מאגר סיפורי מורשת

סבא רבא שלי משה אליהו ז"ל נולד בחלבצ’ה שבעיראק להוריו בת שבע וחיים ז"ל בשנת 1919 לאחר מלחמת העולם הראשונה.( אזור שכיום אנשי דאעש מנסים להשתלט עליו.) בילדותו ניכרו בו תכונות של מנהיג אותנטי צנוע וציוני, אדם דתי, מאיר פנים בעל יכולות של ביצוע והובלה עם חוש הומור בריא. איש אשכולות רב פעלים ועשייה ובקיא בתחומי דעת שונים, בעל אישיות מיוחדת.

סיים את לימודיו בהצטיינות רבה והתגייס למשטרת עיראק ומצא חן בעיני כל רואיו. בהיותו משכיל הוא נשלח לקורס תובעים, לאחר תקופת עבודה והשתלמות הגיע לדרגת תובע מחוזי בסלימניה. היות והוא היה בעל ידע בערבית ספרותית בע"פ ובכתב הם הרחיבו את סמכויותיו לפעילות ענפה יותר. הוא למד את החוקים העותומניים אשר שימשו בתקופה ההיא. ביום יום היה מגיש את התביעות בבית המשפט, בנוסף היה פקיד ראשי בנפה ובמהלך הערב היה רושם את המתלוננים למגישי התביעות ובבוקר היה ממיין לפי קטגוריות שונות של התביעה. את הפרוטוקולים כתב בערבית ספרותית.  תוקף תפקידו ומעמדו הבכיר בעיר חלבצ’ה, עם הזמן הפך להיות מוכתאר היהודים. זקני הדור מספרים שהוא "החזיק בחותמות" וכי היה מבאי ביתם של אנוואר-בק ושאר נכבדי העיר. היהודים בחלבצ’ה גרו ברובע נפרד עם שכנות למוסלמים, היחסים בדרך כלל היו טובים.

בשנים 1945-1948 החלו לדבר על ציונות והקמת מדינת ישראל. המוסלמים שינו גישתם והחלו לפרוע ביהודים ואז החלה הרעה ביחס השכנות עם הגויים. בשנת 1947 היו מקבלים מכתבים נגד הציונות, היות והוא היה ממונה בתפקיד בכיר במשטרה הוא קרא את המכתבים וידע במה מדובר ומה כוונתם לעשות נגד היהודים לדוגמא: היו שמועות שמגיעים יהודים מפלסטין על מנת לגייס כספים בכדי לעלות יהודים לא"י ב"עלייה בלתי לגאלית".

בחלבצ’ה היו עוד שלושה יהודים שהיו בקשר עם סבא רבא שלי אליהו משה ז"ל שגם עסקו בענייני הציוניים והם: מרדכי אברהמי, בבא ברוך וורדי ז"ל, היו מגיעים יהודים מבגדאד ועוד מקומות בסביבה ויוצרים קשר עם אברהמי כדי ללמד אותם עברית בסתר שחלילה הדבר לא יתגלה לשלטונות, שמא יהודי ייתפס וישלח לכלא לתקופת מאסר עד עשרים שנה ובמקרים מסוימים הוצאו להורג, על היהודים לא פסחו הגזרות והשיא היה בפרוץ הפרעות "הפרהוד". ההמון יצא לרחובות לשפוט שפטים ביהודים בזזו רכושם והטילו אימה ופחד על היהודים במיוחד על יהודי  בגדאד.

כאן, התגלה סבא רבא שלי כמנהיג אמיץ הדורש טובת העם היהודי

הוא פעל רבות להעניש את הפורעים במסגרת תפקידו הבכיר במשטרה ובשל היותו בעל סמכויות נרחבות, הוא עזר מאוד ליהודים בסלימניה וחלבצ’ה כדי שלא יפגעו בהם וסייע רבות לקהילה ולכל יהודי שנקלע למצוקה וביטל תביעות אזרחיות בלתי מוצדקות שכל מטרתן לעשוק את היהודים וסייע לשחרר יהודים רבים מן השרות הצבאי.

רבים מיהודי סלימניה וחלבצ’ה חבים לו את היותם בני חורין כאשר הצילם ממאסר על לא עוול בכפם. גם אם מצאו פגם בהתנהגותו של מי מהם ידע לפתור את הבעיה על ידיי הטלת קנסות בשיעור נסבל לכיסו של הנאשם, או לרצות את הגוי בפשרה דרך ה’בקשיש’ ובלבד שיבוא השלום על ישראל.

בתקופה הזו פעלה מחתרת יהודית ציונית שרבים מהבכירים עונו והושפלו. הוא חיפה בחירוף נפש על חבריו מתנועת החלוץ שפעלה בשנים 1945-1948 ועל אנשי המחתרת הציונית ובני הקהילה ופעל תוך סיכון חיים לשחרר את אלה שנעצרו בחשד לפעילות ציונית.

סבא רבא משה אליהו

אחד מסיפוריו הידועים של  אליהו משה ז"ל  כשוטר ותובע משטרתי יצא זכאי

חמא גו’לאני היה סוחר הבדים, באחד הלילות נפרצה חנותו, וגלילי הבד הצבעוני אשר היו בה נגנבו. תלונתו במשטרה העלתה חרס, והנה עובר הוא באחד הימים ליד חנות הבדים של זכאי ומבחין בגלילי בד זהים לאלה שנגנבו ממנו.

החיש האיש צעדיו לעבר תחנת המשטרה וקרא: "מצאתי את הגנב."  "אווא איי סאגבאב מאגב(ע) מני- המנוול הזה מה הוא רוצה ממני." שאל זכאי את רחים אחיו.

"חאפת לא אכלת אחונא, צ’אריוו קיה,- הסר דאגה  אחי, תרופתי תימצא." רצה לומר: עוד יבוא עונשו.

המשטרה החרימה את הבדים עד יום המשפט. רחים לא איבד זמן, עוד טרם החל הדיון, הלך לביתו של אליהו משה התובע המחוזי, להתייעץ עימו ולבקש עזרתו. אליהו ז"ל  לא היה זקוק לשתדלנותו של רחים. הוא יודע היטב כי יהודי מסוגל אומנם לגנוב את אחיו היהודי, וכבר היו דברים מעולם. אך לעולם לא יעז לגנוב את רכושו של מוסלמי. ידוע שהיהודים חיים בארצות האסלם במעמד של בן חסות, ולא יעזו להפר את כללי המשחק, שהרי בכך הם מסכנים את עצמם ואת הקהילה היהודית. יתרה מזו, אליהו משה ז"ל הכיר היטב את זכאי וידע כי אין לו יד בגניבה זו.

"אלהא יאריזאכון קול. אלוקים יעזור לכם," אמר: אליהו ז"ל וקרץ לרחים "ואני אעשה כמיטב יכולתי." בדרכו אל השוק ראה רחים את לאה גיסתו מתהלכת לאיטה בקצהו של הרחוב ופניה נפולות, בא לקראתה והודיע לה כי מן השמיים יעזרו לזכאי, כך הובטח לו ע"י אליהו ז"ל. לאה נחפזה לביתה לבשר את בשורתו של רחים לבעלה.          ניסים רבינא יודע לומר שהשופט באותם ימים היה אנוואר- אלאקדי והתובע המשטרתי היה אליהו משה ז"ל. וכל צד טוען את טענתו.

ח’מא ג’ולאני אומר: "הבדים האלה שלי הם, ונגנבו ממני ע"י פלוני זה." וזכאי אומר: אלה הבדים שלי, והבאתי אותם מבגדאד למכרם בעירנו." הקאדי שואל את חמא: מה הן הראיות שבידך להוכיח את טענתך זו? מה זאת אומרת השיב הגוי," יש לי מספיק עדים אשר ראו את גלילי הבד האלה בחנות שלי." ידע הקאדי כי אין זו דרכם של יהודי חלבצ’ה להתפרנס מן הגזל, ולמען הסדר הטוב, הוציא הקאדי את המתדיינים אל מחוץ לאולם, ופנה לאליהו משה ז"ל לקבל עצתו ואת חוות דעתו, הוא ראה כי הקאדי כותב בעט אשר כמותו נמצא בכיס מכנסיו, פנה אל הקאדי ואמר לו: האם יואיל אדוני לתת לי לרגע את העט שעל שולחנו? מסר הקאדי את העט לידי אליהו משה וזה הכניסו לכיסו. לא הספיק הקאדי להתעשת ממעשהו החצוף לכאורה של אליהו ז"ל. וזה הוציא מכיסו שני עטים זהים, שלו ושל הקאדי והניחם על הדלפק." קח נא בטובך את העט שלך אמר לקאדי, "שניהם דומים" השיב הקאדי" איך אדע איזה מהם הוא שלי?" חייך אליהו ז"ל לעברו: "שני עטים אלה נוצרו באותו מפעל, יחד עם עוד עטים כדוגמתם, גם גלילי הבד הצבעוני נוצרו באותו מפעל יחד עם מאות גלילים כדוגמתם, אתה אינך מזהה את העט אשר לפני רגע היה על שולחנך, איך היה התובע יכול לזהות את בדיו שנגנבו ימים רבים לפני כן? "הבין הקאדי, קרא לצדדים ופסק את דינו, קיבל זכאי את בדיו חזרה לרשותו, וגם פיצוי קטן נפסק לטובתו.

אליהו משה ז"ל מצא חן בעיני כל מכריו היהודים והערבים כאח

בשנים שהיה בעיראק בתפקידים חשובים וסמכותיים וישב עם אנשים הכי מכובדים בשלטון העיראקי, הוא תמיד ידע לשמור על זהותו היהודית בשרשרת הדורות בחינוך ובמסורת היהודית ולשמור על השבת כהלכתה. עם הקמת המדינה הוא ארגן במסגרת  "עזרא ונחמיה" 130 משפחות בשלוש קבוצות עלייה. הוא היה המתווך בין הקהילה לגורמי השלטון ודאג להכנות תוך הפעלת קשרים והנפקת דרכונים ותעודות עלייה לארץ ישראל המובטחת. המשטרה בקשה ממנו להחתים את המשפחות שהם מוותרות מרצון על רכושם ואינם רשאים לחזור לעיראק. הוא עצמו לא עזב את האזור עד שווידא שאחרון היהודים המעוניינים לעלות לארץ ישראל יעלה למטוס לקפריסין ורק לאחר מכן הרשה לעצמו לעלות לישראל.

נולד מנהיג: מחלבצ’ה וסלימניה למושב גבעולים שבנגב הצפוני

בהגיעם לארץ הוא הנהיג את הקהילה במעברת "שער העלייה" ו"פרדסיה".

העולים לישראל רצו להמשיך יחד את חיי הקהילה במקום אחד וזאת ‘על מנת לשמור את הצביון הדתי ואורח החיים שבו חיו במשך דורות רבים.’

הסוכנות היהודית הציעה למנהיגי הקהילה להתיישב באחד ממושבי העובדים. הם סירבו לעבור למושב נורדייה משום שהיישוב אינו דתי. לבסוף התפצלה הקהילה לשניים: חלק גדול עברו למושב גבעולים והשאר עברו למעברות כפר יונה, היא "שבות עם" שנמצאה בקרבת מחנה בית ליד. הוא בקש להיות חלק מההתיישבות בנגב.

בתחילת שנת 1952 הוא היה מראשוני המתיישבים במושב גבעולים שבנגב הצפוני. הוא העדיף מושב דתי המשתייך לפועל המזרחי. בשנים הראשונות חבלי הקליטה היו קשים. המדינה הייתה בתחילת דרכה ולא היו לה משאבים והתנאים היו קשים. חיו באוהלים בחום ובקור אחר כך עברו לצריפים, היו מסתננים , הייתה אבטלה, קשיי שפה וחוסר מקורות פרנסה, כמו כן הוא חווה אסון כבד מאוד כאשר בשנה הראשונה לעלייתם נפטרה אשתו וטיפל בארבעה ילדיו הקטנים. הוא נישא בשנית ונולדו לו שבעה ילדים. אחת מבנותיו זו סבתא שלי, נחמה, היא אחת מבנותיו שהיא דומה לו מאוד וכדבריה הוא הטמיעה המון ערכים ועשייה בדרך ארץ ובדרכי נועם. כאמור היה ממקימי המושב, בהתחלה שימש בהתנדבות כקצין בטחון ואחסן את הנשק בביתו. אחר כך נבחר למזכיר המושב ובתפקיד זה שימש קרוב ל- 60 שנה.

אליהו משה ז"ל 60 שנה מזכיר מושב גבעולים

בתוקף תפקידו כמזכיר המושב, סבא רבא שלי ז"ל טיפל אישית בכל פנייה ובכל משפחה בסבלנות רבה, במאור פנים במסירות ותמיד גילה נכונות לעזור לכל אחד. חי חיים פשוטים בניגוד לגזברים ומזכירים אחרים. הוא היה ללא רכב היה מכתת רגליו ממקום למקום ומקיים הלכה למעשה "הצנע לכת" רוב התושבים התפרנסו מחקלאות, המושב ידע עליות וירידות בעקבות ההתאקלמות החדשה במושב גבעולים שבנגב הצפוני, מקום חדש ללא אמצעים ומשאבים, השונה מחיי העושר והמצב הכלכלי הטוב שחיו בסלימניה בחלבצ’ה. ובבגדאד. לכן, רבים עזבו את המושב בשל קשיים כלכליים המושב עמד בפני שבר. אך אישיות כמו של סבא רבא שלי היא לא להרים ידיים אלא, להתרוצץ בין המוסדות , הסוכנות יהודית, ארגון המושבים, תנובה, איגוד המושבים והמועצה הדתית כדי להעמיד את המושב בסטנדרטים כלכליים וחברתיים נדרשים. לאט, לאט היישוב התפתח, קלט משפחות חדשות וכיום נחשב ליישוב נדרש ומבוסס. בשנת 1974 התגייס לפרויקט הקמת בתים המושב לשיפור איכות הדיור של התושבים. הוא דאג למענקים ולרווחת התושבים בבתים חדשים.  לסבא רבא שלי היה מוטו לא לחרוג ממסגרת התקציב ולפעול מתוך אחדות. מושב גבעולים היה המושב היחיד שלא הסתבך בחובות ובמשבר כלכלי. המתיישבים בארץ עברו אז תקופה כלכלית קשה, אך בשל נחישותו וראייתו הנכונה המושב נותר ללא חוב. הוא שימש בתפקידים ציבוריים רבים ומגוונים, היה חבר מליאת מועצה אזורית שדות הנגב, חבר מוסדות הפועל המזרחי ואיגוד המושבים, חבר מרכז המפד"ל , תנובה ועוד… וייצג את כלל התושבים. הוא ניהל את המושב עד שנות ה- 90 לחיו, היה בעל חוש הומור מיוחד, ידע לספר סיפורים על הקורות בחו"ל ועל השנים הראשונות במושב. סיפורים עם חכמת חיים  ומוסר השכל.

 היה איש משפחה למופת, זכה לראות נינים על ברכיו, אני אחת מניניו והנכדה של ביתו נחמה (סבתא שלי) הוא זכה למשפחה מורחבת שהצליחה לנטוע שורשים בארץ.

בשנים האחרונות לחייו מצבו הרפואי הדרדר ועסק בלימוד תורה וקריאה בספר תהילים. הוא היה ידוע כנותן בסתר לאנשים קשיי יום, משכים ומעריב לתפילות, אליהו משה מחלוצי הדרום, 70 שנה של הליכה בשבילי הציונות.

בתאריך י’ט באייר תשע"ה  7/5/1915 התאריך  הלך לעולמו.

הבית הכנסת "משכן אליהו" נקרא על שמו "משכן אליהו"

עליו נאמר: "הוא דור הולך ונעלם מהנוף ההתיישבותי"

הזוית האישית

נועה: התוכנית תרמה לי רבות ויצרה קשר מיוחד ביני לבין סבתא. למדתי הרבה דברים חדשים על סיפור מורשתם וזו חוויה הדדית משותפת ומדהימה המחברת אותי לשלושה דורות. התוכנית עזרה לי לפתח כישורי מנהיגות ואחריות. נהנתי מאוד לעבוד עם סבתא שלי, בסיפור שכתבנו היא חיזקה את הערכים: על קבלת השונה, סובלנות ואהבת הזולת.

נחמה: התכנית יצרה דיאלוג בין דורי וחיזקה את תחושת השייכות וחשפה יותר את הנכדה לסיפורי עם היהודי, הלמידה הייתה חוויתית ומעשירה וחיזקה את המודעות המשפחתית תוך שיתוף פעולה, הקשבה סובלנות ואמפתיה כלפי קבוצות שונות. נהנתי לעבוד עם נכדתי , היה לנו זמן ייחוד שבועי שחיזק את הקשר ביננו ולמדנו דברים חדשים אחת על השנייה.