מאגר סיפורי מורשת

שמי דינה ראובנוף, אני נולדתי בשנת 1938 בעיר האווז שנמצאת בדרום פרס, לבתיה ויצחק אשורי.

 

בבית ובבית הספר, דיברו בשפה הפרסית. במסגרת שעות הלימוד בבית הספר היו לנו שעתיים שבהם למדנו מקצועות קודש.

בשנת 1950 הייתה עלייה של יהודי עיראק שנקראה "מבצע עזרא ונחמיה". אני הייתי הולכת "לחלוץ" (תנועת הנוער שהייתה בפרס). לעיתים קרובות היו באים שליחים מארץ ישראל עם תמונות מהקיבוצים ותמונות של ארץ ישראל. כל הילדים בתנועת החלוץ  היו "מתגרים" ורצו מאוד לעלות לארץ ישראל.

בזמנו העלייה לישראל הייתה נחשבת רק כחלום, מכיוון שהיו צריכים לקבל המון אישורים ומסמכים, אשר מאשרים את העלייה לישראל. בעיראק לא הסכימו שהאזרחים יעלו לארץ ובמיוחד לבנים מכיוון שרצו לחזק את הצבא העיראקי  ולקדם את התפתחותה של עיראק ולכן כל העיראקים ברחו אלינו, לפרס בדרך בלתי לגאלית.

 

כאשר הייתה עלייה של יהודי עיראק לארץ, את הילדים הצעירים במיוחד את הבנים בכדי שלא ילכו לצבא היו "מגניבים" אצל המשפחות העיראקיות ואני הייתי בניהם. כל שניים שלושה ילדים  הכניסו למשפחה עיראקית, כביכול אנחנו הילדים שלהם. הכינו  לנו דרכון מזויף, אני הייתי צריכה לזייף את החתימה של הורי ומסמכים רבים ובניהם את גיל הולדתי מכיוון שהייתי קטנה. כל זאת היה בכדי שיאשרו לי לעלות לארץ.

 

העלייה לארץ הייתה תהליך ארוך מאוד וממושך זמן רב. אותי ארחה משפחה עיראקית שדיברה בשפה שלא הבנתי אז. המשפחה הייתה נחמדה אליי, אך התגעגעתי מאוד להוריי. את כל הילדים היו מביאים למשפחות עיראקיות שבכלל לא הכירו אותם, וזה היה נורא קשה לתקשר עם המשפחות מכיוון שלא הכרנו אותם והיינו צריכים להתרגל ולנסות שיאמינו לנו שהם באמת המשפחות העיראקיות. 

 

אני עליתי בשנת 1950 עם ילדי תנועת החלוץ, אחי הגדול חיים ודודתי ציונה. אני הייתי בת שמונה כאשר עליתי ארצה. היות ואני הייתי קטנה לקחו אותי למוסד לילדים שקראו לו "תל- אריש" שנמצא בין יפו לתל-אביב. כאשר הייתי במוסד לא ידעתי היכן אחי חיים ודודתי ציונה היו בי געגועים רבים אליהם ואל משפחתי מאוד.

 

לאחר תקופה אני הייתי במוסד במזכרת בתיה והורי עלו ארצה, הם עלו באופן לגאלי עם דרכון ועם כל האישורים שצריך, לעומת זאת אני, חיים עלינו ארצה ללא דרכון, וללא אישורים.לאחר תקופה הורי , בתיה ויצחק אשורי הגיעו לשער העלייה. רוב העולים החדשים היו מגיעים  לשער העלייה. שער העלייה היה אז ליד חיפה. ההורים שלי היו שם תקופה שנמשכה כמה שנים. הם גרו שם באוהל, אחר כך העבירו אותם למקום קבע בתל-מונד. גם שם הם גרו באוהל בערך ארבע שנים עד שהם קיבלו שיכון.

 

אחרי שהייתי במוסד עברתי לגור עם הוריי שנה ואז הלכתי ללמוד בבית ספר לאחיות. לאחר תקופה גויסתי לצבא וכאשר סיימתי את הצבא, עבדתי בבית חולים "ביקור חולים", אשר נמצא בירושלים. מאז נשארתי לגור בירושלים וגידלתי ביחד עם בעלי מאיר את ארבעת ילדינו בירושלים.

 

אני רוצה שהדור הבא יעריך את שהותו בארץ ישראל, ויתגאה במדינה שלנו.  

 

סבתי ספרה לי, שפעם לעלות לארץ ישראל היה תהליך ארוך וקשה, אני למדתי להעריך את שהותי בארץ ישראל ולהבין שזהב בכלל לא מובן מאליו שאני כאן. סבתי חידשה לי אלו מסעות היו עוברים בכדי להיות בארץ. אני לקחתי לקח לחיים, להעריך את התפתחותה של המדינה שלנו ולהעריך את זה שאני נמצאת בארץ שלנו.

 

תשע"ו