מסירותה של אם
האמא האלמנה שהקדישה את חייה לגידול ארבעת ילדיה
נולדתי בלוב בעיר טריפולי בשנת 1942.
ראשית דבר הורי חיו בלוב באושר וללא מחסור. אבי נפטר שנתיים לאחר הולדתי ואני
הקטן מבין ארבעת האחים:
שתי בנות אני ואחי. המפרנס היחיד היה אבי ולכן לאחר מות אבי אימי הייתה צריכה להתמודד
ולקיים משפחה של
ארבעה ילדים לבדה.
ההתמודדות הראשונה הייתה בלוב שנמשכה משנת 1944 (מות אבי) עד 1951 התאריך בו עלינו ארצה.
העלייה לארץ לא הייתה קלה לאישה אלמנה עם ארבעה ילדים קטנים, כשהגדולה
רק בת אחת עשרה.
קיבלנו (תמורת תשלום) חמש מיטות חמישה מיזרונים וחמש שמיכות כשהגענו
ארצה. נכנסנו לכפר סבא ביולי
שנת 1951, עברנו מכפר סבא למעברת בית ליד באוקטובר
1951. העלייה הייתה דרך הים על אוניה בשם גלילה.
נקלטנו במחנה עולים לשלושה
חודשים ומשם עברנו למעברת עולים בשם – בית ליד ( שבות העם ) פרדסיה
של היום. גם החיים במעברה לא היו קלים באותה תקופה חיינו באוהלים, ללא גז, ללא
חשמל, מים מברז ציבורי
במרחק גדול ושירותים ציבוריים גם כן. עבודה זה לא דבר מובן
מאילו, והקשה מכול השפה. (שפת איימי- איטלקית
קרוא וכתוב וערבית דיבור בלבד).
איימי הייתה תופרת מעולה (בלוב זה היה לה כתחביב) והצליחה להתפרנס
מתפירת שמלות לשכנות ובמקביל
עבודה במשק בית אצל משפחה בכפר יונה ( גם זה היה
רחוק). אימי הקפידה שכולנו ( ארבעת האחים) נלך
ללמוד בבית הספר ועם כול הקושי
לא נתנה לנו להרגיש מחסור, והתמודדה ללא עזרה משום גורם מוסדי.
ההתמודדות הקשה במעברה נמשכה
תשע שנים משנת 1951 עד שנת 1960, עשר שנים לא קלות, כאשר
בחורפים של השנים 1950 ו-1953 התמוטט
האוהל שבו גרנו מספר פעמים ואימא החזיקה את כולנו על
המיטה, כאשר הכול צף במים עד שהגיעו
(יום למחרת) עובדי העירייה ותיקנו את האוהל.
כמו כן, שמעתי מאחיותיי בדיעבד שהיו לאימי מחזרים רציניים והיא דחתה
את כולם. כאשר היום אנו מבינים
שהסיבה העיקרית היא הטיפול בנו וחלילה לא להזניח
אותנו.יצאנו לשיכון בנתניה באפריל שנת 1960 לאחר
תשע שנים לא קלות במעברה
המעבר לשיכון בשנת 1961 היה
שינוי מהותי עבור כולנו, לראות פתאום ברז
מים בתוך הבית, אור שפתאום נדלק בחדר שירותים, אמצעי גז וחשמל (מה שלא היה במעברה ).
יש לציין שבהתמודדות קשה זו של אם, פרט לפרנסה וקיום יום יומי,
דאגה שכולנו נלמד ונתלבש כיאות .
היא זכתה
לראות את כולנו מתחתנים והספיקה אפילו לראות את הנכדים וחלק מהנינים. (נראה לנו בדיעבד
שהיא הקריבה את חייה שלה למען הצלחת ילדיה.)
משוב של הסבא אליהו:
השתתפתי השנה בתכנית הקשר הרב דורי, אלה היו כמה מפגשים בימי ראשון עם נכדתי אביגיל בחדר מחשבים
עם הדרכתה
של המורה מור. תמיד היינו קרובים לילדנו ולנכדינו, אלא שלאחר מפגשים אלה הקשר התהדק
יותר והתקשורת ביני ובין אביגיל נעשתה קלה יותר .
פה גיליתי כמה ידע וחוכמה, וכמה יכולות יש לילדינו "הקטנים" כך אני סמוך ובטוח שיש לנו דור המשך
איכותי
ואמין למדינתנו בכול התחומים. בעתיד אני אוכל לשאול לדעתה של אביגיל, ולקבל מימנה עצות בענייניים רציניים
שלי אישית ואין שום ספק שלדעתה
יהיה משקל רב לגבי החלטתי הסופית.
משוב של אביגיל (הנכדה):
אני אישית נהניתי מאוד בכל מפגש ומפגש למדתי על עצמי ואל שורשי משפחתי כל יום ראשון הרגשתי שאני
וסבי נקשרים
ומכירים יותר ויותר. את הסיפורים שמעתי מאימי בעבר כשהייתי ילדה קטנה אך היום אני
מרגישה
חלק מהם.
מילון
מעברהמַעְבָּרָה, מחנה עולים או יישוב קליטה, היה יישוב זמני, במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה.
ציטוטים
”אימי הקפידה שכל ארבעת ילדיה ילמדו ולא נתנה לנו להרגיש מחסור“