מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים פרידמן, נולדתי בסמרקנד שבמחוז אוזבקיסטן בברית המועצות לשעבר. להוריי, שמואל משה ופייגא דבורה (וורה) בורושנסקי.

בשנת תשל"א (1971) בהיותי בגיל 10 עליתי לארץ. בתחילה הוריי התגוררו באולפן עולים אקדמאיים בכפר חב"ד, ואף הציעו להם מגורים קבועים שם. הוריי שלחו מברק לרבי מלובאוויטש ושאלו לגבי המגורים בכפר חב"ד. הרבי השיב להם, שיעברו לגור בקריית מלאכי בשכונת נחלת הר חב"ד. שכונה זו הוקמה בהוראה ישירה של הרבי על מנת לקלוט עולים חדשים באווירה דתית, והייתה בבת עינו של הרבי.

כמובן, שארזנו את כל מטלטלינו ועברנו. זה היה כשנה וחצי אחרי שהוקמה השכונה. אמי עבדה כרופאה במרפאה באשדוד. ואבי בתור מורה למתמטיקה בישיבה התיכונית ביד בנימין. לשניהם היה קשה מאוד להשתלב עקב קשיי שפה. הם דיברו רק ברוסית, והתקשו לתקשר עם האנשים כנדרש במסגרת עבודתם ובהתאקלמותם בכלל. כך, לדוגמה, כשאמי שמעה שנפתחה כיתה מקדמת, היא לא הבינה את משמעות הדבר, ופנתה למנהל בית הספר בבקשה לשבץ אותי בכיתה זו. מכיוון שברוסיה הייתי תלמידה מצטיינת וחכמה…. אך בקושי הצליח המנהל להסביר לה שזו כיתה המיועדת לקדם את התלמידות המתקשות….

לי, לעומת הוריי, לא היה קושי מיוחד להשתלב מבחינת השפה, כיוון שכל בנות כיתתי  היו כמוני עולות חדשות מרוסיה, כולנו דיברו ברוסית. המורות, שהיו דוברות עברית, הן התקשו ללמד אותנו ונאלצו להיעזר בתנועות ידיים וכדומה.

הקושי המרכזי שלי היה, ההסתגלות לצורת חיים שונה בארץ. ברוסיה הייתה אווירה מאוד מוקפדת. הייתה לנו תלבושת אחידה – סינר ושרוולים שאפשר היה להחליף וצווארון נשלף. היינו צריכים להביא פתק למורה, ששטפנו בעצמנו את הצווארון כדי שנתרגל לא להיות פרזיטים. ביום ראשון, היום החופשי, הייתה חובה להתנדב – היינו צריכים לשתול פרחים, לנקות את ביה"ס ועוד. הייתה משמעת ברזל – כשפנינו למורה היה עלינו לעמוד ולדבר בגוף שלישי.

פה בארץ הדברים היו כל כך שונים. לקח לי זמן להבין שהחיים כאן שונים מאוד מהתרבות הרוסית אליה הורגלתי. כולם נראו לי ברבריים וחסרי נימוסים – ממש הלם תרבות!! הייתי צריכה להתרגל, למשל, לחוצפה הישראלית, לפיצוח גרעינים ברחוב, להסתובב עם שיער פזור ולענוד הרבה תכשיטים…

מאידך, לא הייתי צריכה יותר להעמיד פנים ולחיות חיים כפולים כמו ברוסיה, יכולתי להזמין חברות לביתי ולהפסיק להסתיר את אורח החיים הדתי כפי שנאלצנו לעשות ברוסיה. גם את השפה קלטתי מהר והתחלתי להתרגל ללעוס מסטיק, לקנות קרטיב ב 25 גרושים ולאכול פלאפל, מה שברוסיה לא חלמתי שיקרה. הייתי מאושרת מהחיים החדשים שהמשפחה שלי אימצה.

גם בבית הספר היה לי טוב. היינו קבוצת תלמידות מאוד קטנה ומלוכדת. זכורה לי אנקדוטה משעשעת בהקשר לכך: הייתה לנו חברה שהשקיעה מאמצים רבים בלימודים, ולמרות זאת לא הצליחה לקלוט את החומר הלימודי. היא קיבלה במבחן באנגלית ציון נמוך מאוד, וכולנו לקחנו את הדבר ללב. דיברנו עם המורה לאנגלית וניסינו לשכנעה שכל אחת תוסיף נקודות מהציון שלה לציון של אותה ילדה. ברוב תמימותנו לא הבנו מדוע המורה לא הסכימה…

גם המורות היו טובות ומסורות. היינו מגיעות לקבלת שבת לבתיהן של המורות וכך התחזקה האווירה המשפחתית. אני זוכרת גם את המורה רחל הבר, למשל, שלימדה אותנו שנתיים והקנתה לנו ערכים רבים. למשל, בשיעור מלאכה היא נתנה לכל תלמידה נול טוויה שטווינו בו רק בשעות הפנאי. כשסיימנו את העבודה הקשה ולכל אחת הייתה ציפה לכרית, הסבירה לנו שמעבודתנו עלינו ללמוד כמה עמל ומאמץ צריך להשקיע על מנת להגיע לתוצר המוגמר, ושעלינו להעריך כל מה שעושים בשבילנו.

היה קושי נוסף שהיה משותף לכל תושבי השכונה – השכונה הייתה בשלבי הקמה. האזור היה שומם ותנאי החיים היו לא פשוטים כלל.  לא הייתה מרפאה בשכונה, מי שהזדקק לשירותים רפואיים היה צריך לנסוע למרכז העיירה, אך גם אוטובוסים לא היו. גם כשהגיעו למרפאה  – רופאים מקצועיים לא היו. לא היו חנויות בגדים. לא היו טלפונים בבתים. אם מישהו רצה לשוחח בטלפון הוא היה יכול לעשות זאת רק אחרי המתנה לטלפון הציבורי עם אסימונים.

לא היה בית כנסת, התפילות נערכו בצריף זמני. בית הספר שכן בדירת מגורים. המטבח היה חדר המנהלת וכל התלמידות למדו באותו חדר – כל כיתה ישבה בטור אחר, ובספסל האחרון ישבה כיתה ז, שמנתה 2 תלמידות… אני נכנסתי לכיתה ה', לפי הגיל ללא קשר לידע שלא היה לי… כשהגענו לכיתה ט' היינו הכיתה הראשונה של המחנך הרב הרטמן, ולמדנו בקרוואן חדש שהביאו בשבילנו.

בהדרגה הגיעו עוד תושבים – רובם הגדול עולים חדשים. התפתחה קהילה גדולה מאוד של יהודים עולים מגרוזיה ומבוכרה. במקביל נבנו מוסדות: בית ספר לבנות ותלמוד תורה לבנים. מאוחר יותר נבנה בית הכנסת, ולאט לאט החלה השכונה להתפתח – נבנו בניינים, התחילו להיפתח גנים ונבנתה מרפאה.

עם זאת, כשסיימתי את לימודיי בכיתה ט' (כיתות ז'–ט' היו מסופחות לבית הספר היסודי כדי לתת מענה לתלמידות הצעירות הגרות בשכונה) נאלצתי, יחד עם חברותיי לכיתה, לנסוע יום יום לכפר חב"ד, שם למדנו בכיתות י' – יב'. היינו יוצאות ב 6:20 מהבית וחוזרות ב-18:00 – כמו יום עבודה של פועל. אך לא וויתרנו על המאמץ, כדי שנוכל לקבל חינוך חסידי. התיכון לבנות בשכונה נבנה רק לאחר 30 שנה…

האווירה בשכונה הייתה מאוד מיוחדת כולם היו כמו משפחה אחת גדולה ועזרו זה לזה. ביט' כסליו, חג הגאולה, כל משפחה הכינה מאכל אחר וכולם ערכו יחד סעודה חגיגית מיוחדת בבית הכנסת. כשלאחת המשפחות נולד תינוק והיה צריך לערוך ברית מילה או שהיה טקס בר מצווה כל אחת מהשכנות הייתה מכינה דבר מאכל לסעודת המצווה. לחתונות היו סוגרים בבד "יוטה" מתחם בשכונה, וכולם היו עוזרים לבשל ולערוך.

כשהייתי בת 12 פרצה מלחמת יום כיפור. הגברים הצעירים גויסו למלחמה ובשכונה נותרו נשים צעירות רבות עם ילדים קטנים. אנחנו, הנערות הצעירות עזרנו להן. בסמיכות לשכונה היו מחנות צבא והאנשים המבוגרים שלא גויסו- היו הולכים לעזור לחיילים בעבודתם על מנת שיוכלו להתקלח ולאכול בנחת. תקופה זו זכורה לי כקשה ועצובה. גם אבי גוייס ומלבד מכתבים ברמזים, שהוא שלח כדי שנדע שהוא בחיים, לא ידענו מה קורה עמו במשך תקופה ממושכת.

גם החיים החסידים בשכונה היו מפותחים. כשחצי האי סיני היה בידינו היו הרבה בסיסים צבאיים באזור.  חסידי חב"ד רבים מהשכונה היו נוסעים לשם ומביאים להם אווירת חג, תפילין והרבה שמחה ותקווה. בפורים, למשל, כל הגברים היו נוסעים לשם לחלק משלוחי מנות לחיילים, עד שכמעט לא היה מי שיקרא מגילה בפני הבנות והנשים שנשארו.

ומי היה מכין את משלוחי המנות לאלפי החיילים? ומי הכין ערכות דמי חנוכה? אנחנו הבנות הצעירות בצריף קטן מתחת לאחד הבניינים.

כשהיו שידורים מארה"ב של דברים שנשא הרבי בבית מדרשו  בברוקלין היו מעבירים קשר בין כולם – אחד מעביר לשני, ותוך זמן קצר היו כולם מתכנסים בדירה מסוימת – הנשים ישבו במטבח והגברים ישבו בסלון. הרב הרטמן היה משדל אותנו, הבנות, להגיע לשמוע את השידורים למרות ששודרו בשעה מאוחרת בלילה, כדי שנגדל כבנות חסידיות. לדעתי זו הייתה אכן השקעה נכונה שהניבה ומניבה פירות.

זכיתי להמשיך להתגורר בשכונה נפלאה זו גם לאחר נישואיי, ואף ללמד בבית הספר שבו אני למדתי. בית הספר גדל והתפתח, ומונה נכון להיום כ-400 תלמידות.  כיום אני מלמדת בתיכון שבשכונה, המהווה המשך לבית הספר היסודי.

אני מרגישה שיש בשכונת נחלת הר חב"ד משהו מאוד מיוחד והמיוחד בו הוא המאוחד – גרים פה כל כך הרבה אנשים שונים בעלי מאפיינים מגוונים וכולם מרגישים פה טוב: חשים שמקבלים אותם, שיש פינה חמה, שיש מקום לכל אחד, על מנהגיו והרגליו והכל מתוך אהבת ישראל.

שנזכה להכין את עצמנו ואת השכונה של הרבי לקראת הגאולה השלימה. שנזכה להיפגש במהרה עם הרבי שיראה אותה בכל עוזה ותפארתה, אמן ואמן!

הזוית האישית

מרים פרידמן: אני מרגישה שיש בשכונת נחלת הר חב"ד משהו מאוד מיוחד. כאן יש מקום לכל אחד ואחד, עם מנהגיו והרגליו, והכל מתוך אהבת ישראל.

מרים השתתפה בתכנית בשנת 2017 והנה הקישור לסיפורה הקודם: אסירי ציון הגיבורים ברוסיה הסובייטית.