מאגר סיפורי מורשת

אני ציפי גרינהוט לבית שפשוביץ, דור שני לניצולי שואה, מתעדת את סיפורה של אימי מרילה, למען הילדים הנכדים וכל הדורות הבאים של משפחתי המורחבת (שלי ושל אחותי חנה). מספרם של ניצולי השואה הולך וקטן ובעוד זמן קצר לא יישארו עדים חיים ולכן אני רואה חשיבות עליונה עד כדי שליחות להמשיך להעביר את קורותיה של אימי באותן שנים ארורות, כפי שביקשה "לזכור ולא לשכוח".

מרילה נולדה בפולין בתאריך 15.10.1925 בעיר סוסנוביץ להוריה פלה ואהרון פכטר ואחות לפרידה שהייתה בת שנתיים. כשהייתה בת חצי שנה אביה נפטר. לאחר האירוע הטראומתי אמה (סבתי) עם שתי הילדות חזרה לבית הוריה בעיר בנדז'ין. הילדות בבית סביה הייתה מאושרת. שם למדה בבית ספר יסודי עד כתה ו ואחרי שאימה נישאה בשנית הם עברו לעיירה שטמישיצה ושם למדה עוד שנה ביסודי והספיקה גם ללמוד שנה בבית ספר מקצועי בעיר בנדז'ין עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנת 1938 נולדה לאימי אחות בשם לילי מנשואיה השניים של אמה.

אימי מרילה, ספרה כך על תקופת השואה:

"כשפרצה המלחמה ב- 1 לספטמבר 1939 הייתי בת 13 וחצי. גרנו בעיר שטמישיצה שהיה בה ריכוז גדול של יהודים. מייד אחרי שהגרמנים נכנסו באופנועים לעיירה הם הוציאו גזירות והוראות נגד היהודים. הלימודים בוטלו ובתי הספר נסגרו. צריך היה לסגור את כל החנויות והעסקים וכמובן צריך היה לתלות את הטלאי הצהוב על הבגדים.

למשפחה של סבתי הייתה חנות לבגדים וסדקית ובית חרושת לעיבוד קש לסיבים שמהם בנו צריפים. עם פלישת הגרמנים, הגרמנים השתלטו על הכל. כדי להתקיים כל אחד היה צריך לעסוק במסחר בסתר. אימי ואחותי עסקו בהחלפת סחורות תמורת אוכל עם הפולנים.

בין השנים 1939-1941 גוייס הנוער לעבוד עבור הגרמנים. הם פתחו מפעל לתפירת מדים לצבא הגרמני ועבדנו במפעל יום יום ושעות רבות. אחרי יום עבודה מפרך ניקינו את המפעל. במשך השנים הראשונות היו מקרי זוועה שהגרמנים בצעו ביהודים וכולנו חיינו באימה ובפחד. היו חוטפים אנשים ברחוב וחלקם אף נורו במקום ובלילות הם היו נכנסים לבתים ומוציאים צעירים כדי לקחתם לגרמניה לעבודות שונות. אבי החורג נלקח ראשון לעבוד בעבודות יזומות על ידי הנאצים ולא חזר יותר הביתה. אחותי ואני הסתתרנו במשך לילות רבים במחסן שבו היה מאופסן פחם בחצר הבית וכך ניצלנו מהאקציות הגרמניות. בסופו של דבר התעייפנו וחזרנו הביתה.

באותו לילה בנובמבר 1941 פרצו חיילי ה ס.ס אלינו הביתה ורצו לקחת את אחותי הגדולה שהייתה מאד חולה. אימי התעלפה כמה פעמים ואף נשקה להם את המגפיים השחורות והתחננה שישאירו אותה. לבסוף הם הסכימו ולקחו רק אותי. באותו הלילה לקחו הגרמנים עשרות בנים ובנות למקום איסוף. למחרת הביאו אותנו למחנה מעבר, "דולג", ליד העיר סוסנוביץ למספר ימים. לפני היציאה, אחרי שמיינו את הבנות למחנות עבודה בגרמניה, המשפחות הגיעו למקום וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אימי מרחוק והשתדלתי לא לבכות. אותי ועוד כ-1500 בנות לקחו למחנה ריכוז ועבודה בשם נויזלץ. היינו שם מנובמבר 1941 ועד ינואר 1945. במחנה זה עבדנו במפעל לאריגת חוטים ששימש לתפירת בגדים לחיילים הגרמנים.

עבדתי ליד מספר מכונות ארוכות מאד ובאחת הפעמים רציתי לסדר את החוטים והיד נכנסה למכונה עם המחטים. צרחתי מרוב כאבים אבל מנהל המפעל שהיה אכזרי מאד לא הסכים לעצור את המכונה ורק אחרי שהמפקחות היהודיות צעקו עליו המכונה נעצרה. האצבע נחתכה לשניים והיד הייתה מלאה בדם. תגובת המנהל הייתה: "יהודייה מסריחה, גרמת למכונה להתקלקל…".

גרנו בצריפים של עץ. היינו 15-20 בנות בחדר ובכל צריף היו 3 חדרים. קבלנו פעמיים ביום לאכול מרק מימי עם חתיכות בשר(סוס) ותפוח אדמה. כשחזרנו מהעבודה  קבלנו חתיכת לחם עם מרגרינה וקפה. צריך היה לשמור על ניקיון שלנו ושל הצריפים. הייתי חרוצה מאד ואהבתי ניקיון ובכל יום שפשפתי את הרצפה. בכל יום באו המנהלת הגרמנייה והאחראיות היהודיות לבדוק את רמת הניקיון.

נקראתי למשרד ההנהגה היהודית של המחנה והייתי בטוחה ששולחים אותי למוות אבל כמחווה למידת חריצותי לקחו אותי לעבוד במטבח וזה היה כבוד גדול. ניקיתי סירים ענקיים וכל מה שציוו עלי. העבודה במטבח הייתה לפני וגם אחרי העבודה במפעל. יכולתי לאכול ולשתות  ואף השמנתי ולמרות שהיה אסור להוציא אוכל הסתכנתי ומספר פעמים הצלחתי להעביר לחברות הרעבות מרק ופרוסות לחם עד ש"עלו" עלי ותפסו אותי מוציאה אוכל. כמובן קבלתי מכות והוציאו אותי מהמטבח.

היינו רעבות רוב הזמן וחפשנו דרכים איך ל"גנוב" אוכל. אם שלחו אותנו לאיסוף תפוחי אדמה מהשדה היינו מחביאות בבגדים עד שהיו תופסים אותנו ומענישים במכות רצח וללא אוכל מספר ימים. או התגנבנו למרתף שהיה מלא תפוחי אדמה עד שהגרמנים הבחינו בנו וזפתו את הרצפה כך כשנכסנו דרך החלון נדבקנו ובקושי הצלחנו לצאת. כמובן שהענישו אותנו בעמידה בחוץ וכל מי שזז קבל מכות.

בסוף שנת 1944 התחלנו לשמוע אווירונים והפגזות מהחזית הרוסית. בינואר 1945 הודיעו לנו שעוזבים את נויזלץ. חלקו את כולם לשלוש קבוצות וכל אחת לקחה חבילה קטנה ובקור של 20 מעלות מתחת לאפס הוליכו אותנו ברגל כשלרגלינו רק כפכפי עץ. הלכנו בכל גרמניה וצ'כיה במשך 7 שבועות מבוקר עד ערב(צעדת המוות) וכל ערב ישנו באורווה אחרת. פעם עם סוסים שעלו עלינו ופעם עם פרות ופעם אחרת במחסן עם פול ושעועית לא מבושלים ואת זה אכלנו. בדרך קטפנו סירפדים כדי שיהיה לנו מה לאכול.

כמובן בנות רבות לא החזיקו מעמד ומתו מהקור והרעב. מי שהייתה חלשה ולא יכלה ללכת נורתה. בימי ראשון נתנו לנו מנוחה וניצלנו את הזמן לחפש אוכל אצל אנשים שונים. כשהגענו לדרזדן המופצצת יצאנו אני ועוד שתי חברות לדפוק בדלתות של אנשים. אחת דיברה גרמנית שוטפת ולמזלנו נתנו לנו אוכל. בפעם אחרת אחרי הליכה ממושכת וחניה ביום ראשון שוב יצאנו לחפש אוכל וכשפתחו לנו את הדלת היה זה ביתו של חייל ס.ס שהיה בטוח שאנחנו מרגלות יהודיות. היינו בטוחות שזה הסוף שלנו. לקחו אותנו לתחנת המשטרה כל אחת בחדר נפרד, הפשיטו אותנו וחפשו מסמכים ותעודות וכשלא מצאו דבר החזירו אותנו למקום החנייה. ניצלנו בנס.

המשכנו ברגל עד למחנה ריכוז ועבודה בשם פלוסנברג שהיה גם מחנה של גברים יהודים. הכניסו אותנו לאולם גדול כשסביב שמרו חיילי ס.ס עם כלבים גדולים. גילחו אותנו והכניסו אותנו למקלחות וכולנו נפרדנו אחת מהשנייה כי היינו בטוחות שמראשי המקלחות יצא גז ולמזלנו אלו היו מים. חלקו לנו בגדים וכדי להשפיל נתנו לקטנות בגדים גדולים ולגדולות בגדים קטנים. על המצח עשו לנו צלב. לא הכרנו אחת את השנייה, בכינו וצחקנו בו זמנית כשהגרמנים עומדים צוחקים ולועגים לנו. אחרי שבוע במחנה זה הלכנו ברגל כשבוע עד שהגענו לתחנת רכבת ושם הוכנסנו לקרונות בקר בצפיפות נוראית כ- 150 בנות בקרון. ללא אוכל ומים ורק דלי אחד לעשיית צרכים. תנאים אלו גרמו למוות של בנות רבות.

בכל תחנה שעצרנו הגרמנים נתנו לכולן 5 דקות לרדת ולשתות מים. מהצפיפות והדוחק בנות נרמסו והגרמנים עמדו ונהנו מהמחזה. לאחר נסיעה של שבוע הקרונות עצרו והלכנו חצי יום ברגל עד שהגענו למחנה ריכוז והשמדה – ברגן בלזן. וזה היה בתחילת מרץ 1945. כבר בדרך הרחנו ריח שרוף וכשהתקרבנו ראינו עשן וערימות של גוויות שהעשן יצא מהם. במחנה זה לא היו משרפות (קרימטוריום) ולכן שרפו את הגופות בערימות.

הכניסו אותנו למחנה נשים לאולם ענק ללא רצפה אלא אדמה. קבלנו כרית קש ושמיכה וכל אחת תפשה מקום. נפלנו תשושות. פעם ביום בליווי שמירה צמודה התורניות היו מביאות קצת אוכל. וכשהיינו צמאות שתינו מהצינורות שטפטפו, בזמן שהיינו בשירותים. מדי יום היינו מסתדרים במסדר לספירה ובכל פעם מספר הבנות קטן. הבנות שהיו חולות שכבו והבריאות יצאו לעבוד בשדות של תפוחי אדמה וסלק מסביב למחנה. עברו שמועות שהגרמנים ברחו וההונגרים שעבדו איתם ביחד, תפסו את מקומם. מי שהיו יכולות פרצו את השערים ורצו לשדות כדי לאסוף תפוחי אדמה וסלק ולאכול, אך ההונגרים מתוך מגדלי הפיקוח ירו בבנות והרגו רבות מהן. התנאים הגרועים גרמו לרבות מהבנות לחלות בטיפוס ואלו שמתו נזרקו לערימות ונשרפו. בתקופה זו לפני השחרור גם אני חליתי מאד עם חום גבוה ושכבתי בלי יכולת לקום. הייתי אדישה וחיכיתי למותי.

ב 15 לאפריל 1945 נכנס הצבא האנגלי ושיחרר את האנשים. האנגלים הקימו בית חולים וטפלו בכל החולים. הם לקחו את כל ניצולי המחנה לטיהור ושרפו את כל הבגדים שלבשנו. וצוות של רופאים ואחיות מבלגיה טפלו בנו בנאמנות. שכבתי בבית החולים הזה 3 חודשים עד שהבראתי מטיפוס הבטן ומהשחפת. כל יום מתו בנות וגם אני חשבתי שאמות. הניצולים היו מורעבים והחיילים האנגלים (שלא ידעו שאסור), נתנו להם לאכול שימורים של בשר ושומן וזה גרם למחלות קשות ומוות.

אימי ואבי ביום חתונתם – חנוכה 1947

ביולי 1945 הצלב האדום השוודי לקח את החולות שהסכימו להחלמה ולהבראה בשוודיה וגם אני נסעתי אתם. למעשה היה לנו מעין "קיבוץ" והכשירו אותנו לעלייה לארץ ישראל. שם הכרתי את חברתי הטובה, אידה, וכשהיא מצאה את אחיה בפולין נסעתי יחד איתה. בפולין התחתנתי עם בעלי פביאן ונולדו לנו שתי בנות, ציפי וחנה. ורק בשנת 1957 אפשרו ליהודים לעזוב את פולין ואז עלינו ארצה".

1957- משפחת שפשוביץ ליד הצריף במעברת תל צור

הזוית האישית

מילות סיכום:

אמי הייתה אישה חזקה ולמרות הקשיים שעברה בשואה וגם בחייה (אבי נפטר בגיל צעיר) היו בה אופטימיות ואהבת החיים. היא נפטרה בתאריך 11.1.2011 כשהיא בת  85. יהי זכרה ברוך. השאירה מעין צוואה שבה ביקשה לזכור, ללמוד ולא לשכוח. והוסיפה: "צריך לספר מדור לדור את הזוועות שעבר העם היהודי. גם אנשים שמשפחתם לא עברה את השואה, צריכים להתעניין ולשמוע. ולמרות שהגרמנים רצו להשמיד את כל העם היהודי, הצלחנו לשרוד, הקמנו משפחות ועלינו לארץ. יש לנו מדינה ועם עם צבא חזק. חשוב שתהיה עלייה ושלא יקרה אף פעם מה שהיה". ואכן אמי זכתה למשפחה לתפארת שתי בנות, חמישה נכדים נהדרים וארבעה נינים שזכתה להכיר ולאהוב עד לפטירתה. כיום ה"שבט" שלנו מונה 9 נינים.

ציפי ומרילה