מאגר סיפורי מורשת

סבתא נעמי מספרת,

נולדתי בחיפה 28/6/35 לאמא הני ולאבא ארוין [יעקוב] ילידי פרנקפורט שבגרמניה. הם ברחו משם בשנת 1933 בגלל התחזקות השילטון הנאצי. אחרי השתלמות קצרה בחקלאות במושב נהלל קנו משק במנחמיה שבעמק הירדן. שם גדלתי עם אחותי עדנה הצעירה ממני בשנה וחצי עד גיל 12.

סבתא עם אמא שלה

החיים הכפריים היו פשוטים ומלאי הרפתקאות. בית הספר במושבה היה בנין פשוט בכל חדר למדו שלוש כיתות. למשל טור אחד כיתה ב' טור שני כיתה ג' טור שלישי כיתה ד'. בזמן שכיתה אחת קבלה שיעור שאר הכיתות קבלו עבודה עצמית. למותר לציין שרמת הלימודים לא הייתה מאוד גבוהה. אבל האוירה החברתית הייתה נפלאה.

אבל מרכז החיים היה בטיולים בטבע ובעזרה להורים בעבודות החקלאיות בשדות ובמשק: קטיף עגבניות, מלפפונים, חצילים ועוד… בחצר בבית היו לנו פרות חולבות, תרנגולות, ברווזים ועוד…

כאשר האפרוחים בקעו במדגרה היינו מאכילות אותם ואחכ מעבירות אותם לחצר חיצונית.

היינו חוגגים את כל החגים היהודיים ובעיקר את חג השבועות-ביכורים בטקס גדול שאנחנו הילדים היינו הכוהנים של בית המקדש ומקבלים את היבולים. כל המשפחות היו פודות את יבולם והתרומה היתה לקרן קימת. המשפחות היו מביאות יבול מהשדות וגם בעלי חיים: עגלים, תרנגולות, ברווזים ועוד…

גם פורים היינו חוגגים בתחפושות מושקעות [אמא הני עבדה קשה] אבא ארוין שבא מבית מאוד דתי היה הולך לבית כנסת [חדר בבית הספר שהוסב בחג לפי הצורך אבל בעצם הוא נטש את הקשר הדתי מביתו בגרמניה.

מעניין שאינני זוכרת ליל סדר בבית במנחמיה (יש אומרים שהיקים לא היו מקפידים על ליל סדר), אבל אני זוכרת היטב את השיר חד חדיא בגרמנית מפי אבי.

החיים שלנו במושבה היו מאוד חופשיים, הרבה שוטטות בטבע, בגבעת הכלניות והר הרקפות היינו כמו ילדות בדואיות… אבל בבית החינוך היה קפדני נימוסי שולחן, שיח עם מבוגרים עם כבוד (אף פעם לא נכנסים לדברי מבוגר ותמיד בבקשה ותודה). ההורים עבדו מאוד מאוד קשה במשק ובשדות אבל היו גם בלויים: רחצה בירדן, נסיעה לים כינרת וכול שבת שנייה רותמים את העגלה לשתי הפרדות שלנו (רישה וקלרה) ונוסעים כחצי שעה דרך השדות לחברים בנהריים לקפה ועוגה (קאפה מיט קוכן). היינו כולנו לבושים חגיגית אבל העגלה הייתה פשוטה ביותר והיינו יושבות עדנה ואני על הקרשים בלי שום ריפוד. במושבה עצמה לא היו להורי חברים יוצאי גרמניה (יקים) בבית דיברנו רק גרמנית עם ההורים אבל עם אחותי דיברתי עברית.

 אני ואחותי

יש זכרונות מצחיקים מתקופת הילדות. יום אחד החלטנו אחותי ואני ללכת לקטוף רקפות (אז עוד היה מותר) ולאהלה חברה רצתה להצטרף ללא רשות הוריה ובאה איתנו. הגענו להר ולאהלה נעמדה לרגלי סלע גדול והתעקשה להוציא מתחתיו פקעת. משכה, דחפה הסלע ניתק והתגלגל יחד עם לאהלה במורד ההר. נבהלנו מאוד מאוד וקראנו לה "אני מתה אני מתה " היא צעקה לנו. הינו בטוחות שזה מה שקרה לה. עדנה החליקה על ישבנה אל הואדי בתחתית ההר ואני רצתי למושבה צועקת "לאהלה מתה לאהלה מתה" כל האנשים יצאו מהבתים כולל אבא של לאהלה ורצו לכוון ההר. עדנה עם לאהל'ה על גבה פוגשת אותם ולאהלה רק צועקת "אבא יהרוג אותי…" גם בקשר לפסח יש לי זיכרון מיוחד. אמי שאלה היכן ספר האגדה שלנו (ספר מאוד מיוחד שהביאו מגרמניה) אחותי רצה לבית הספר חזרה עם ההגדה בידה ואמא סוטרת את לחיה מבלי לברר דבר. מי שלקח את הספר לכיתה הייתי אני ולא הוצאתי הגה. שילמתי על כך ביוקר (ובצדק) עדנה סחטה אותי חצי שנה באיומים שתלשין לאמא על מעשה שובבות שלי.

כשעליתי לכיתה ו החליטו לשלוח אותי ללמוד בקיבוץ אשדות יעקוב (לימודים ברמה יותר גבוהה. כנראה כבר ההורים ידעו שנעזוב את המושבה) כדי להגיע לקיבוץ בשש בבוקר (שעת אפס) רכש לי אבי אתון מהשכנים הבדואים. רכבתי כול בוקר קיץ חורף לקיבוץ. בבוקר היה עדין חושך ומאוד מאוד פחדתי והייתי שרה בקולי קולות כדי להפיג את הפחדים!!!  ילדי הקיבוץ היו המומים מהילדה הקטנה והרזה שהיגיעה רכובה על חמור וקבלו אותי באהבה רבה.

בימי החופש הגדול שכרו הורי צריף פשוט ביערות הכרמל (ליד קיבוץ בית אורן) והיינו חיים שם כמו צוענים: מבשלים בחוץ, מטילים בשבילי הכרמל-כייף אדיר!!! בשבילינו אחותי ואני להיות באזור הכרמל, העיר חיפה היה כמו להיות בשוצריה. אחד הכייפים הגדולים ביותר היה לקטוף סברס (היו שם המון שיחי צברים) עם קופסת שימורים מחוברת למקל ארוך ובעזרתם להוריד את הפרי מהשיח. ואז לגלגלו על האדמה כדי להוריד את הקוצים הזעירים. הפירות היו מאוד טעימים והיידים היו מלאות בקוצים ולפעמים גם הלשון.

בשנת 1947 עזבנו את המושבה (מלאי עצב) ועברנו לגור בדירה בקריית מוצקין. שם אבינו עם עוד שלושה שותפים הקימו בית קולנוע. אבא ארוין השתתף ממש בבניה כפועל לקולנוע קראו "אורות" והיקרינו שם שלושה סרטים שונים בשבוע. כמובן שכול חברינו נהנו כשהזמנו אותם לראות סרט בחינם ולרוב הינו יושבים על המדרגות ביציע. היו שם גם הצגות תיאטרון ומופעים בידוריים. אבא ואמא עבדו בכול מיני עבודות בקולנוע כמו קופאי השגת סרט מחברה בתל אביב ועוד.

אמי עבדה גם בהנחית כלבים לעיוורים. ברחוב שלנו התגוררה אישה אוסטרית בשם דר. מנצל שהביאה ארצה את מקצוע גידול כלבים ואימונם להנחיית הובלת עיוורים.  לימים זכינו עדנה ואני לפגוש את האישה המיוחדת בשם הלן קלר סופרת עיוורת וחרשת מפורסמת בעולם שבאה לבקר את המכון של דר. מנצל. זה היה אירוע מאוד מרגש!!!

אחותי ואני למדנו בבית ספר "אחדות" במוצקין מכיתות ו'ז עד סוף תיכון שתינו הינו ספורטאיות: כדורסל, התעמלות מכשירים, ואתלטיקה במכבי מוצקין. זה היה המשך לאבא הספורטאי שלנו בגרמניה.

אני הייתי תלמידה טובה אבל ילדה שובבה…

בקיץ 1953, התגייסתי לצבא נבחרתי להיות מפקדת כיתה(מ"כית) בבסיס טירוניות (בה"ד 12 בצריפין) ואחר כך מ"כית בקורס מ"כיות. אז כבר הייתי חברה של גדעון. כשסימתי את הצבא (בדרגת סמלת) הלכתי ללמוד הוראה בסמינר למורים בחיפה. במקביל נסעתי לתל אביב שלוש פעמים בשבוע והשתתפתי בקורס משחק תיאטרון. זה היה קשה אבל מהנה. בסיום הלימודים נשאתי לגדעון ונולדו לנו שתי בנות: נגה וטלי. גרנו בכרמל בדירה יפה ובאותו הבית גרו גם ההורים של גדעון. לגדעון היו שתי אחיות: חיה (שגרה באנגליה) ורינה שהבת שלה תמר כתבה את הספר "הנעלים של אבוקצה".

גדעון ואני התגרשנו ואני עברתי עם נוגה (בת ארבע) וטלי בת שלוש לקיבוץ רמת יוחנן. אז הכרתי את אילן עמית (כרוך) ונעשינו זוג.

ברמת יוחנן היתי גננת של גן רימון והבנות היו בגן השני (שיבולת). בתקופה ההיא הילדים ישנו בבית הילדים ולא עם ההורים. נוגה מספרת שהיה לה מאוד קשה עם הפרידה הלילית. בשנה השניה עבדתי בכל מיני עבודות: במטבח, בחדר כביסה, בפרדס, בלול ועוד. חוץ מזה למדתי עברית גרעין של צעירים מצרפת וארגנטינה שאחר כך עברו לקיבוץ שלהם. בשעות הפנאי הקמתי חוג תיאטרון של מבוגרים וגם סבא אילן השתתף בו. אמא שלי הני היתה מבקרת אותנו בקיבוץ וכדי לפנק אותי הביאה לי חבילת חמאה (כי לא היה בקיבוץ) אבא שלי ארוין כבר לא היה בחיים, הוא נפטר ממחלה כשנוגה היתה תינוקת.

מאוד אהבתי את החיים בקיבוץ היה לי ולאילן חדר קטן מרפסת משותפת עם עוד דייר וזה היה אורי אורלב הסופר הידוע. מקלחת ושירותים משותפים לנו ולו. לאורי היה כלב זאב שקראו לו גורי. גם נוגה וטלי נהנו בקיבוץ והיתה להם חברה טובה בשם דפנה.

אורי, מיכאל, נירה ואלישע (ההורים של דפנה), חברים שלי עד היום. אחרי שנתיים עברנו לרמת גן כי סבא אילן רצה לגור קרוב יותר לבנות שלו: יעל ואביטל שגרו בבית ים עם אמא שלהם. ארבעת הבנות נעשו חברות טובות ומאוד אהבו להיות ביחד.

אני התקבלתי לבית ספר למשחק (בית צבי) נוגה לכתה א' וטלי גן חובה סבא אילן עבד בחברת מקורות.

לא רחוק מאיתנו גרה משפחת לברן: אחותי עדנה, אהרון וילדיהם אורן ומיכל (נושי) כשסימתי ללמוד תיאטרון התחלתי ללמד שם משחק. בשנת 1969 נולד אלון ובשנת 1972 אילת חן (אמא שלי), כשאלון היה בן חמש עברנו לגור ברעננה בבית חדש גדול ויפה.

אמא שלי הני (שהיתה חולת סרטן שנים רבות) נפטרה בשנת 1971 ומסרה את גופתה למדע בירושלים. שנה אחר כך נקברה בית קברות בחיפה.

הבית היה בשכונה בשם קריית גנים. שכונה של בתים פרטיים גינות יפות ובריכת שחיה לכול המשפחות. בבית היה חדר לנוגה חדר לטלי וחדר לאלון ואילת ביחד. נוגה וטלי למדו בתיכון ואלון ואילת משסימו את הגן למדו בבית הספר השכונתי.

אני עזבתי את עבודתי בבית צבי ועבדתי שנתיים במוסד לאוכלוסיה עם צרכים מיוחדים כרכזת חינוך ואחר כך כמורה לתיאטרון בבית ספר יסודי לאומנויות בשכונת נוה עמל בהרצליה. שם עבדתי שלוש עשרה שנה ויצאתי לגמלאות. המשכתי ללמד משחק בסטודיו למחול "צעדים" בכפר סבא. אלון סיים תיכון להנדסאים בתל אביב ואילת סימה תיכון במגמת מחול בבית ספר "תלמה ילין" ברמת גן.

1988 סבא אילן התעוור וגם עזב את הבית. אחרי שנה מכרתי את הבית ועברתי עם אילת לדירה בכפר סבא.

כיום אני גרה בזיכרון יעקוב בעקבות המשפחה של אילת ולירן ירושלמי וארבעת נכדי המקסימים: עומר, נדב, מעיין ומתן והכיף הוא ענק.

נוגה בתי הבכורה חיה בלונדון עם שני בניה: בנימין, וג'ייקוב (שהתחתן עם מירה בספטמבר 2017).

אלון חי בקליפורניה ארצות הברית עם אשתו מרית ושלושת ילדיהם: מיה, יובל ונועה.

טלי לצערינו " עזבה אותנו" בינואר 1997 והיא קבורה בכפר סבא.

"אלו תולדות סבתא נעמי עמית"

באהבה למעיין

הזוית האישית

מעיין: "למדתי להכיר את סבתי ואת משפחתה טוב יותר ומאוד נהנתי" "ואני מאחלת לסבתא שתחייה עוד המון שנים והרבה אנשים יזכו לשמוע את הסיפור שלה".

נעמי: "למרות שחלק מהסיפורים והעובדות מחיי היו מוכרים במשפחה "המסע" עם נכדתי מעיין היה מרגש ומופלא ביותר עבורי".