מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מסעו של אדם-דרכו של העם

אני והסבתא ישבנו בצוותא
השתלבות בקבוצת עלית הנוער
עזיבת ארץ שבה נולדתי(רומניה) והתחברות לעם היהודי השייך לליבי
קורות חיי משפחתי
משפחת מוסקוביץ משפחה יהודית עמידה אשר התפרקה כאשר פרצו המאורעות בשנת 1943
ברומניה. במהלך המלחמה הוצאו יהודים למסע רכבות שממנו לא חזרו אולם דודי הצליחו להינצל
בזכות חתיכת ברזל ששברה את אפו של דודי ומרוב כאבים המשיך להיות ערני במשך המסע דבר
שהציל את חייו. קרונות הרכבת היו ללא חלונות וללא אוורור וסבי ניחנק במסע הארוך ומת. סבתי נשארה
עם שני ילדיה ומכיוון שהייתה אישה חולה אמי לקחה אחריות על המשפחה. משפחתנו חולקה לשתיים
ההורים של אבי ואחיותיו עלו לארץ ואמי, אחיה וסבתה נשארו ברומניה. אבי מאוד רצה לעלות לארץ
וכאשר סבתי נפטרה הוגשו מסמכי בקשת עליה. בזמן הזה שני האחים של אמי היו בתפקידים מרכזיים
ברומניה וידענו שעלולים להיפגע לכן , פעלנו בחשאי.
העלייה לארץ
נולדתי בשנת 1950 ברומניה בעיר ישי להורים(ליזי ויעקוב פוסטבינדר) שעברו את טלטלות, עינוים
של המשטר הנאצי והחזון שלהם היה להגיע לארץ ישראל היות וחלק מהמשפחה מצעד אבי הייתה
כבר בארץ עשינו את כל המאמצים כדי לעלות לארץ אך לא היה פשוט המשטר הקומוניסטי היקשה
על כל מבקשי העלייה לעזוב את הכול (רכוש) ולעלות עם מטען של 70 קילו כל משפחה. דודי היה
שופט ברומניה מעמדו נפגע והוא הוצא מתפקידו. לאחר מאמצים רבים עלינו לארץ עם משפחתי.
מטרת העלייה הייתה יחוד משפחות. המפגש של כל המשפחה מהצד של אבי שלא היכרנו היה
מרגש מאוד פתאום הייתה לי סבתא אומנם מבוגרת אך אהובה מאוד. ההסתגלות בארץ לא הייתה
קלה כנערה בת 16 בשנת 1966 הורי היו צריכים לחפש מקום הכנסה אחי הגדול התגייס לצבא
והצעיר היה בכיתה א'. קיבלנו דירה מעמיגור בשכונת טרומפלדור בנהריה כמקובל נרשמתי ללימודי
תיכון בית ספר וייצמן בנהריה, מבולבלת ומפוחדת ללא ידע בשפה המדוברת. הקשים היו רבים
ונפלה ההחלטה שאצטרף לקבוצה של עליית-הנוער בקיבוץ יפעת. שם נחשפתי לחיי קיבוץ שלא היו
מוכרים לי כמו חדר אוכל וחדר שינה משותפים ומחויבות לשעות עבודה בקיבוץ במקביל ללימודים.
כולנו היינו דומים בכך שלא ידענו את השפה אך גם היה קושי לתקשר מכיוון שכולנו מגיעים עם
שפות שונות. הרגשנו איך קשה לכולם והתחלנו לתקשר בעזרת פנטומימה.  בכל זאת חוויות היה
קשה לחלוק והלבד היה מתסכל. ככל שעבר הזמן הכרתי חברה דוברת רומנית שהייתה לי כאחות.
לאחר שלמדתי את השפה ,עברתי עם חברה מפולין שהקשר נשמר עד היום לקיבוץ מרחביה השינוי
לא היה לי קל, אך היה חשוב לי להמשיך את לימודי התיכון ידיעת העברית אפשרה לי להרגיש ביטחון
ורכשתי חברים בעזרת תכניות גיבוש, טיולים ותנועת  השומר הצעיר. זכור לי היטב את החלבנית
שהייתה דופקת בדלת כל בוקר ומביאה חלב ובתמורה היינו נותנים תשלום וכפית ריבה(מנהג רומני)
 ב-1967 פרצה מלחמת ששת הימים וזו הייתה פעם הראשונה שחוויתי מלחמה. הזהירו אותנו
שתהיה עוד מעט מלחמה והתחלנו בהכנות חפרנו תעלות מלאנו שקי חול והתמקמנו במרתף של
חדר האוכל על מיזרונים. זאת הייתה הרגשת גיבוש אך, מצד שני זאת הייתה הרגשת חרדה. הורי
מאוד דאגו לי ורצו שאחזור הביתה ואני החלטתי להישאר בקיבוץ. הזמנתי את הורי על מנת לשכנע
אותם שאני נמצאת במקום מוגן ובטוח.
זכור לי קרב המטוסים שהתרחש מעל קיבוץ מרחביה כאשר מטוס סורי הופל לא רחוק מהמקום.
בשנת 1968 התגייסתי לצה"ל כמדריכת חיילים בחיל הנחל. השירות בצה"ל היה חוויה נהדרת, ובמשך
שרותי הכרתי את בעלי (אברהם). יום אחד קבענו להיפגש בבסיס ולצאת ביחד לבלות לא הבנתי שאסור
לחיל להיות בשטח של בנות וביקשתי שימתין לי עד סיום השיעור ולהפתעתי הגיע המפקד שתיחקר את
בעלי ובסופו של דבר קיבלתי ריתוק בבסיס למשך שבועיים. המשכנו להיפגש וגילינו הרבה דברים
משותפים. בעלי נולד בפולין בן יחיד להורים ניצולי שואה שאיבדו את ילדיהם וביחד הקימו מחדש משפחה.
בשנת 1968 התגייס לצה"ל למרות היותו בן יחיד ושירת בחיל האוויר ובשנת 1973 עשה הסבה לשריון
והיה נהג טנק, נילחם במלחמת לבנון. בזמן שירותינו בצבא בשנת 1970 התחתנו והתגוררנו בנהריה.
הקמנו משפחה ולנו חמישה ילדים שהבכור שמו זאב. עסקנו במסחר דברי חשמל בערך עשר שנים.
בשנת 1982 ענף החשמל היה בשפל לאחר אינפלציה גדולה ונאלצנו לסגור את חנות החשמל. אחד
מהלקוחות שלנו מהנדס כימיה ממוצא אוסטרי הציע לנו לעבור למפעל כימיקלי ובהדרגה העביר לנו
את הידע בתחום הצבע ובנוסף בעלי למד במפעלי באייר בגרמניה כדי להעשיר את הידע ולהתמחות
בתחום כך הוקם מפעל ישראלאק  של היום.

מילון

חלבנית
בעבר החלבנית הייתה מחלקת את החלב לבתים ובתמורה הייתה מקבלת תשלום וכפית ריבה(נהוג ברומניה)

ציטוטים

”החלבנית ידע את חדשות היום של כל משפחה“

הקשר הרב דורי