מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מסע בדת היהודית

סבתא דינה והנכדה יובל
אודליה אמה ובתה
סיפורה של אודליה

ב- 25 באוקטובר 1977, כשהייתי בת 22, נולדה בתי הבכורה אודליה, אמא של יובל, בבית החולים "אסותא" תל אביב. אודליה נולדה ביום חורף סוער. אני זוכרת שבחדר הלידה שמענו את הגשם מתדפק על החלונות והמרזבים. בחוץ הייתה סערה, אך חדר בית החולים היה חם, נעים ומלא באור ובשמחה. 
 
כשאודליה נולדה זה היה היום המאושר בחיינו – אביה חיים ואני. הפכנו להורים לילדה הראשונה שלנו. החלטנו לקרוא לה אודליה מפני שרצינו להודות לקדוש ברוך הוא שזיכה אותנו בתינוקת נפלאה כזאת. בעלי דאז ואני קיימנו אורח חיים דתי לאומי בהתאם לאמונתנו, עליה גדלנו ולפיה רצינו לחנך את ילדינו. גרנו בעיר בני-ברק ושלחנו את אודליה לגנים של רשת "אמונה" בעיר זו. בגיל 6 עלתה אודליה לכיתה א' ונשלחה לבית ספר דתי-ממלכתי "מוהליבר".
 
במהלך השנים נולדו לנו ילדים נוספים, ארבעה אחים ואחיות לאודליה בכורתנו. בכיתה ה' אודליה החליטה ללכת ללמוד בבית ספר חרדי "בית יעקב". למרות התנגדותי הרבה אודליה עמדה על כך שהיא רוצה לנסות ללכת בדרך זו. כבר אז אופייה העיקש נתן את אותותיו ולא ניתן היה להניא אותה מהחלטתה. למרות ההקרבה הרבה, אודליה דבקה בדרך חיים זו במשך ארבע שנים. לצד הרצון שלי כאמא לתת לה למצוא את עצמה ולפתח את דרכה האינדווידואליסטית, היה חשוב לי לשמור עליה כלביאה השומרת על גוריה.  חופש בחירה מצד אחד – והשגחה תמידית מצד שני. החלטתה של אודליה ללמוד בבית ספר זה דרשה מאיתנו לשנות את קוד הלבוש, שכן החברה החרדית מאוד סגורה וקפדנית. לא היו מאשרים את לימודיה בבית יעקב כאשר משפחתה אינה עונה על קוד לבוש מתאים המחייב את הנשים בכיסוי ראש, חצאיות או שמלות ארוכות וכמובן גרביים והגברים בכיפה שחורה על הראש. כשנדרשנו להגיע לאסיפת הורים הייתי צריכה "להתחפש": לשים כיסוי ראש על ראשי, לגרוב גרביים וללבוש חצאיות ארוכות. 
 
מסע מפרך זה דרש מכולנו לעשות ויתורים רבים ולהתאים את צורת לבושנו ואורח חיינו בהתאם לדרישות העדה החרדית. למרות הקשיים הקרבנו את קורבננו על מנת לכבד את החלטתה האמיצה. השתדלתי מאוד למנוע מאודליה לראות ולהרגיש את התסכול וההקרבה הגדולה שנאלצתי להקריב. רציתי שבחירותיה בדרך זו או אחרת יהיו שלה מתוך אמונה ולא מתוך התחשבות בקורבנותיי,  זאת מפני שכל בחירה היתה מעלה בה ספק, "האם זו דרכי או שבחרתי בה בגלל האחר". בסוף כיתה ח', לאחר התלבטויות קשות ולאחר חיפושים ותהיות רבות, החליטה לחזור לנהל אורח חיים דתי-ציוני, אורח החיים שהתחנכה על ברכיו. היא חזרה לתנועת הנוער "בני-עקיבא", הדריכה חניכים בשכונות מצוקה מתוך אמונה שזוהי הדרך לעזור לחברה ולתרום את חלקה למען דור העתיד. אושר גדול מילא את לבי שכן ראיתי אותה מתבגרת לנגד עיני, ממשיכה לבדוק ולחקור. אני המשכתי בדרכי שלי, לתת לה את הביטחון לבחור – תוך שמירה עליה מסכנות העולם הגדול. 
 
בתיכון אודליה למדה במגמת אמנות מורחבת וכדרכה בעולם, כל מטרה שהיא מציבה לעצמה היא עומדת בה באדיקות. היא הצטיינה בלימודיה וכשרונה האמנותי והיצירתי ניכר בכל עבודותיה. עונג גדול והתרגשות עצומה ליוותה אותנו בכל אסיפת הורים. לא היה טקס או עצרת שאודליה לא לקחה בהם חלק פעיל, הן מאחורי הקלעים והן על הבמה.
 
כשאודליה היתה בת 15 החלטנו, אביה ואני, להתגרש. אלו היו גירושים מאוד טעונים, דבר שהשפיע מאוד על אודליה וגרם לה לבחון דברים, רגשות ותהיות. היא החליטה לקחת על עצמה את תפקיד האב במשפחה ה"חדשה" שלנו. לקחה על עצמה אחריות מאוד גדולה ונתנה את כולה, על מנת שאחיה, אחיותיה ואני לא נישבר ונדע שיש מי שדואג. הגישה הזו שלה, לקיחת האחריות הגדולה הזו, היתה הרבה מעבר למה שילדה בגילה צריכה לקחת. אך אודליה, בעקשנות רבה, לא נתנה לאף אחד להזיז אותה מדרך פועלה. בתוך הסערה ניסיתי בכל כוחי להגן עליה ועל ילדיי האחרים מפני הקשיים המלווים תהליך גירושין. ניסיתי לשמור על התא המשפחתי חם, אוהב ומטפח. כל זאת כדי לשמור על היציבות המשפחתית בחייהם ושלא יאבדו את דרכם בעולם. כמו שכבר ציינתי, אודליה הלכה אתי בדרך יד ביד, היו רגעים ששכחתי שהיא בתי, היא הפכה להיות חברתי הטובה למסע. המשברים שעברנו והקשיים שליוו אותנו חיזקו את הקשר בינינו, הקשר החברי, אך היה לי ברור שלמרות בגרותה, היא זקוקה גם לאמא, למישהי שתתמוך גם בה ותעזור לה להגשים את עצמה.
 
במקביל, באותה תקופה קשה אודליה יצאה למסע לפולין. אם היו תהיות לגבי הדת שהסעירו אותה קודם לכן, זו היתה נקודת השבר המשמעותית בחייה ובחיבורה לדת. אודליה חזרה ממסע זה מצד אחד, מלאה באמונה כי בזכות השגחתו של הקב"ה העם היהודי חי וקיים וצריך להמשיך את חייו במדינת ישראל כפי שציווה אותנו בתורה, ומצד שני עם המון שאלות קשות, איך ייתכן שאלוהים עצם את עיניו ונתן לשואה, לטבח עם כל כך גדול, לקרות ולא עמד שם בשביל אותם יהודים שמאמינים והולכים בדרכו. למרות השבר, לשמחתי, אודליה דבקה בדתה אך המשיכה לשאול שאלות ולחפש תשובות. היא ניסתה להבין את הדת היהודית, האם יש אמת והאם זו הדרך בה היא צריכה להמשיך וללכת. שאלת האמונה הדתית עלתה בכל מפגש חברתי שלה עם חבריה הוותיקים והחדשים אותם הכירה במסגרת חיפושיה.  אודליה, בעקשנותה הרבה, נאבקה על עצמאותה. ניסיתי להיות גשר מעל מים סוערים, מקום בטוח מפני הסכנות שבדרך. 
 
כשהגיע הצו הראשון, בהיותה בת 17, אודליה החליטה כי היא רוצה להתגייס ל"צבא הגנה לישראל" וכי דרך זו היא המשך ישיר של כל פועלה עד כה ובהתאם לאמונותיה. אני תמכתי בדרך זו וראיתי בכך פועל יוצא של מסע חייה. הבחירה בשירות צבאי היתה אבן דרך משמעותית בחייה. בניגוד מוחלט לדעתו של אביה, כי אין מקום לבנות דתיות במסגרת הצבאית, היא החליטה ללכת בהתאם לצו ליבה. אודליה שירתה בצבא כמדריכה בכירה בחיל השריון, אחד התפקידים הקרביים ביותר לבנות באותה התקופה. וכמו בכל דבר אחר בחייה, גם כאן היא עשתה חיל. הדריכה מפקדים בדרגות שונות, ניהול מלחמות בשטחי אויב ואף סופחה לחיילות נוספים לשם הדרכה של לחימה בשטח בנוי והדרכה על כלי לחימה חדישים.
 
בשנים ההן פגשה את בחיר ליבה, החצי השני שלה, אביב, שעמו היא חיה עם שלושת ילדיהם, יובל, אייל ואלון, באהבה רבה עד היום ועוד שנים רבות קדימה. הצבא היה כחממה לכל סימני השאלה שעלו וגאו בשנים אלו. המפגש עם אנשים חדשים, דעות ואמונות שונות התיר את כבלי הדת, הוציא אתה מהבועה בה היא חיה ואט אט בחרה ללכת בדרך חדשה, דרך בה האמונה לא מחויבת לדת, כי אפשר להאמין ויחד עם זאת לא ללכת שבי אחריו. 
 
הבחירה הזו של אודליה היתה קשה עבורי. הבחירה לנטוש את הדת היהודית מאחור ולפנות לדרך חדשה דרשה ממני קבלה ובחינה של דרך שאין בה קיום מצוות ותפילות אלא דרך פתוחה ופרוצה לכל משב רוח שיבוא. אך בתוך תהליך זה ראיתי איך אודליה לוקחת מכל שלב בחייה את ה"מצווה" שלה וה"תפילה" שלה. הייתי גאה בבחירות אלו ובתובנות העמוקות שכל מסע חייה הביא אותה אליהם. אודליה הגתה לעצמה דת משלה. דת בה אין מקום לשנאת חינם. דת בה אנחנו עושים כל שביכולתנו להפוך את העולם לעולם טוב יותר. דת בה אין מלחמות בשם הדתות כי האלוהים שלנו הוא האלוהים של כולם. זוהי הדת לפיה היא הולכת עד היום וזו הדרך בה תצעד לאורך כל חייה. זוהי הדת שעל ברכיה מתחנכים ילדיה. אהבת חינם. בימים אלה, בכל ארוחות שישי, ערבי חג וארוחות משפחתיות, יושבים כולנו, נכדיי, ילדיי ואני, כל אחד באמונתו. נותנים מקום לבחירות שכל אחד מילדיי בחר בחייו. בין אם ללכת בדרך התורה והמצוות, בין אם למצוא נתיב אחר ובין אם לבנות לך דרך חיים אחרת.
 
משוב: סבתא דינה: תכנית "הקשר הרב דורי", כשמה כן היא. זוהי תכנית שמעניקה רגע של שקט מכל רחשי העולם ומאפשרת מגע ותצפית של דורות אל עומק השושלת. זוהי היסטוריה במיטבה. היסטוריה אישית, שמחברת את האדם אל שורשיו, ענפיו ופירותיו. התוכנית הזו מצליחה בדרכה המיוחדת  לתת נופך אחר לקשרים הקיימים ומחברת בין הדורות בקשר רגשי ועמוק. זהו קשר של אהבה שלא ניתן להתירו. יובל היא נכדתי הראשונה, הבכורה, תמיד היה לנו קשר מאוד מיוחד, אך תהליך זה שעברנו ביחד, החשיפה לעבר והחיבור להווה ולעתיד, העמיק את הקשר וחיזק את שורשיו הנטועים. התהליך חשף אמיתות והוסיף רבדים מופלאים שלולא התכנית לא היינו מעמיקים בהם. הבחירה בדת היהודית כנושא העבודה איפשרה חיבור אחר בין העבר להווה, ביני ובין בתי ונכדתי. זה לא עוד סיפור שקרה ועבר, זה לא סיפור אישי שלי, אלא זהו סיפור שמחבר בין הדורות שהיו ויהיו, זהו סיפור שממשיך וימשיך עוד  לעולם. בתוך חוויה מדהימה זו שעברתי עם נכדתי, ראיתי כיצד גם היא מחפשת, שואלת ומתעניינת בסודות ורזי העולם. אולי הדת היהודית היא לא משהו מוחלט וקבוע כפי שחשבו אבותינו אלא היא בעצם שאלה גדולה שכל אדם מוצא את התשובה שלו בתלאות חייו. היא החוט הרקום המקשר בינינו אך נותנת פתח וצוהר לאמיתות שונות.
 
משוב של הנכדה יובל: רוצה לשתף אתכם בתהליך שעברתי בתכנית הקשר הרב דורי. למדתי הרבה מאוד דברים חדשים על אמי ועל סבתי. הרגשתי שסיפור החיים של אמי ממש נוגע ללבי. במהלך כתיבת הסיפור היה לי מצד אחד מאוד מוזר לשמוע ולראות איך אמי הייתה כדתייה במהלך חייה, מפני שזה שונה לחלוטין ממה שהיא היום. אך מצד שני זה היה מאוד מעניין לגלות איך היא התמודדה עם דברים. כמו שכתבנו בסיפור, סבתי נתנה לאמי להחליט ולעשות מה שהיא מרגישה, ככה גם אמי אומרת לי במהלך חיי היום: "תלכי  עם הלב שלך", "תאמיני בעצמך וביכולות שלך לבחור". מאוד נהניתי בתהליך הזה כי היה לי זמן איכות עם סבתי, למרות שלפעמים היא נעדרה מהמפגשים בשל נפילות ופציעות שדרשו ממנה לנוח בבית. זאת היתה חוויה נהדרת. ואני בטוחה כי לסבתא יש עוד המון סיפורים לספר לי ואני כבר מחכה בקוצר רוח לשמוע אותם וללמוד דברים נוספים על משפחתי. 
 
תשע"ה 2015 

מילון

בני-עקיבא
בני עקיבא היא תנועת נוער בינלאומית. בני עקיבא ישראל מהווה את תנועת הנוער המרכזית של הציבור הדתי לאומי בישראל. מזכ"ל התנועה בישראל הוא דני הירשברג, ומזכ"ל תנועת בני עקיבא העולמית הוא הרב נעם פרל.

ציטוטים

”ראיתי איך אודליה לוקחת מכל שלב בחייה את ה"מצווה" שלה וה"תפילה" שלה“

הקשר הרב דורי