מאגר סיפורי מורשת

אני אתחיל במשפט של מנהיג מלחמה סיני, בשם סון צ'ו: "גם מסע בן 1000 מיילים, מתחיל בצעד אחד". 

בזמן המנדט, כשהבריטים שלטו כאן, היהודים – ניצולי מלחמת העולם השנייה -, ניסו לעלות לארץ והבריטים לא איפשרו בגלל הערבים. אז החלו פעולת איבה כנגד הבריטים, מי שהחזיק נשק קיבל גזר דין מוות. כילד העניין חרה לי, וראיתי שמה שהבריטים עושים זה לא טוב. אח שלי השתתף באחת הפעולות, הוא נפצע מכדור ונשלח למאסר. היו אז הרבה ארגונים לוחמים. כשהייתי בן 15 התגייסתי לאחד מהם – הלכתי להשבעה, שהתקיימה בתוך שלד של בית. 

שאלו אותי למה אני רוצה להתגייס ועניתי להם שאני רוצה לגרש את הבריטים ולשחרר את ארץ ישראל. 

כאשר הבריטים עזבו את הארץ, קמה מדינה יהודית. לנו, הלוחמים, לא היו מדים, אלא סרט כסימן היכר. 

 

בערב פסח של 1948 הערבים צלפו בנו. אנחנו החיילים, במתחם התחנה, יצאנו לתקוף ביפו. קיבלתי רובה בעל קת שבורה. קיבלתי מכוש, וכך שברנו קירות במגורים של יהודים. התפקיד שלי היה למלא את המחסניות של המקלט – לוקח את המקלע, מטעין ונותן, זה מה שנתנו לי בתור ילד. 

 

בלחימה בשטח בנוי תמיד יש עדיפות למי שמתגונן. הארגון הצית בניין צלפים. בכמה מקרים רק במזל ניצלתי. ישבנו בחדר הכינוס, ומישהו החזיק רובה וכיוון אליי, הסתכלתי על החור של הרובה, ולפתע נכנס המפקד ועצר אותו. היה לנו זחל"מ, התנדבתי לעלות עליו. שעה אחרי שירדתי ממנו הופצץ הזחל"מ וכולם נהרגו.

פעם אחרת היה גם צלף על ראש המסגד, אבל הכדור התועה לא הגיע אליי. 

 

עוד סיפור בין הערבים והיהודים: הערבים פחדו וברחו. כאשר עלו על סירה, המנוע נפגם והם נאלצו לחזור לחוף. כשהם חזרו הם פחדו, אך הופתעו כשאמרו להם לחזור לביתם ביפו. 

בבאר יעקב היה מחנה בריטי בו עבדתי כאלחוטן. הבסיס שלנו היה במרחק של חצי קילומטר שכבשנו מהערבים, והתבצרנו בו. היו משמרות של 12 איש, משמרת יום ומשמרת לילה. הגעתי באחד הערבים למשמרת לילה, עם המכשיר, ובא אליי מפקד הקשר ובמקומי הציב את חיים גוטליב, ולקחו אותי להתקפה על אשדוד. המפקדה הייתה בגדרה, ומשם יצאנו להתקפה. הייתי רעב, אז קיערתי את הידיים, שמו לי שם סלט עם לחם, וככה הלכתי למלחמה. הלכתי עם המכשיר על גבי, הגענו והתכוננו להתקפה ופתאום הודיעו לי באלחוט "כל הכוחות לחזור הביתה". 

בלילה לאחר מכן, אותו הסיפור, ואנחנו חוטפים פגזים, שלא נדע. התבקשתי לשדר שיש פצועים והרוגים, כשהאנטנה נעלמה – אין קשר. לא כבשנו את אשדוד, חוזרים חזרה לחצור, מצאנו עץ תות, טיפסנו עליו ואכלנו, הגענו אל חברינו. גילינו שכל שניים עשר הלוחמים נהרגו, בניהם חברי, חיים גוטמן. 

הלכתי להלוויה שלו, היה בן יחיד. בהלוויה אביו שאל אותי "הוא סבל, או מת מייד?" עניתי שהוא מת מייד. אני לא באמת ידעתי אם הוא מת מיד או סבל אבל בשביל לא להלחיץ את אביו אמרתי שהוא מת מייד.בכל שנה בכ"ג באייר אני עולה לקברו, כי יכולתי להיות אני במקומו. 

הייתי בן 16 כשאניית עולים מאירופה שרכש האצ"ל הגיעה לחופי תל אביב. האנייה הגיעה לנמל תל אביב, התמקמנו בסוף הטיילת, ושם היה מחסן עם כסאות. לא יודע מאיפה היה לי רובה, זה היה רובה קנדי עם 25 כדורים. שני לוחמים של האצ"ל, אחד עם מקלע ואחד עם רובה נגד טנקים, שכבו זה לצד זה, כששוחחנו עם לוחמי ההגנה.

והנה נפתח צרור יריות מעמדת ההגנה, לכיוון האנייה. מהאנייה ירו צרור בחזרה לכיוון ההגנה. עוד צרור, ועוד צרור, ונפסקו היריות. ואני רואה את שני לוחמי האצ"ל, אחד צרור של שני כדורים חוררו את ראשו, ועוד לוחם עם גב מרוסק. 

ואז ירד לוחם ההגנה, לא אוכל לשכוח, חולצת חאקי, מכנסי חאקי וגרבי חאקי. הוא ביקש לעזור, ואמרתי לו "תאמר להם מה שהם עשו!" 

פגזים התקיפו את האנייה. האנייה הורידה את הדגל מהתורן, שזה סימן לכך שנכנעו. הקפטן הודיע על כך ברמקול עצום. פגז פגע באנייה, מההדף התעופף איש כמו פרופלור ונפל מהאנייה. 

כשהגיעה סירת מנוע לחוף, החלו בירי נגדם, ראיתי את נתזי החוף. אני נשארתי במחסן, וברחתי הביתה. 

למחרת המקרה הזה הלכתי עם אחי מהבית, בכדי שיחזיר את הנשק שלו למפקדת האצ"ל. והנה ההגנה הכניסה כוחות גדולי לתל אביב, כי תל אביב הייתה מעוז האצ"ל. אחד מאנשי האצ"ל הלך ברחוב, איש ההגנה דרך את הרובה וירה בו, אך פיספס. 

הייתי בצבא במשך 23 שנים, עם כל הרצון לעשות ולתרום. הייתי סגן אלוף. השתחררתי אחרי מלחמת יום הכיפורים, על התנגדות לחטא היוהרה במלחמת ששת הימים. תשע"ה, 2015