מאגר סיפורי מורשת

מחסור. אבי נפטר שנתיים לאחר הולדתי. המפרנס היחיד היה אבי, לכן איימי הייתה צריכה להתמודד ולקיים משפחה של ארבעה ילדים לבדה.

אני הקטן מבין ארבעת האחים: שתי בנות אחי ואני.

ההתמודדות הראשונה הייתה בלוב שנמשכה מ 1944 (מות אבי) עד 1951, התאריך בו עלינו ארצה.

העלייה לארץ לא הייתה קלה לאישה אלמנה עם ארבעה ילדים קטנים, כשהגדולה רק בת אחת עשרה.

העלייה הייתה דרך הים על אוניה בשם גלילה. נקלטנו במחנה עולים לשלושה חודשים

ומשם עברנו למעברת עולים בשם בית ליד (שבות העם) פרדסיה של היום.

גם החיים במעברה לא היו קלים באותה תקופה, חיינו באוהלים, ללא גז, מים מברז ציבורי במרחק

גדול, ושירותים ציבוריים גם כן.

עבודה זה לא דבר מובן מאליו, והקשה מכול השפה (שפת אימי- איטלקית קרוא וכתוב וערבית דיבור בלבד).

אימי הייתה תופרת מעולה (בלוב זה היה לה כתחביב) והצליחה להתפרנס מתפירת שמלות לשכנות ובמקביל עבודה במשק בית אצל משפחה בכפר יונה ( גם זה היה רחוק).

אימי הקפידה שכולנו (ארבעת האחים) נלך ללמוד בבית הספר, ועם כל הקושי לא נתנה לנו להרגיש מחסור, והתמודדה ללא עזרה משום גורם מוסדי.

ההתמודדות הקשה במעברה נמשכה תשע שנים משנת 1951 עד 1960, 

עשר שנים לא קלות כאשר בחורפים 1950 1953 התמוטט האוהל שבו גרנו מספר פעמים, ואימא החזיקה את כולנו על המיטה כאשר הכל צף במים. עד שהגיעו (יום למחרת) עובדי העירייה ותקנו את האוהל.

כמו כן, שמעתי מאחיותיי בדיעבד שהיו לאימי מחזרים רציניים והיא דחתה את כולם, כאשר היום אנו מבינים שהסיבה העיקרית היא הטיפול בנו וחלילה לא להזניח אותנו.

המעבר לשיכון בשנת 1961 היה שינוי מהותי עבור כולנו: לראות פתאום ברז מים בתוך הבית, אור שפתאום נדלק בחדר שירותים, אמצעי גז וחשמל (מה שלא היה במעברה).

יש לציין שבהתמודדות קשה זו של אם פרט לפרנסה וקיום יום יומי דאגה שכולנו נלמד ונתלבש כיאות. היא זכתה לראות את כולנו מתחתנים והספיקה אפילו לראות את הנכדים וחלק מהנינים (נראה לנו בדיעבד שהיא הקריבה את חייה שלה למען הצלחת ילדיה).

משוב

אביגיל הנכדה: אני אישית נהנתי מאוד בכל מפגש ומפגש, למדתי על עצמי ואל שורשי משפחתי כל יום ראשון הרגשתי שאני וסבי נקשרים ומכירים יותר ויותר. את הסיפורים שמעתי מאימי בעבר כשהייתי ילדה קטנה אך היום אני מרגישה חלק מהם 

אליהו הסבא: אלה היו כמה מפגשים בימי ראשון עם נכדתי אביגיל בחדר מחשבים עם הדרכתה של המורה מור. תמיד היינו קרובים לילדנו ולנכדינו , אלא שלאחר מפגשים אלה הקשר התהדק יותר והתקשורת ביני ובין אביגיל נעשתה קלה יותר . ופה גיליתי כמה ידע וחוכמה, וכמה  יכולות יש לילדינו "הקטנים" כך אני סמוך ובטוח שיש לנו דור המשך איכותי ואמין למדינתנו בכול התחומים.

ובעתיד אני אוכל לשאול לדעתה של אביגיל ולקבל מימנה עצות בעניינים רציניים שלי אישית ואין שום ספק שלדעתה יהיה משקל רב לגבי החלטתי הסופית. 

מצגת סיפור חייו של אליהו עטיה

אליהו עטיה תרם סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: סבא אליהו עטיה עלה מלוב בגיל ארבע