מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מסירות נפש לתורה ומצוות ברוסיה סיפורה של סבתא חסיה

סבתא חסיה פריז
סבתא רבקה אימה של סבתא חסיה
מאז ילדותינו ספגנו את סיפורי מסירות הנפש ברוסי'ה, והאווירה החסידית שעליה הושתת ביתם של הוריי במוסקבה.

סיפורה של סבתא רבה שלי, שזכיתי להיקרא על שמה, ולהלן סיפורה של סבתא חסיה פריז.

נולדתי בת בכורה להוריי, אבי- ר' רפאל- פולע- ואמי הגב' רבקה, במשפחתי עוד שתי אחיות ואח. גרנו במוסקבה בברית המועצות, בזמן שהייתה מעצמת על שהשתרעה על פני כ- 15% מכלל היבשה בכדור הארץ, על פני מזרח אירופה, וצפון מרכז אסיה. תחת שלטונה חיו כמחצית מהיהודים בעולם.

רדיפת הדת ברוסיה

המשטר הקומוניסטי התאפיין ברדיפת ודיכוי הדת היהודית וחסידים רבים ברחבי המדינה מסרו את נפשם על קידוש ה' בנסותם לשמור על גחלת היהדות.

בין החוקים שנועדו לפגוע בשמירה על מצוות היהדות היו: איסור מתן חינוך יהודי ליותר משלושה ילדים ביחד, והם חייבו להתחנך בבתי הספר הממשלתיים. איסור זה נועד למנוע חינוך יהודי לילדים. גם היה אסור לסגור מפעלים בשבת, כתוצאה מכך שומרי השבת איבדו את פרנסתם והיה זה בלתי אפשרי עבורם לעבוד במקומות העבודה הרגילים.

לצורך אכיפת חוקים אלו, ייסד הג.פ.או.- המשטרה החשאית של רוסיה- את "היבסקציה"- המחלקה היהודית- שהורכבה מיהודים שירדו מהדרך וניסו בכל דרך לרדוף את מוסדות הדת, סתמו מקוואות, נעלו בתי כנסת, ריגלו ועקבו אחר כל מוסדות הדת על מנת לאסור את החסידים… אלו שנאסרו נגזר עליהם שנות גלות רבות בסיביר עם עבודת פרך, ואלו שנחשבו ל"מסוכנים" יותר, הוצאו להורג.

מסירות הנפש לקיום תורה ומצוות

אדמו"ר הריי"צ שלח שלוחים לכל מקום אפשרי כדי לפתוח "חיידרים" מחתרתיים בעלי חנוך יהודי, כמו"כ הזהיר את היהודים לא לשלוח את הילדים לבתיה"ס הממשלתיים (ה"שקאלעס") עקב הסכנה הרוחנית העצומה שבדבר. בתקופה ההיא הוטל "מסך הברזל"- איסור כניסה ויציאה- שהפך את ברית המועצות לכלא אחד גדול, ומנע כל אפשרות לעזוב את המדינה.

מאז ילדותינו ספגנו את סיפורי מסירות הנפש ברוסי'ה, והאווירה החסידית שעליה הושתת ביתם של הוריי במוסקבה. הם היו מאותם החסידים שכחיילים אמיתיים נלחמו עבור קיום תורה ומצוות, ואכן בשל כך נתפס אבי- ר' פולע.

אבא בגלות בסיביר

אבי נשלח לגלות באורל- בסיביר- למשך שלוש וחצי שנים. אני הייתי אז בת שמונה שנים ובגלל היותי הבת הבכורה, נפל עלי למעשה נטל הבית, גם בגלל המצב הבריאותי הגרוע של אמי.

כשנודע לאימי שזהו הפסק דין של הממשלה- להגלות את בעלה לקוטב הצפוני, התארגנה עם ארבעת ילדינו, והלכנו להיפרד ממנו בבית הסוהר, מסדרון ארוך הפריד בין האסירים לבני משפחותיהם, לכל אורך המסדרון, משני צידיו, היו אשנבים רבים, וכל משפחה שוחחה- או יותר נכון צעקה- אל האסיר שממנו באו להיפרד. ההמולה הייתה רבה, אך עם כל זה הספיקה אימי לשמוע את שמות החסידים שאודותם שאלו, ולהזהיר אותם, בהגיעה הביתה.

אותו יום היה ערב שבת. כאשר שבו הביתה היה זמן השקיעה. לאחר שהדליקה וברכה על הנרות צנחה אימי מעולפת ומאז החלו בעיות בעיניה. גם התזונה הלקויה, החולשה, הרעב, שעות הבכי, בעקבות מאסר אבא, – כל אלו הובילו בסופו של דבר לעיוורון מוחלט. אמה של אימי- עברה לגור איתנו מאז המאסר, כדי לסייע לנו. המצב הקשה בבית, והדאגה לאבא השפיע עלי קשות… לא פעם הייתי מתעוררת בלילות, וצועקת מתוך שינה…

אמא עודדה אותנו לכתוב מכתבים לאבא הרחוק…

להלן אחד המכתבים שכתבתי לאבי:

תמונה 1
סבא פולע אביה של סבתא חסיה

"אבא היקר, אנחנו עצובים מאוד ומתגעגעים אליך, אבל אתמול היה שמח אצלנו, גרשו את דודה סלווה מהדירה, והיא ומשפחתה באו לגור אצלנו…".

מהמכתב הזה אפשר להבין את המצוקה שלנו,  ואפשר גם לקלוט את הווי החיים היהודיים  החסידיים באותה תקופה- הגירושים מהדירות, חוסר הוודאות ועוד.

במשך אותם שנים שאבא היה  בגלות, לא זנח  רבי יעקב מאסקאליק את משפחתנו ממש מתוך מסירות נפש, מרבית החסידים פסקו להגיע לגמרי, בידעם שעיני הבולשת צופיות על ביתנו 24 שעות ביממה, אך ר' יעקב וכן ר' איצ'ע גולדין היו מגיעים בקביעות אל הבית. ר' יעקב היה מגיע דרך הדלת של המטבח ותמיד היה בידו משהו עבורנו, פעם היה זה לחם שחור, פעם דג מלוח או הפתעה אחרת. הוא הגיע להזכיר לנו כשחל תאריך של חג, עשה קודם איתנו את ליל הסדר ורק כשסיים הלך לחגוג את ליל הסדר בביתו. כאשר אבא חזר מבית הסוהר שוב הגיע ר' יעקב ואחרי אמירת 'לחיים' עשה את עצמו בעזרת מטאטא ישן, כפורט על מיתרי כינור ודמעותיו זלגו על לחייו ונבלעו אי שם בסבך זקנו… תמונה נוספת שזכורה לי: שמחת תורה- ר' יענקל העמיד אותנו, את כל הילדים, הרבה אחר חצות הלילה, אחר ההתוועדות, בשורה ארוכה של רכבת ש'טסה על הפסים' מהבית שלנו ועד בית כנסת מרינה רושצ'ה. הוא אמר לנו "ילדים, כשאני אקרא "צאן קדושים" אתם תענו לי "מע…" וכשאגיד 'לחיים', תענו לי "יע…" מדי פעם עצר ר' יענקל את הרכבת והכריז "טו, טו" אך במקום הקולות "צ'יק צ'ק", שילדים מחקים דרכם את גלגלי הרכבת המשקשקים על הפסים, אמר ר' יענקל באותו קצב  "טו- טו, האלט זיך, האלט זיך, טו- טו" – שתי מילים אלה אשר נאמרו שוב ושוב, 'האלט זיך!' חזרו ושבו אלי בשנים הקשות. רק כאשר התבגרתי הבנתי את העומק שהיה טמון במילים שמשמעותן "היאחזו"! "החזיקו מעמד!" ושמהם עשה החסיד משחק ילדים. משחק זה העניק לנו כוחות להחזיק מעמד, להיאחז במסירות נפש ביהדות וברבי גם בשנים הקשות ביותר.

לא היתה זו הפעם הראשונה בה שיחק ר' יענקל עם הילדים. גם מספר שנים קודם לכן העסיק את הילדים בשירה ובזמרה. אך אז בבניין למעלה התוועד הרבי הקודם עם החסידים וההמולה המרעישה הפריעה לר' איצ'ע, "דער מתמיד", להתרכז בדברי הרבי. כשהתלונן על כך, הבהיר הרבי הקודם: "מה שהוא עושה שם למטה, חשוב הרבה יותר מכל ההתוועדות שלנו"…

וכל זאת נעשה ממש מתחת לאפם של אנשי הבולשת שהסתובבו ברחוב שלנו.

השחרור

כששוחרר אבי מהמאסר, נאסר עליו לגור במוסקבה. מצבה הבריאותי של אימי היה גרוע, כמו שסיפרתי, היא איבדה את מאור עיניה.

יום אחד הגיע פרופסור סיני, ידוע שם, המתמחה בעיניים ואמר שיש סיכוי גדול שהוא יוכל להשיב לאימי את מאור עיניה, כשהגיעה אליו אימי, אזרה אומץ ושאלה(שאלה שהייתה מסוכנת להישאל ברוסיה באותם ימים), "אתה אדוני הפרופסור אמור לרפא לי את העיניים, האם לדעתך עדיף שנדחה את אשרת היציאה שלנו מרוסיה ונשאר כדי לנסות להתרפא?"

הרופא לא היסס אפילו לשנייה ופסק: "אם יש לכם היתר יציאה, ברחו מיד! עדיף לא לראות ולחיות, מאשר לראות ולמות…".

רופא זה היה שליח משמיים, כעבור זמן התברר לנו שלמחרת יציאתנו מרוסיה, שבו מלאכי החבלה לאסרנו בתואנה חדשה. ברוך ה' שעזבנו!

היציאה מרוסיה

בשנת תרצ"ז עזבה משפחתנו את רוסיה, הייתי אז בת 11.5 בערך.

בתחילה הגענו לריגא, היה לנו רישיון מעבר דרך לטביה רק למספר ימים. כאשר אבי ראה את קהילת אנ"ש בריגא ואת החינוך לילדים, שהיה שם די מאורגן במקום, רצה להישאר לגור שם אך ממשלת לטביה לא אישרה וויזה קבועה. למרות מאמציו של השר החסיד מרדכי דובין הי"ד. לכן כאשר הוויזה לארץ ישראל הגיעה, בלית ברירה עזבה משפחתנו לכיוון ארץ הקדש. ה' הצילנו כמעט בעל כורחנו… כל קהילת אנ"ש שנותרה בריגא, הושמדה ע"י הנאצים ימ"ש.

המפגש עם הרבי

בדרכנו להפליג ארצה, נסענו במיוחד דרך ווינה כדי לראות את הרבי. בווינה שהה אז הרבי הקודם בבית מרפא. אבי- ר' פאלע הגיע למקום המרפא והתעניין אודות הרב  שניאורסון, הוא מאוד התפלא כששאלוהו אם הוא מחפש את שניאורסון המבוגר או הצעיר… אבי הבין שגם חתן הרבי- (הרבי נשיא דורנו- שהיה נשוי כבר 8 שנים) נמצא במקום, והוא ביקש לראותו קודם.

וכך סיפר אבי בספרו "מאחורי מסך הברזל", "בהיכנסי לחדרו של הרבי שמח בי מאוד ושאלני על בני משפחתי. השיבותי שהם מחכים בחצר. בחמימות סיפר שהכין עבורינו חדר מתאים, על פי הוראת חותנו… חתן הרבי, אז הרמ"ש התעניין בכל הפרטים הנחוצים לנו… הוכנסנו לחדר חמים ונעים… כעבור שעה קלה הודיע לנו חתן הרבי, שהרבי הריי"צ יקבלני בעוד חצי שעה… לקראת סיום היחידות שאלתי אם אוכל להכניס את בני הקטן יואל לקבלת ברכה, וענה לי שייכנסו כל בני המשפחה!

נכנסתי עם הוריי, שתי אחיותיי ואחי. אבא התקדם אל הרבי, וכולנו נשארנו קרוב יותר אל הדלת.

אחי הקטן, יואל, הלך קדימה לכיוון הרבי, וכאשר אבי רצה לעצרו, הגיב הרבי, "לאז איהם, לאז איהם", (הרשה לו, הרשה לו) ובירך אותו.

אני זוכרת את בכיי'ה של אימי רבקה כשיצאנו מהיחידות, רק לאחר שהתבגרתי הסבירה לנו אמא שהבינה מתוך ברכותיו של הרבי שצפויות לנו עוד צרות רבות בדרך אל המנוחה…

כאשר היינו בדרך לתחנת הרכבת, הופתענו לראות את חתן הרבי, ואז יואל הקטן אמר ברוסית בערך כך: "ר' מאיר אבצן הוא הרבי של הילדות, ר' יעקב מאסקאליק הוא הרבי של הילדים, והרבי הוא הרבי של כל הרבי'ס". הרבי נהנה מחכמת הילד. לרגע נעלם, חזר עם חפיסת שוקולד עבור הילדים, אותו נתן  ליואל ואמר שזו ניתנת לו בשל דרך הניתוח ודרך החשיבה שלו…(מילים אלו אינן מדויקות, אך זה בערך התוכן)…

שאלתיו: "במה זכיתי שכבודו בעצמו יבוא לכאן?"

והוא ענה לי: "חותני ביקשני לראות כיצד נסעתם".

(כל פעם שסבתא חסי'ה סיפרה אודות חוויה מיוחדת זו, הוסיפה גם לתאר את התרשמותה מתואר מראה פני הרבי- חתן הרבי הקודם. הוא צעד עם אבי'ה- פאלע- בנחת, ואנשים ברחוב היו נעצרים ומסתכלים עליו. את יופיו המרשים האלוקי אי אפשר לתאר כלל…)

קשיי ההתאקלמות

קשיי ההתאקלמות בארץ היו רבים, אבי, ר' פאלע התיישב בעיר תל- אביב, למרות שבחיפה הוצעה לו אפשרות לפרנסה טובה יותר , רק משום שהרבי הורה לו כך.

הוא התוודע, שוחח ודרבן, כאילו לא יצא זה עתה משלוש שנות גהינום, באזור הקוטב בצפוני…העוני בבית היה משווע. הפרנסה שהגיעה מסלילת כבישים לא הספיקה אפילו עבור שכר דירה של הצריפון, בו שרר קור אימים בחורף וחום נוראי בקיץ. אני, ואחותי פרידה, עזרנו לאמנו לאפות עוגיות טריות ופתיתים, ולמכור אותן לאנשים ולחנויות. פעם אפילו אפינו עבור כלה עוגה מיוחדת. האורחים היללו ושיבחו את הכלה שכאילו אפתה את העוגה, שמחתי שהכלה מקבלת מחמאות עבור עוגה שכלל לא עסקה בה…

ואז הגיעה ההצעה לעבור לגור ברמת גן, שם הפרנסה קלה יותר: אבי היה צריך לרכב על חמור לרפת, לרכוש חלב ולחלק את החלב בבתים. אבא חילק בבתים המרוחקים, ואילו הבנות, אני ופרידה אחותי חילקנו חלב בין השכנים, במקביל (כעבור מספר שנים, כשהגיעו ארצה), חילקה דודתי בלומה ינובסקי (אשתו של דודי אברהם דוד ז"ל, בן דודו של הרבי) לבן מעשה ידי'ה, בצנצנות זכוכית. היינו כ"כ עניים שכוסות השתי'ה היחידות שהיו בבתינו היו, במשך שנים ארוכות,צנצנות זכוכית אלו, שמהן שתו גם בני המשפחה, וגם האורחים הרבים שפקדו את בתינו.

מקור פרנסה זה לא היה היחיד בו השקעתי, במשך השנים הבאות, ולמעשה במשך כל חיי, עבדתי קשה מאוד לסייע לפרנסת המשפחה. הייתי קונה בשוק מאכלים זולים, ירקות העונה וכדומה ובבית בישלתי תבשילים פשוטים ומכרתי לאנשים עשירים מאיתנו.

כמקור פרנסה נוסף שימשו שמלות הפאר שהשיגנו. פרידה אחותי ואני, היינו יושבות שעות ופורמות את הפנינים ואת התחרות משמלות הפאר הישנות, אמנו הרתיחה את האריגים, ועם הבד הרך היה נסחב אבא למוכרו כחומר למוסכי רכב להכנת סמרטוטים…- לכל הדעות עבודה לא קלה ולא נעימה.

בינתיים התחלתי לעבוד בבית חרושת לחומרים כימיים, אך כשהתחלתי להשתעל עזבתי את מקור הפרנסה הזה. במשכורת הראשונה שלי קניתי לאחותי גיטה נעליים, כדי שתוכל ללכת לבית הספר ללמוד, והתחלתי לסייע לתופרת בתפירה, מקצוע שאותו רכשתי תוך כדי עבודה, ועליו אמר הרבי הקודם שהוא עדיף עבורי.

כבת הבכורה במשפחה, נפל כל העול עלי. במיוחד בשל העובדה שאימי עיוורת.

סיפור הממחיש את העוני:

אח של אם אימי, שיינא פראדא, היה החסיד הידוע הרה"ח ר' מיכאל דבורקין ז"ל, הוא נהג לבוא אלינו לעיתים תכופות, באחת השבתות בעוד אנו מחלקים את מנת העוף הזעומה בין כל בני המשפחה, הגיע אורח אל הבית. התביישתי מאוד להגיש לשולחן, ואז הסביר לה הדוד מיכאל,: "האורח הרי לא יודע מתי התחלנו לאכול, וכמה אוכל היה לכל אחד בצלחתו, לכן הוא יחשוב שחתיכת העוף שבצלחת היא כבר הנגיסה האחרונה של מנה גדושה…".

ביתנו ברמת גן שימש מרכז להתוועדויות, פגישות חסידים והמון מעשי חסד. אבא שכר לנו- לי ולאחיותיי- "מלמד" חסידי שלימדנו תורה וחסידות. היה זה כעין "חדר" של בנות והשכר עבור ה"מלמד" נלקח ממצרכים חיוניים ממש.

ה"ארמון" של המשפחה ברמת גן היה בנוי משני חדרים. בחדר הקדמי היו נערכות ההתוועדויות המפורסמות ולכוסיות ה"לחיים" שימשו כוסות הזכוכית שבהן מכרו לבן אשר ייצרו מהחלב, כמפורט לעיל.

במרפסת החיצונית הונח הגרעין לחדר חב"ד ברמת גן. אבי ר' פאלע, שספג את חינוכו בליובאוויטש, רצה לעשות ליובאוויטש ברמת גן, ועל כן פתח "חדר" במרפסת. בו למדו אחי- ר' יואל, ועוד שלושה ילדים. (יתכן והיו אלו ילדי משפ' דובינסקי, בליז'ינסקי, ואקסלרוד). כל אחת מארבע  המשפחות הפרישה רבע ממשכורתה כדי להחזיק את ה"חדר".

בין כל מכלול חוויות הילדות ברמת גן, זכור לי שמחת תורה כאחד הזמנים האהובים ביותר.

מהתוועדות בבית הרב אקסלרוד נהגה חבורת החסידים לעבור מבית לבית, בכל בית אמרו "לחיים", ישבו מספר דקות והמשיכו הלאה. מבית אחד למשנהו כבר לא צעדו על רגליהם, אלא עשו 'קולעס'- התגלגלו בכבישים, כשהתנועה כולה עוצרת ומחכה, כאשר חסיד אחר חסיד מתגלגלים עד לביתו של אבי, בו נערכה ההתוועדות המרכזית…

אבי ר' פאלע, הוא החסיד שרבים היום מעיינים בספריו, בזכותו יודעים היום באנ"ש סיפורי חסידים רבים, ותלמידיו הרבים פזורים כשליחים על פני תבל.אני רוצה להדגיש את חלקה של אימי, רבקה, למרות עיוורונה היתה התומכת בכל שלב מעבודתו. היא ניהלה את משפחתנו המצומצמת והמורחבת ביד רמה. בפיקחות נדירה ידעה תמיד להגיד לאנשים את המילה הנכונה בזמן המתאים. גם היא החדירה את ההרגשים החסידיים במשפחתנו ודאגה שביתנו יהי'ה ספוג באהבת הרבי ובאהבת החסידים.

אפילו את הגמ"ח שניהל אבי, סייעה לנהל. היא זכרה בזיכרונה הפנומנאלי את שמות היהודים שביקשו הלוואה, ועוד פרטים חשובים נוספים. אימי זכרה סיפורי חסידים כולל שמות אנשים ומקומות, ללא כושר הראי'ה שלה. היא ידעה להסביר רעיון חסידי עמוק ולנתח בבהירות מצבים ואירועים.

כמה סמלי שיום הפטירה של אישיות כמותה, אשת מסירות נפש חל בי"ב תמוז. יה"ר שתמליץ טוב בעדינו.

הנכדה חסיה: אני חייבת לציין שלמרות שסבתי לא למדה מעולם בחינוך הרשמי, היא הייתה אישה ידענית במיוחד. היא הייתה מעורה כמעט בכל נושא שעלה על הפרק, ואופקיה היו רחבים דרך האזנה, קריאה מרובה ובמיוחד אינטליגנציה אישית. גם כשגדלו בנותיה ונזקקו לעזרה בהכנת שעורי בית, הצליחה לסייע להן ולחברותיהן בכל המקצועות.

הזוית האישית

הנכדה חסיה: אני חייבת לציין שלמרות שסבתי לא למדה מעולם בחינוך הרשמי, היא הייתה אישה ידענית במיוחד. היא הייתה מעורה כמעט בכל נושא שעלה על הפרק, ואופקיה היו רחבים דרך האזנה, קריאה מרובה ובמיוחד אינטליגנציה אישית. גם כשגדלו בנותיה ונזקקו לעזרה בהכנת שעורי בית, הצליחה לסייע להן ולחברותיהן בכל המקצועות.

מילון

היֶבְסֶקְצְיָה
מרוסית: ЕвСекция, קיצור של Еврейская секция [סקציה יהודית]) הייתה המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, שהוקמה במטרה לדכא את היהדות ו"הלאומנות הבורגנית" בקרב היהודים, ולהחליף את התרבות היהודית המסורתית ב"תרבות פרולטרית" ובמטרה לכפות את רעיונות הקומוניזם על היהודים. יעד חשוב של היבסקציה היה להוריד את חשיבות העולם היהודי בעיני היהודים, ולהעלות את חשיבות השלטון הקומוניסטי.

ג.פ.או
המינהל הפוליטי הממלכתי או הג.פ.או. (ברוסית: Государственное политическое управление) היה רשמית שירות הביטחון הראשון של ברית המועצות כשהוקם ב-6 בפברואר 1922 בתור המינהל הפוליטי הממלכתי, זה היה גוף קצר יומין שפעל כמנגנון דיכוי מודיעיני עד 1930 כאשר הפך לאו.ג.פ.או - המינהל הפוליטי הממלכתי המאוחד (ברוסית: Объединённое государственное политическое управление), שלא המשיך להתקיים זמן רב וביולי 1934 התאגד עם משרד הפנים שנקרא הנקוו"ד: הקומיסריון העממי לענייני פנים.

ציטוטים

”יום הפטירה של אישיות כמותה, אשת מסירות נפש חל בי"ב תמוז שתמליץ טוב בעדינו.“

הקשר הרב דורי