מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מסע בין יבשות

אני ונכדתי תמר
מפה: מאירופה לארגנטינה ומשם לישראל
מאירופה לארגנטינה ומשם לישראל

נולדתי בבואנוס איירס, עיר הבירה של ארגנטינה, בשנת 1943. המשפחה הייתה קטנה, הוריי, אחותי הגדולה ואני.

בהתחלה, גרנו בשכונה של מעמד הביניים, בבניין עם עוד משפחות אחרות. היה לנו סלון, חדר שינה והמטבח והשירותים היו בחוץ.

הוריי היגרו לארגנטינה, כשהיו בני 17. אמי, דורה, נולדה בעיירה וירטיז'ן באזור בסרביה, שהייתה שייכת לרומניה ועכשיו שייכת למולדובה

תמונה 1

אבי, דוד, נולד בעיר לבוב במחוז גליציה, שהיה שייך לפולין ועכשיו שייך לאוקראינה.

תמונה 2

 

אף על פי שאבי היה משכיל: סיים תיכון, ניגן בכינור, הוא נאלץ למצוא עבודה בתור פועל במפעל טקסטיל ולכן, היינו די עניים.

תמונה 3
               אבא שלי עם הלהקה שלו

תמונה 4
                                                                           אבא שלי בגימנסיה בלבוב
תמונה 5
  אבא שלי עם סבא וסבתא שלי בהגיעם לארגנטינה. האחרים בתמונה, הם חברים למסע, שנקראו אחים לאונייה

לא היו אצלנו מכשירים חשמליים כמו מקרר, מכונת כביסה או תנור. אמי בישלה בפתיליה. ואת האוכל היו מקררים בקרח שהיו קונים אצל מחלקים. אבל לא היה חסר לנו אוכל או ביגוד. להורי היה מאוד חשוב שנרכוש השכלה ומכיוון שהם גם היו מאוד ציונים שלחו אותי לשני בתי ספר- אחד כללי והשני בית ספר יהודי כך שמגן הילדים תמיד ועד סוף התיכון למדתי בשני בתי ספר.

תמונה 6
                                                          תמונה שלי בבית ספר היסודי

תמונה 7
                                     התעודה שלי מכיתה ב'

תמונה 8
תמונה עם הוריי ואחותי. לא היתה לנו מצלמה, אז הלכנו להצטלם אצל צלם. המטרה העיקרית היתה לשלוח תמונה לבני משפחה בישראל ובארצות הברית

 

אני מאוד אהבתי את בית הספר היהודי (הנקרא הרצליה), כי המורים התייחסו אל התלמידים יפה והמשמעת הייתה פחות חזקה לעומת בית הספר הכללי.

בבית ספר היהודי למדנו עברית, יידיש, תנ"ך, היסטוריה וגם למדו אותנו ריקודי עם ושירים ישראלים. לעומתו הבית ספר הכללי היה פחות נחמד, היינו חייבים ללבוש חלוק לבן מעל הבגדים ולא אהבתי את זה.

המשפחה שלנו מצד אמי הייתה גדולה- סבא, סבתא וחמישה דודים ודודות עם בני זוגם ובני דודים. איתם חגגנו את ימי ההולדת וגם חגים יהודיים, בעיקר פסח, ראש השנה ויום כיפור. המשפחה מצד אבי הייתה קטנה כי אבי היה בן יחיד אבל היינו בקשר הדוק עם בת דודתו והילדים שלה. אבי היה כאמור מאוד ציוני ודאג לאסוף כסף מכל בני המשפחה ולקנות מוצרים כמו קפה, חלב מרוכז כדי לשלוח למשפחה שהייתה לנו בישראל (אחות של סבתא שלי מצד אמא). זיכרון אחד שיש לי מתקופת ילדותי הייתה נסיעה עם אבא שלי למרכז העיר לעמוד ברחוב בו עבר שר החוץ של ישראל- משה שרת, שביקר בארגנטינה ולנופף לשלום.

במשפחות יהודיות אז, נהגו לתת שם על שם מישהו מהמשפחה שמת.

תמונה 9

 

לי קראו יהודית על שם סבא שלי, יהודה וואלף שמידט, אבא חורג של אבי. מכיוון שיהודית זה לא שם ספרדי, הוריי נתנו לי כשם רשמי חוליה. במשפחה ובכל מקום קראו לי חוליה ורק בבית הספר היהודי קראו לי יהודית.

שם משפחתי היה בוטווין וכשעליתי לארץ, אחרי החתונה אימצתי את שם המשפחה של בעלי ליאון ומאז אני חוליה מרגוליס. אין הרבה אנשים עם השם בוטווין הבוטווין הכי מפורסם היה נפתלי בוטווין שנולד באותו אזור של אבי והיה מהפכן אנרכיסטי.

סבא שלי מצד אבי, יהודה שמידט, היה חזן ועבד גם בארגנטינה וגם בארצות הברית.

בין הספרים בבית הוריי, מצאתי ספר הדרכה לרב עם הנחיות של איך נהוג לברך באירועים שונים (ברית מילה, חתונה וכו').

תמונה 10
                  ספר הדרכה לרב

באותו מדריך הופיעה התקווה עם כל הבתים שהיום לא מכירים.

תמונה 11

בתיכון גם למדתי בשני בתי ספר ואף אחד מהם לא היה קרוב לבית. בתיכון הרגיל למדתי במגמת הוראה ונסעתי 45 דקות באוטובוס עד לבית הספר, בבית הספר הזה למדתי בבוקר. התיכון היהודי היה במרחק של שעה מהבית שלי, בבית ספר זה למדתי בערב (מ- 6 עד 9 או 10) והוא היה ממוקם בבניין הקהילה היהודית שנקרא AMIA, (שלימים פוצץ ועד עכשיו האשמים לא הועמדו לדין.)

תמונה 12

 

בבית ספר הרגיל אהבתי את המקצועות: ספרות, היסטוריה ולא כל כך אהבתי מתמטיקה ופיזיקה. בבית ספר היהודי אהבתי ללמוד גם היסטוריה וספרות וכל מה שקשור לישראל. התלמידים, היינו מאוד פעילים בעיקר בתנועות נוער, אני השתייכתי לתנועת הבונים.

תמונה 13
                      תמונות שלי מתנועת הבונים

 

אפילו אם זה לא היה קל, לא עלה על דעתי להפסיק' כי מאוד אהבתי ללמוד שם.

בסוף התיכון, נבחרתי יחד עם עוד 40 בוגרים לנסוע לשנה לישראל כדי להשתלם ולחזור ולהיות מורים בבתי ספר יהודיים, זאת הייתה שנה נהדרת.

גרנו בירושלים, בשכונת בקעה במכון גרינברג והיו לנו מורים נהדרים, כמו המשוררים חיים גורי ויהודה עמיחי. בשנה זאת (1961), יכולתי להכיר את ישראל כפי שהייתה אז- קטנה וצנועה. מאז הנסיעה ידעתי שאני אחזור לגור בישראל.

כשחזרתי מישראל אל ארגנטינה, נרשמתי ללימודים בסוציולוגיה ובמקביל התחלתי ללמד בבתי ספר יהודיים. בתחילת הלימודים הכרתי את ליאון, שלמד כימיה ונהינו חברים.

בשנת 1968, כששנינו סיימנו את הלימודים, התחתנו וכעבור שבוע עלינו לארץ ישראל.

תמונה 14
                                                                                         תמונה מהחתונה שלי

 

בהתחלה, גרנו בחיפה במעון עולים לאקדמאים וכעבור חצי שנה עברנו לגור ברחובות, כי ליאון התקבל ללימודים במכון וייצמן.

אני המשכתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים ובמקביל חיפשתי עבודה, שנה שלמה לא מצאתי עבודה עד שקיבלתי הצעה לבוא לעבוד במרכז שנקרא המרכז לחקר ההתיישבות, במרכז זה השתלבתי בהתחלה במחקרים על ישראל כמו למשל: על מושבי עובדים, קיבוצים, עיירות פיתוח ולאחר מכן השתלבתי שם בפעילות הבין לאומית בהתחלה בתור מרצה ואחר כך השתתפתי בפרויקטים וניהלתי את המחלקה לפיתוח בין לאומי.

לימים ניהלתי את כל המרכז ששינה את שמו ונקרא על שם מיסדו מרכז ויץ ללימודי הפיתוח ובאנגלית Weitz Center for Development Studies, כיום נקרא  Weitz Center for Sustainable Development.

במסגרת הפעילות הבין לאומית, המרכז אירגן קורסים מקצועיים לאקדמאים ממדינות מתפתחות מארצות אפריקה, אסיה ואמריקה לטינית בנושא פיתוח של אזורים כפריים. נושא שלישראל ניסיון מצוין. הם באו ללמוד איך ישראל עברה מלהיות מדינה ענייה בשנות הקמתה, למדינה שנמצאת בין המדינות העשירות בעולם. הקורסים האלה נעשים בשיתוף עם משרד החוץ הישראלי.

תמונה 15

מרכז ויץ גם עושה פרויקטים של פיתוח במדינות עצמן ואני השתלבתי בהם ונסעתי להרבה מדינות מתפתחות.

תמונה 16
                                מדינות בהן הייתי במסגרת עבודתי

כל הפעילות הזאת היא פעילות שמצליחה להראות את הפנים היפים של ישראל בעיני העולם.

אנשים גם באו לכנסים שארגנתי בנושא פיתוח אזורי. האנשים שבאו ללמוד כאן יצאו אוהבי ישראל ושומרים על קשר עד היום.

תמונה 17
מאמר בעיתון The Epoch Times, מתוך נציגים ממדינות רבות מומחים לפיתוח אזורי, כלכלנים ודיפלומטים משתתפים בכנס הבין לאומי לפיתוח אזורי במרכז ויץ

עכשיו, גם אחרי שיצאתי לנמלאות, אני ממשיכה להיות פעילה בתחום, באמצעות חברת יעוץ שהקמתי. לישראל יש הרבה מה לתרום למדינות מתפתחות כי היא עצמה היתה פעם מדינה ענייה והצליחה להימנות עם המדינות המפותחות. הפעילות עם מדינות אלה משקף ערך יהודי חשוב "תיקון עולם".

אני מחשיבה את זה כפעילות ציונית ממדרגה ראשונה, בכך שהאנשים האלה הופכים לאוהבי ישראל.

הזוית האישית

תמר: היה לי ממש מעניין וכייף ללמוד על סבתא ועל המשפחה ולהיפגש ולעבוד איתה ביחד!

סבתא: זו הייתה חוויה נהדרת, שאפשרה לי לשבת עם נכדתי האהובה תמר, לספר לה על קורות המשפחה ועל עצמי, לשוחח איתה, לראות איך היא שולטת במחשב ומארגנת את החומר, תענוג גדול! כל הכבוד על היוזמה.

מילון

פיתוח מדינות
הפיכת מדינות עניות ומתפתחות למדינות מפותחות

ציטוטים

”תיקון עולם“

הקשר הרב דורי