גם הן רקע אדום (קרבי) מתחת לסמל הנח"ל בכומתה, והייתה זו גאווה שכן הרגשנו עצמנו כחיילות קרביות. ואכן מילאנו תפקידים ממש כמו הבנים כולל שמירות עם נשק דרוך מסביב לגזרות השונות בהיאחזות. הבנים היו יוצאים לתקופות של פעילות מבצעית ואנחנו היינו החיילות השומרות על ההיאחזות.

זו הייתה התקופה של מה שכונה בזמנו "שטינקרים". היו אלו בדואים שעברו מסיני המצרית לישראל ובחזרה. הם היו מקור בלתי נדלה למידע ששרת את הצבא. ישראל, מי שלימים היה אישי, נסע מידי יום לבאר שבע והביא להיאחזות אספקה של מזון וצורכי קיום יומיומיים. הוא זה שדאג לכל מחסורנו. למרות המרחק הרב ארגנו יום הורים והבאנו את ההורים לסוף שבוע על מנת שיכירו את אורח חיינו בהיאחזות על הגבול.

לאחר חצי שנה בהיאחזות הנח"ל עברנו למשק ההשלמה שהיה בקיבוץ אלומות. שם עבדתי יחד עם חברת הקיבוץ כאקונומית של הקיבוץ. עדיין מצויה בידי מחברת של מתכונים, מאותם ימים יפים של אידאלים.

בתום תקופת השירות הצבאי חזרתי לבית הוריי ופניתי ללימודים באוניברסיטת חיפה בחוגים גאוגרפיה ומקרא – שילוב שלאורך שנים התגלה כמפרה אחד את השני.

אמי מרים הייתה פעילה מאוד בארגון "אמהות עובדות" והן גייסו לצידן גם את הגברים על מנת לשפר את חיי הקהילה. מרים התנדבה עד הגיעה לגיל 80 ב"יעל" – יד עזר לחולה בבית חולים רמב"ם. בכל יום שלישי החלוק הצהוב, מגוהץ למשעי, היה תלוי על הקולב וממתין לה לקראת יום ההתנדבות. חורף וקיץ התנהלה באוטובוסים ל"עבודתה" במרפאה האורתופדית.

מאבי יחזקאל שאבתי את הדייקנות, המסירות והיושרה. איש טוב לב שהיה אהוב על הכל. האבא היקר שהיה קם עם שחר על מנת להביא אותי לבית הספר ובזמן לימודי לבחינות הבגרות היה מעיר אותי בשעות בוקר מוקדמות עם כוס קפה. בכיתה ג' הייתי חולה בצהבת קשה ותקופה ארוכה הייתי מנועה לאכול מאכלים רבים. יום אחד אבא יחזקאל הופיע עם שני תפוחי עץ גדולים ואדומים שהשיג מידידיו הרבים. היה זה בתקופת הצנע ועד היום זכור לי יופיו של התפוח האדום. זה היה אבא שלי, שעמל קשה שנים רבות מחוץ לבית על מנת לאפשר לנו חיים ללא דאגות.

בטרם קום המדינה ובטרם לידתי עבד אבי יחזקאל בחברת "סולל בונה" בכירכוך שבפרס. יש גם לזקוף לזכותו את ראשית בנייתה של חצור הגלילית. הוא שכר חדר בצפת והגיע הביתה פעם בשבוע מה שהקשה על אמי שהייתה לבדה.

מזכרות מתקופת עבודתו של אבי יחזקאל בפרס הם קופסת עץ משובצת ושטיח פרסי אמתי שהיה פרוש בגאווה בביתנו. זיכרון שצף ועולה לי בהקשר השטיחים ה"פרסיים" מלווה את תקופת מבצע סיני.  במבצע סיני אבי דאג לחפור שוחה במגרש הריק שליד ביתנו שבה נוכל להסתתר. על מנת שיהיה לנו נוח ולא נשב על האדמה, אמי לקחה את השטיחים שהיו וריפדה בהם את השוחה אליה רצנו בהישמע האזעקה. כמה סמלי ההקשר לפרס – איראן של היום.

לצערי, אבי יחזקאל נפטר בגיל 70. הוא היה האוזן הקשבת שלי והאיש הקרוב לי בשנות ילדותי ונעורי. הוא האדם שאילו ניתנו לי עוד כמה דקות שיחה איתו… אמי נפטרה בשיבה טובה בגיל 92.

סוף דבר

בשנת 1965 נישאתי לאישי ישראל אותו הכרתי בהיותינו בגרעין הנח"ל "מצד".

ישראל דור שביעי בארץ, יליד טבריה ונכדי יניר השותף לכתיבת הסיפור הוא דור תשיעי. משפחה ששורשיה נקשרים לדמויות משמעותיות בתולדות היהדות במרכז אירופה. סבא רבא של ישראל היה המוכתר האשכנזי הראשון של טבריה ואנחנו ספגנו לא מעט מאופיה המיוחד של המשפחה הטבריינית.

לכבוד ולגאווה לי, לילדיי ונכדיי להיות שייכים למורשת זו.

סיפור זה הוא לזכרם של סבא ראובן וסבתא בת שבע וכל בני משפחת אמי מרים. סבא דב וסבתא חנה הוריו של אבי יחזקאל ובני משפחתו מקלוש.

הזוית האישית

סבתא תלמה השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי בבית ספר "ניצני זבולון" יחד עם נכדה יניר ויחדיו בהתרגשות רבה יצאו למסע מרתק. מסע הזיכרונות מבית הוריה של סבתא תלמה.