מאגר סיפורי מורשת

שמי יפה נולדתי להוריי מנחם צבי ומרים לויוב בשנת 1959-תש"כ, בטשקנט שברוסיה. משפחתנו מונה שבעה ילדים ואני השישית במשפחה.

סבי וסבתי

ברצוני לספר לכם על מסירות נפשם של סבא זבולון וסבתא יעל בתקופה לא קלה, תקופה בה רעב שרר במדינה. לסבא ולסבתא היו ארבעה ילדים קטנים, אבא שלי היה הבכור, סבתא יעל הייתה עובדת במפעל אריגה, ונאלצה להשאיר את ילדיה לבד בבית. בוקר אחד התפרץ למפעל אחד השכנים וקרא: "יעל לקחו את ילדך על העגלה", זו עגלה, שהייתה אוספת ילדים לבית היתומים ממשלתי, מוסד בו העניקו השלטונות מגורים, מזון וחינוך חינם. סבתא יצאה נסערת ממקום עבודתה, והתחילה לרדוף אחרי העגלה כדי להוריד ממנה את ילדיה. היא הייתה נכה, ולכן,   הריצה הייתה משימה קשה.  בשארית כוחותיה היא רדפה אחרי העגלה, בדרך היא הקימה קול זעקה, עד שהיא  הצליחה  להגיע לעגלה ולהוריד את ילדיה משם. כששאלו אותה: " האם לא כדאי לך, שילדיך יהיו במקום כזה ושלא ירעבו ללחם?" היא ענתה: "אני מעדיפה שילדיי ירעבו בבית ואולי ימותו חלילה מרעב, ובלבד שימותו כיהודים. אמנם, את גופם לא נציל, אבל את נשמתם נציל". סבא זבולון נשלח לסיביר בעוון לימוד תורה, הוא נשפט לעשרים וחמש שנה, אך ב"ה לאחר חמש שנים מת סטלין והוא שוחרר מסיביר.

הוריי

הוריי התחתנו בשנת 1945 ונולדו להם שבעה ילדים. בתור ילדים אהבנו מאוד את תקופת החגים, ובמיוחד אהבנו את חג הפסח.  מספר שבועות לפני פסח אפינו מצות בבית שלנו. מספר נשים היו מתאספות  בביתנו, ואבא שלי היה מכין את הבצק. הנשים היו מרדדות, ואנחנו הילדים היינו לוקחים את  הבצק המרודד, שהיה מונח  על גבי כרית עגולה, המיועדת  עבור המצות, כדי להעביר לטבון.  ליד התנור הייתה יושבת אישה, שתפקידה היה לאפות את המצות.

בביתנו התקיימו הרבה התוועדויות. אני זוכרת במיוחד את ההתוועדויות עם הרב שמחה גורודצקי. רבי שמחה היה שליחו המיוחד של הרבי הריי"צ, רבי יוסף יצחק שניאורסון,  שנשלח לעיר  טשקנט.

הוריי ביום חופתם

העלייה

בשנת 1971 עלינו לארץ, היה זה ב-י"ט כסלו חג הגאולה של חסידי חב"ד. הסוכנות העבירה אותנו לנתניה. למדתי בבית ספר בית יעקב מכיתה ו' עד י"ב. בבית הספר היסודי לא הייתה לנו תלבושת אחידה. בתיכון תפרו לנו תלבושת אחידה.

בבית הספר אהבתי במיוחד את שיעורי מתמטיקה, ובשעות הפנאי אהבתי לקרוא ספרים, במיוחד אהבתי ספרי היסטוריה.

כשעלינו לארץ אבא שלי התמסר לעדה הבוכרית.  הוא ייסד בית כנסת ושיעורי תורה רבים. אבי היה איש ציבור, הוא גם דאג להקים עוד בתי כנסת בערים השונות בהן התגוררו  בוכרים. באותה שנה שעלינו לארץ אבא זכה לנסוע לרבי, ולהיכנס לחדרו ל"יחידות".  אבי זכה לקבל מהרבי ברכות ועצות.

לאחר, שאחיו אבנר נפטר בטרם עת, אבא החליט לבנות בית כנסת מפואר וגדול על שם אחיו. אבא גם כתב ספר בשם: "מעיין החיים" – ליקוטים על חמישה חומשי תורה.

לאחר שסיימתי את כיתה י"ב עבדתי בבנק. כשהתחתנתי ונולדו לי ילדים, עזבתי את הבנק והתמסרתי לגידולם.

משפחתי לפני שעזבנו את רוסיה

משפחתי

בעלי אליהו עלה לארץ בשנת 1973. הוא למד בישיבת "תומכי תמימים" של הרב קוזלינר. אחרי שנתיים של לימוד בישיבה, הרב בומי פרידלנד לקח אותו לרבי,  והוא נשאר  ללמוד שם במשך שנתיים, במהלך השנתיים האלו הוא נכנס פעמיים ליחידות אצל הרבי. אחרי שבעלי חזר לארץ הוא למד בישיבת מגדל העמק.

את בעלי הכרתי בשידוך, אחרי כמה פגישות החלטנו להתחתן. בי"ח אדר התחתנו. אחרי החתונה בעלי פתח חנות מכולת, לאחר מכן הוא בנה אולם שמחות ועסק בזה עשר שנים. אחר כך הוא עבר לעסוק בבורסת היהלומים. הוא גם הקים ובנה בית כנסת על שם אחיו שנפטר בטרם עת, בית כנסת רפאל יעקובוב.

בתקופת הילדות שלי הייתה פחות פתיחות בין ההורים לילדים, היו לנו יותר יראה ומשמעת. בתקופה שלי כאמא יש הרבה יותר פתיחות, חברות וקרבה.

ב"ה הקמנו משפחה עם שנים עשר ילדים. זכינו לחתן את ילדינו, ואנחנו מאוד מעורבים ועוזרים בעת הצורך. יש לי כבר עשרה מחותנים ונכדים כן ירבו.

הזוית האישית

סבתא יפה: תכנית "הקשר רב דורי" הינה תכנית מבורכת, המפגשים היו מאוד מועילים, מענינים ומרגשים. בזכות הפרויקט יצאתי למסע של זכרונות והעברתי אותם לדור הבא. נכדתי האהובה התעניינה, שאלה שאלות, הייתה סקרנית לדעת על התקופה ועל השורשים שלה. השיחות האלו חיברו בינינו, נהנינו ביחד. תודה רבה לכל הצוות של בית הספר שעוסק בתכנית המיוחדת הזו. אני מאחלת לחיה'לה שתמשיך את שרשרת הדורות ואת המסורת של אבותינו, שהקריבו את עצמם למען שמירת הדת ובעזרת השם נרווה ממנה נחת יהודי חסידי!

הנכדה חיה'לה: שמחתי מאוד להשתתף בתכנית "הקשר הרב דורי", בזכות התוכנית הזו גיליתי כל מה שעבר על סבתא שלי כשהייתה קטנה, היא סיפרה לי סיפורים מעניינים שלא ידעתי עד היום. אני מאחלת לסבתא שתזכה לאריכות ימים ושתהיה לה נחת מכולנו.