מאגר סיפורי מורשת

בס"ד

שמי משה אהרון רוזנבוים. נולדתי בשנת תש"י ביום כ"ז לחודש ניסן (14 באפריל 1950) במושב שפיר בדרום מדינת ישראל.

אבי מאיר ז"ל היה אדם צנוע, שקט וישר הליכות. הוא עבד כחקלאי ורפתן, הקפיד במצוות היום יום, ואהב לסייע ולעזור לכל פונה. אמי, חיה בלומה ז"ל לבית פרידמן, הייתה אישה אנרגטית, חברותית, שמחה ובשלנית מעולה. היא חלבה את הפרות והייתה חברה ב "חברה קדישא". סבי וסבתי מצד אבי היו אליהו ורחל רוזנבוים, ומצד אמי – משה אהרון ואדל פרידמן, שנרצחו בשואה.

במשפחת הוריי לא נהגו לציין ימי הולדת, רק כאשר הייתי בן 60 משפחתי הפתיעה אותי, אז חגגנו יחד שבת בבית הארחה בטירת צבי.

מקור השם שלי הוא על שם סבי ז"ל. במשפחת הורי אני הבכור מבין שלושה אחים: רחל ז"ל ועדינה, אחיות תאומות. הרגשתי מצוין עם המיקום שלי במשפחה, לא זכור לי שייחסתי חשיבות מיוחדת בילדותי או בבגרותי לעובדה שאני הבכור. היה לי קשר טוב עם האחיות שלי, אהבנו יחד לשחק ולריב, והיום אני בקשר טוב עם אחותי עדינה. לצערי, אחותי רחל ז"ל נפטרה ממחלת הסרטן בגיל 48 והשאירה בעל וחמישה ילדים.

ילדות

כאשר נולדתי הוריי גרו באוהל! אלו היו הימים הראשונים של הקמת המושב שפיר בדרום. בתחילה הבית בו גדלתי היה בן חדר וחצי. בהמשך הוסיפו לו עוד חדרים ולבסוף היו סך הכל שלושה חדרים. המיוחד בבית היה שהשירותים והמקלחת היו בחוץ, בהתחלה גם המטבח.

ילדותי עברה עלי בשפיר. אני זוכר את ילדי השכנים ששיחקתי איתם: דב, בני, אילן יוסי ודודו. אני זוכר שליד ביתי זרם ערוץ עונתי של נחל לכיש, אשר סחף את הקרשים שאבי החזיק בחצר לצורך עבודות בניה. הייתה לנו רפת גדולה ובה היו כ – 120 פרות, עגלים ועגלות וכן מתבן גדול של חבילות קש. אהבנו לשחק שם ב "טרזן", במיוחד בימות החורף.

עיבדנו שדות גדולים של: תירס, תלתן, שיבולת-שועל, חיטה ואספסת. אהבתי בתקופה זו לעבוד בשדה ובמיוחד לעבד את הקרקע עם טרקטור, לזרוע ולדשן ובהמשך לקצור את הירק לפרות, וכן לטפל בעגלים הקטנים. לא אהבתי לחלוב כי לא רציתי לקבל מכה בפנים מהזנב המלוכלך של הפרות.

חדירת מחבלים

מקרה מיוחד שהיה לי בילדותי קרה כשהייתי בן חמש, מחבלים שבאו מעזה פוצצו שני בתים ליד הבית שלי. זה קרה בשעה 19.00 בערב, ההורים שלי היו ברפת, שלושה ילדים נפצעו וילד אחד בא לישון אצלנו בבית. מאז אותו מקרה פחדתי מחדירת מחבלים למושב. בלילות כאשר שמעתי רעש מהרפת, הייתי נעמד על מיטתי ומציץ דרך החלון, מחפש דמויות חשודות בחצר.

בית ספר יסודי

למדתי בבית ספר של המועצה האזורית שפיר. המורים שלימדו אותי היו נחמדים וטובים, ואהבתי ללמוד. למיטב זכרוני, בבית הספר היסודי היה מקרה בו נפל מטוס במלחמת סיני והטייס נהרג. זכור לי גם אגם מים עונתי גדול, שאהבנו לשוט בו על רפסודה מאולתרת. המורה שהשפיעה עלי במיוחד הייתה אסתר שפרעם ז"ל מקיבוץ עין צורים, אצלה למדתי בכיתות ה-ז.

נהגתי לשחק במשחקי תופסת, שוטרים וגנבים, וכדורסל עם החברים. חפצים היו קרובים לליבי באותה תקופה היו אופנים ומחבט טניס שולחן. קיבלתי אופנים מההורים שלי כמתנת בר מצווה. אהבתי לרכב על אופניים ולשחק עם המחבט. אימא שלי הייתה מכינה עוגות גבינה, פרג קינמון ושוקולד, שניצל ופסטה שמאד אהבתי. אמי נהגה לפטם אווז אחד ולשחוט אותו לקראת חג הפסח. אמי גם נהגה להכין בעצמה אטריות, תפוחי עץ וחבושים מיובשים ולעשות מהם עוגות ולפתנים. היה להם טעם מתוק מיוחד. זכור לי שאבא ואימא היו חרוצים מאוד, ועבדו קשה מבוקר ועד לילה לפרנסתם, לפיתוח המשק ושיפור תנאי החיים.

נעורים

בישיבה תיכונית למדתי בפנימית אור עציון, הנמצאת במרכז שפירא. זכור לי מאותה תקופה שהלימודים היו קשים וארוכים. אהבתי בתיכון אנגלית, גיאוגרפיה והיסטוריה. התחביבים שלי היו טניס שולחן, כדורסל וקריאת ספרי עלילה. בחופשים נהגתי לצאת לטייל עם חברים ברחבי הארץ. החגים החביבים עלי היו סוכות וחנוכה משום ששמחים בהם במיוחד. אני זוכר גם את ליל חג השבועות ואת החוויה המיוחדת של לימוד תורה במשך כל הלילה.

שירות צבאי

בצבא שירתי בצנחנים בתור לוחם וקצין. רציתי תפקיד זה משום שאהבתי את צה"ל ורציתי להיות שותף בהגנה על המדינה. אלו היו שנים בונות בחיי במובן של קבלת אחריות, עמידה באתגרים, תרומה למדינה, מנהיגות ואהבת הארץ. לצערי, בתקופה זו גם איבדתי חברים שנפלו במלחמת יום-כיפור. במהלך שירותי בצבא השתתפתי בפעילות מבצעית שוטפת, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום-כיפור. לא אשכח ממלחמה זו את הסכנה למדינה ולעם ישראל. המלחמה שזכורה לי במיוחד משנות חיי היא מלחמת ששת הימים. באותה תקופה היה חשש גדול שנפסיד במלחמה, וכולנו שמחנו מאוד מהתוצאות המוצלחות של המלחמה שכבשנו את יהודה ושומרון, ירושלים, הגולן וסיני.

עבודה ולימודים גבוהים

אחרי הישיבה התיכונית למדתי "ריכוז-משק מושבי" במדרשת-רופין במשך שנה. הלימודים היו חשובים כי למדתי איך לנהל ישוב. בתחילה עבדתי במושב תקומה בנגב. אהבתי להיות רכז משק. מה שתרם לי היה עבודת הניהול והפיתוח ורכישת ניסיון בעבודה מול אנשים בפרויקטים גדולים וחשובים. מה שתרם לאחרים היה ייעול עבודה בפיתוח המשק, חיזוק כלכלי ותוספת שירותים שונים לחברי המושב.

לאחר שנולד בננו הבכור, עשיתי שינוי גדול באורח חיי ועברתי לירושלים. שם התחלתי בגיל 25 ללמוד בישיבת "מרכז הרב". בהמשך הצטרפתי לגרעין משפחות שעלה להקים ישוב חדש בחבל בנימין – בית אל! התחלנו כ- 16 משפחות צעירות בתנאים חלוציים קשים. היום, ב"ה, הישוב מונה כ -1500 משפחות שהם כ 7000 נפש.

מאוחר יותר למדתי באוניברסיטת בר אילן "שלטון מקומי" ובמכון הרצוג בגוש עציון חינוך, למדתי תורה והוראה. כמו כן זכיתי להיות שותף להקמת ישיבה גבוהה גדולה בבית אל ובמסגרת זו ניהלתי תכנית לימודים לתלמידים מחו"ל כאשר המטרה הייתה ללמדם תורה, יהדות ואת השפה העברית ולקלוט אותם בארץ כעולים חדשים. בהמשך חזרתי לשרת בצה"ל בשירות קבע כ- 12 שנים.

שירות ציבורי

לאחר שחרורי מצבא הקבע, נרתמתי לשרות ציבורי כראש מועצת בית אל, בין השנים 2003-2014.

התפקיד שלי היה לנהל את המועצה, להפעיל את מחלקות המועצה ולפתח תחומים חדשים שלא היו קיימים קודם. הצלחנו להגדיל את שטח היישוב במבני ציבור ובתי מגורים. היו קשיים רבים אבל, ב"ה, הצלחנו להרחיב לקדם ולפתח את הישוב המועצה בתחומים רבים. העבודה הזו נתנה לי סיפוק רב.

כיום אני בפנסיה ומשתדל להשקיע את זמני וכוחי בלימוד תורה, וכן בסיוע לפיתוח ובינוי ישיבת ההסדר החדשה ביפו. ובנוסף, לחזק ולהדק את הקשר עם ילדי ונכדי.

אשתי

אשתי חנה ז"ל עלתה לבד בגיל 20 מארה"ב. היא הייתה אישה מאוד מיוחדת, מוכשרת, בעלת מידות טובות וכושר ארגון יוצא דופן. בנוסף הצטיינה בעזרה לזולת. כל מה שאני עשיתי, לא היה קורה בלעדיה. הכרתי אותה בשנת 1971 כאשר באה לבקר את אחותי רחל ז"ל שהייתה תלמידתה. התחתנו בתל אביב כשהייתי בן 23. גרנו בתחילה ברחובות עד שנת 1975. בהמשך עברנו לירושלים, שם למדתי תורה בישיבת "מרכז הרב". בהמשך הצטרפנו לגרעין שהקים את היישוב בית אל בתאריך כ' חשוון תשל"ח (11.1977). נולדו לנו שבעה ילדים: אליהו, ברוך, שירה, חיים, דבורה, בת-שבע ואביטל. אתה, רועי נכדי, הבן של שירה, שהיא הילדה הראשונה שנולדה בבית אל.

יש לנו כשלושים נכדים, כן ירבו, שגרים בעפרה, עטרת, נוב, ראש צורים ונוה צוף. את הילדים והנכדים אנחנו פוגשים בעיקר בחגים ובשבתות. אני אוהב את החגים ובמיוחד את ט"ו בשבט כי אני אוהב לטעת עצים. בחג ט"ו בשבט היינו נוהגים לאכול פירות חדשים מסוגים שונים בחוג המשפחה, ולנטוע עצים בהיקף גדול של מאות עצים ברחבי היישוב ומחוצה לו.

בעקבות פטירתה של אשתי, חנה ז"ל, ממחלת הסרטן, נישאתי בשנית לרבקה שפירא (בעלה נרצח בפיגוע), היא מחנכת באולפנא, אישה טובה מאוד, מוכשרת, מאירת פנים המשמחת את הסובבים אותה, וכעת אנו מתגוררים בפדואל.

הזוית האישית

סבא משה: הריאיון עם נכדי המתוק רועי אפשר לי לשתף אותו בקורות המשפחה ולחשוף בפניו את ערכי החיים החשובים בעיני: הקמת משפחה גדולה, לימוד תורה בניין הארץ וישובה, תרומה למדינה ועשיית חסד עם הזולת.

רועי הנכד: סבא תרם לי ללמוד ולהכיר הרבה דברים מעניינים עליו שלא ידעתי.