מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מסלוניקי לישראל – שואת יהודי יוון

חנה עם הנכדות
באנדרטה לזכר יהודי יוון בבית העלמין בחולון
חנה אייזיק מספרת על קורות הוריה

שמי חנה אייזיק, נולדתי בישראל להורים שלמה ולורה קסורלה, ניצולי שואה.

בילדותי גדלתי בתל אביב. בביתי נמנעו לשוחח על השואה, ובאם רציתי לשאול בנושא- עיניי הוריי דמעו והם לא יכלו לדבר. לכן נמנעתי מלשאול, אך נחשפתי לסיפורי שואה (בהומור שחור) בעת מפגש הניצולים עם הוריי.

בשנת 1939, אבי שלמה קסורלה התגייס לצבא יוון. באביב שנת 1941 פלשו ליוון הכוחות האיטלקיים בחסות גרמניה הנאצית. בתאריך 9 באפריל שנת 1941, הגרמנים נכנסו לסלוניקי. יומיים לאחר כניסתם הם סגרו את כל העיתונים היהודיים, אך עד יולי שנת 1942 לא הופעלו חוקים מיוחדים נגד היהודים. בתאריך 11 ביולי בשנת 1942 נצטוו כל היהודים בגילאי 19–45 להתייצב בכיכר החירות בעיר. 9,000 יהודים עמדו בשמש הלוהטת, הוכרחו לבצע תרגילי התעמלות ולרקוד לקול צחוקם של הגרמנים והקהל היווני. תוך כדי הריקודים הם ספגו מכות אכזריות, ורבים נזקקו לטיפול.

בתאריך 15 במרץ בשנת 1943 יצא המשלוח הראשון של 2,800 יהודים. בקרונות שיועדו לשמונה סוסים העמיסו הגרמנים מעל מאה איש. הימלר היה מקבל דו"ח על כל משלוח. המשלוח ה-19 והאחרון יצא מסלוניקי בתאריך 10 באוגוסט שנת 1943 והגיע לאושוויץ בתאריך 18 באוגוסט שנת 1943. עדויות מספרות שיהודי יוון סבלו באושוויץ יותר מהאחרים, מכיוון ששפתם הייתה שונה, תרבותם שונה ותנאי האקלים שונים.

הקהילה הגדולה הושמדה כמעט לגמרי.

אבי לחם ונפל בשבי האיטלקי ולאחר יותר משנה בכלא שוחרר והצטרף לשורות הפרטיזנים. אבי לא ידע מאום על הגזרות שהיו בסלוניקי, על משפחתו הגדולה שנשלחה מסלוניקי לאושוויץ – משם אף אחד לא שב. לאחר שפעל בשורות הפרטיזנים ולחם בגרמנים נתפס אבי עם כמה מחבריו ונכלא במחנה גרמני לעבודות כפייה. בחודש מאי בשנת 1945 חזר לסלוניקי לחפש את משפחתו ,ואכן: איש מהם לא חזר.

אימא שלי לורה, מספר מקועקע 39094, יצאה במשלוח שני לאושוויץ עם בני משפחתה כשהיא בת 16 שנים. היא נצמדה להוריה בעת הסלקציה באושוויץ והתעקשה להיות עמם, אך חייל גרמני הורה לכלבו לנגוח באימא ואכן פגע בה. מילותיו האחרונות של אביה היו: "לכי לדרכך ילדה שלנו ואת תזכרי אותנו".

בתערוכת צילומים שערכתי בסלוניקי 

תמונה 1

מאז ילדותי אמי לא סיפרה על הזוועות שהיו במחנות, למעט זה שצחקה עם חברתה לילדות רגינה על חששותיה לגנוב אוכל וההסכם ביניהן היה :"רגי'נה גונבת ולורה מנקה את הכינים בשערותיה של רגי'נה״. אימא הייתה במחנות אושוויץ ובירקנאו, היא שוחררה מברגן בלזן והגיעה לסלוניקי ובמהלך חודש אוגוסט 1945. שם פגשה את אבי שלמה (שהיה שכן שלה בילדותה) שהכירה, ובסוף חודש דצמבר בשנת 1945 הם נישאו בבית הכנסת "מונסטריו" בסלוניקי.

הוריי החליטו לעלות לארץ ישראל ורצו להתאחד עם קרובי משפחתם היחידים. במהלך שהותם בסלוניקי הגיעו אנשי ההגנה שליכדו שורדי שואה להבאתם לישראל. הוריי וקבוצת שורדי השואה ירדו לאתונה להכשרה ובלילה אחד בתאריך 2.6.46, הם עלו יחדיו באוניה "חביבה רייק" לדרכם החדשה.

לימים, כשנולדו נכדיה של לורה והיו שואלים מדוע רשום מספר על ידה, סיפרה בקצרה כי הייתה במחנות, ומעבר לזאת לא פירטה. זו ההיסטוריה של אמי ומשפחתי, שהייתה לה הזכות להקים בית בישראל.

בתערוכת צילומים בסלוניקי, הוריי לורה ושלמה קסורלה

תמונה 2

הזוית האישית

עדי, בר, נועם ואלמוג: נפלה בחלקינו הזכות לתעד סיפור חיים שכזה.

הנכדות

תמונה 3

מילון

חביבה רייק (אוניית מעפילים)
חביבה רייק הייתה אוניית מעפילים שארגן המוסד לעליה ב' של "ההגנה". נקראה על שם צנחנית היישוב במלחמת העולם השנייה שנהרגה בעת מילוי משימתה חביבה רייק. המעפילים היו ניצולי השואה. חלקם נבחרו על פי מפתח ארגונים וקבוצות של תנועות נוער ומפלגות ציוניות. (ויקיפדיה)

יהדות סלוניקי
הקהילה היהודית בסלוניקי הייתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר ביוון ערב מלחמת העולם השנייה ובתקופות מסוימות אחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם. בזמן מלחה״ע השנייה הקהילה הגדולה הושמדה כמעט לגמרי, ורוב הניצולים מהשואה עלו למדינת ישראל לאחר המלחמה בשנים 1945–1948. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אבי לא ידע על משפחתו הגדולה שנשלחה מסלוניקי לאושוויץ, משם אף אחד לא שב“

הקשר הרב דורי