מאגר סיפורי מורשת

ילדותי ברחובות

המקום, המושבה רחובות בארץ ישראל השנה 1943 יום הולדתי. המדינה עוד לא קמה אלה בשנת- 1948 כלומר אני גדולה ב-5 שנים מהמדינה. הימים היו ימי מלחמה באירופה היהודים החלו לנוס מעטים מהם נסו לארץ ישראל. וביניהם היה סבא שלי והוריו שחיכו ברומניה לאישור יציאה ממקום הולדתם לארץ ישראל. גרנו בבית בעל קומה אחת עם חצר גדולה, וכך היו כל דירי רחוב טשרניחובסקי. הרחוב היה לא סלול, אדמתו מהודקת מההולכים בו. אנשים, ילדים, בעלי חיים, רועים אם צאנם, רועים עם פרותיהם אשר  השאירו את הפרשתם על האדמה ההדוקה. מצד ימין של הרחוב גרו משפחות שעלו מתימן, בצד השמאלי גרו משפחות שבאו מפזורת אירופה המצולקת. הילדים שברחוב, בתוכם אני, היו כבר ילדי הארץ שלא ידעו מהי גלות, ומגרש המשחקים של כל הילדים היה ברחוב טשרניחובסקי.

בדרך כלל היה הרחוב שקט. אלה שלפעמים הגיעו בעלי מלאכה כמו זגג, רצף, סנדלר, מתקן תריסים שהעירו את הרחוב. ואת כל הילדים התאספו מאחורי בעלי המלאכה לראות אותם בעבודתם זו הייתה חוויה. אהבנו לשמוע את קריאתם כשהם מפרסמים את מרכולתם, כגון: נעלים לתיקון, מי צריך בלוק קרח?-  מוכר הקרח הוציא מתוך ארגז בלוק קרח, חתך בעזרת סכין מחודדת בלוק קרח קטן, שם על סמיכה שהבאתי וסחבתי למקרר. הכי שמחנו שבא הסנדלר הוא פרש את כלי עבודתו על שמיכה ישב על שרפרף קטן והחל את תיקון הנעליים שכבר היו אצלו פעם או פעמים או כי זו הייתה הנעל היחידה שלי. כאשר הנעל קטנה אז נאלצנו להוריד את חרטום הנעל ( החלק העליון של הנעל ). ואנחנו הסתכלנו בשקט בשקט עד שהנעל תוקנה.

בין שתי האוכלוסיות היו יחסים טובים מאוד הערכה הדדית, ועזרה הדדית לדוגמא חיים השוחט שחט לנו תרנגולת למאכל, אשתו מרטה את הנוצות כשהיא לבושה בתלבושת התימנים המסורתית. האישה  שבאה אל ביתנו חצתה את הרחוב כדי לשטוף את הבית, עשתה כביסה ידנית, הרתיחה מים במיכל גדול על פתליה, הכניסה את כביסה, תלתה על החבלים וכך שבוע אחר שבוע.

קשיי השפה

ערי הקודש היו ירושלים, טבריה, צפת וחברון. כמותם היתה רחובות, ישוב יהודי וערבי והשפות השגורות היו בליל של שפות. ביניהם יידיש, ערבית. בליל שפות ומנצחת על כולם השפה העברית שדוברה על ידי הדור החדש ואני בתוכם כאשר אליעזר בן יהודה תורם מילים חדשות בעברית ואנחנו השתמשנו בזה. סבא וסבתא שלי דיברו יידיש הורי דיברו גרמנית ואני הצעירה מכולם דיברת עברית עם חברי בבית הספר, כאשר המורה דבורה שהייתה עם מספר על היד שחרתו הנאצים במחנות ההשמדה על ידה.

הארץ הייתה שוממה היו מעט אנשים בתלבושות שונות ומשונות, לפי הגולה ממנה באו. הממשלה שבדרך בראשה בן גוריון וסגנו שמעון פרס שעשו ימים ולילות בשביל המדינה שבדרך. חילקו לתושבים התחלה של משק כמו 5 תרנגולות ותרנגולים, עצי פרי תפוזים, קלמנטינות ,תאנה, גפן ושבעת המינים. הורי פרנסו אותנו מהמשק ליד הבית.

התלמידים בכיתתי היו עולים חדשים גם כאלה שעלו יתומים וגרו במוסד לילדים יתומים. ואנחנו לא הבנו שהם פליטים חסרי כל. היינו בסך הכל 600,000 תושבים כאשר הערבים בארץ נלחצו מעליית הפליטים היהודים שבאו מאירופה.

הם הגיעו באוניות רעועות כאשר האנגלים שהיה להם מנדט בארץ ישראל מנעו מלתת לאוניות להיכנס לנמל חיפה. חלק מהאוניות טבעו על יושביהם, וכל אסון כזה היה אסון לכל הישוב בארץ. חלק מהאוניות הם: "סטרומה" "סלבדור", האוניה "יציאת אירופה" ועוד.

כאשר הגיעו לארץ הידיעות על ממדי ההשמדה של יהודי אירופה במלחמת העולם השניה, הציע ארגון ה"הגנה" למודיעין הבריטי לשתף כוחות יהודיים מתוך הישוב בארץ ישראל לעזרה. הוצע שיחידות פלמ"ח תישלחנה בדרך הים או האוויר אל מעבר לקווי האויב הגרמני, אולם הבריטים הסכימו להחדיר לדרום מזרח אירופה רק מספר קטן של סוכנים. ההגנה גייסה למשימה זו אנשים מתאימים יוצאי ארצות הכיבוש. הבריטים העניקו למתנדבים אימון מקצועי מיוחד שכלל לימוד צניחה, קריאת מפות ואימון בשיטות פעולה של קומנדו ומחתרת. הפעלתה של תכנית ההצנחה החלה בשלב מאוחר של המלחמה, בשנת 1943 אך בעיקר במהלך שנת 1944 ונתאפשרה רק כאשר הבריטים היו זקוקים לצנחנים כדי להציל צוותי אוויר שלהם שנטשו מטוסים וצנחו בשטחי אויב. רוב המועמדים לתכנית נבחרו מקרב לוחמי הפלמ"ח וחלקם מה'מחלקה הגרמנית', כמו כן נבחרו מועמדים מקרב מתנדבי היישוב ששירתו בבריגדה היהודית במסגרת הצבא הבריטי ומקרב חברי התנועה הקיבוצית. רובם התגייסו דרך ועדה מיוחדת שהקימו הסוכנות היהודית, המוסד לעלייה ב' וארגון ההגנה. מעטים גוייסו במישרין בידי הארגונים הבריטיים. כ- 250 נשים וגברים התנדבו, 110 עברו הכשרה (כולל קורס צניחה בבסיס חיל האוויר הבריטי ברמת דוד), אך מחמת קשיים שונים אומנו והוכנו לפעילות מבצעית רק 37 צנחנים.

בית הספר 

בשנת 1950 הייתי תלמידת כתה א' בבית ספר תחכמוני ברחובות. המורה שלי הייתה דבורה, נחמדה אצילת פנים , ועצובה מאוד מאוד. על ידה היה חרות מספר, תבוע לא ניתן להסרה, והוא מספר שדבורה המורה היא פליטת מחנות הריכוז  שחוותה ייסורים רבים עד ששפר מזלה והיגיעה לארץ,  היא הייתה המורה שלנו שאהבנו וריחמנו עליה ביותר. לא העזנו להפריע לה, רצינו שיהיה לה טוב.

היינו מעט תלמידים בכיתה ,מפני  שהישוב היהודי בארץ מנה רק כמה מאות אלפים,  60000 היום אנחנו מדינה בת 8 מיליון תושבים.

המנהל  נכנס לכיתה ומסר לנו שהיום נקבל מיהדות הולנד מתנות, ואילו מחברות וספרים, שמחנו מאוד, כי להורים שלנו לא היה מספיק כסף לקנות לנו, נתבקשנו לכתוב בכל השורות שבמחברת כי חלוקה נוספת של מתנות ומחברות תהיה בעוד הרבה זמן. השתדלתי לכתוב צפוף וכשגמרתי לכתוב מחקתי את הדברים, ושיננתי אותם היטב בראש, בשביל הלמוד הבא. ליד בית הספר היה בית בן שתי קומות  ובו גרו ילדים יתומים ועזובים שנעזבו ע,"י הוריהם בגלל תלאות ואסונות בתוך המלחמה שהייתה מלחמה עולמית בין מדינות העולם, עד שגרמניה נכנעה, והיהודים החלו לעלות ארצה באונייות המעפילים.  כאשר באו העולים קמו עוד ישובים, בעיקר קבוצים.  בקבוץ ישנם דברים משותפים  כמו, חדר האוכל,  המשק החקלאי, המספרה,  הנגריה, האנשים עובדים ולא מקבלים כסף אלא שירותים שונים. היום אחרי 60 שנה נשארו מעט קבוצים רוב החברים התפזרו בערים השונות, כמו רחבות או רמלה,( עיר מעורבת ערבים ויהודים). ככול שעלה מספר העולים קמו יותר ויותר קבוצים  שעליהם נבנה הכוח של המדינה שבדרך ( כמו גבעת עדה, גבעת ברנר כפר הנגיד, קבוצת שילר, קבוץ שלוחות, ועוד). היום נשארו בכל רחבי הארץ  מספר קטן כי מרבית הקיבוצניקים עברו לערים   כמו נתניה, כמו חולון, או חיפה או  יפו,( עיר מעורבת יהודים וערבים) או ירושלים ( עיר עתיקה מתקופת התנ"ך).

אהבנו בתור ילדים לצאת עם המורה לחקלאות לראות את הטבע, עשינו מעגל גדול בשדה וכל ילד הביא 2 מינים של צמחים. "למי יש אדום?" שאל המורה. "לי"- אמרתי, "כלנית, דם המכבי, וצבעוני". "יפה, למי יש צבע ורוד?"- שאל שוב. "לי"- אמר אחר "סתונית, ורד, דם המכבים". "יפה"- אמר המורה. וכך למדנו את שמות פרחי הבר, שלצערנו בגלל בניה רבה הולכים ומתמעטים.

בית הספר היה שמו "תחכמוני "-  כלומר תהיה חכם כמוני. בשעה הראשונה של הבוקר התפללנו תפילת שחרית. לתפילה נוספו מנגינות כך ששרנו כמעט שעה שלימה את ברכות השחר. הבנים חבשו כיפות ואנחנו הבנות נתבקשנו לבוא בשמלות ולא במכנסיים כמנהג הבנים. לפני אדם מבוגר שבא לכיתה קמנו, עד שהלך. למנהל ברכנו בשלום – "שלום המורה שלום המנהל". התפללנו את ברכת הבוקר שאנו שרים או מקריאים, את תפילת השחרית בבוקר ואת תפילת מנחה בצהרים ותפילת מעריב בערב התפללנו בבית כנסת לנוער שגם אותו קבלנו במתנה מיהודי הולנד ובכל שבת באנו מכל קצוות המושבה להתפלל בבית כנסת לנוער.

למדנו בבית הספר היסודי שמונה כתות א' עד ח'.  הינו חברים טובים שיחקנו הרבה בחוץ, תופסת, חבל, גולות, מחניים, קלאס, הדיגים באים, דום שתיקה. היינו ילדים שמחים , וקלטנו את הילדים היתומים ואמצנו אותם אלינו. בית היתומים נקרא על שם טמפלהוף שנתן לילדים מקום לישון ואוכל. לימים נעלמו הילדים בכל מיני מקומות והייתי רוצה לפגוש אותם  אולי זה עוד יקרה.

מלחמת השחרור- החיים בארץ בצל המלחמה

כאשר פרצה מלחמת העצמאות הייתי בת 5 תלמידה בגן, הייתי הולכת כל בוקר מביתי מרחק של חצי ק"מ עד לגן, הורי הדריכו אותי שבעת שמיעת אזעקה עלי לקפוץ לתוך תעלה בצד הכביש עד שישנה צפירת הרגעה. היה לנו פחד מאויבים, אבל  הייתה עזרה הדדית בינינו והרבה פעמים עגלון עם עגלה וסוס לקח אותי עד לגן. אמרתי תודה וחשבתי, ומה יהיה בחזרה. בבית  אבא הורה לכולם לעזור בחפירת תעלה  לקחנו מעדר וטוריה וקלשון ויצרנו תעלה עמוקה, עליה שמנו שקים מלאים באדמה ואת השקים המלאים שמנו מעל התעלה וכך קבלנו  כיסוי מפני  פצצות שהערבים הטילו  עלינו.  הזמנו גם את השכנים להיכנס למקלט, וכל פעם שעברו מטוסים מצריים  מעלינו לכוון תל אביב,  קראנו לסבתא שגרה ליד להיכנס מהר למקלט כאשר מרחוק שמענו  הדים של יריות  ופצצות .

קבלנו מהמדינה שבדרך כמה אפרוחים שגדלו לתרנגולות מטילות  וכן עצי פרי תאנה, תות, זית, גפנים ועוד כדי שיהיה לנו אוכל… הלכנו גם לשוק ושם מכרו ערבים לפני מלחמת העצמאות ירקות ופירות ואחרי ניצחוננו הם ברחו, עזבו את הישובים זרנוגה  וקוביבה וברחו למקומות אחרים. סבתא פני באה מירושלים לרחובות משום שביתה הופצץ ע"י הערבים, והיה בטוח יותר להיות אתנו.  אבא מצא כלי מתכת גדול  שכאשר הכו עליו עשה צליל חזק וכולם ידעו לרדת למקלט. זה מה שזכור לי ממלחמת השחרור.

הזוית האישית