מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מסיפורי סבא יוסי משלי

סבא יוסי ועומר
סבא יוסי בילדותו ונכדו עומר
עולים לארץ

סיפור מהילדות שקרה לי במרוקו

פרק ראשון – מפגש לא נעים 

נולדתי בקזבלנקה בשנת 1946. כשהייתי בן 9  בקזבלנקה שבמרוקו בתחילת שנת 1956 יצאתי לבדי לשחק ברחוב שבו גרתי כ- 150 מ' מהבית שלי, באותו זמן הצרפתים ששלטו במרוקו נתנו עצמאות לתושביה המוסלמים ואז התחילו חגיגות העצמאות שלהם והייתה שמחה גדולה ברחובות , אני הייתי ילד בוגר יחסית אבל לא ממש הבנתי מה משמעות החגיגה הזאת ובאותו רגע ראיתי קבוצת ילדים מוסלמים (כ- 10 ילדים ) משתוללים משמחה וכשראו  אותי קראו, בוא הנה ילד תגיד יחי המלך (בערבית מרוקאית מבטאים יחיה אל מליק). התקרבתי אליהם  וצעקתי ספונטנית יחיה הקירח (בערבית יחיה אל קרע ), כשלא התכוונתי למלך אלא לסתם אדם בשם יחיה, בזה הכעסתי אותם והתכוונו לעשות בי לינץ' ( להכות אותי במקרה הטוב). אמי הייתה באותו זמן בבית במטבח ואני הצלחתי לחמוק מהם כשכולם רודפים אחרי ישר לתוך ביתי והתחבאתי מתחת לסינר של אימא. אימא שלי עמדה מולם והרגיעה אותם ואמרה להם שאני לא מבין על מה מדובר ושהיא גם שמחה בשמחתם ושיחיה המלך, חילקה להם ממתקים וכך ניצלתי.

מסקנתי, אילו לא נשאו אותי רגליי לא היה מי שיספר את סיפוריי.

פרק שני – הכנה לקראת עליה לארץ ישראל

בשנת 1956 מרוקו קיבלה עצמאות מהצרפתים שעזבו את המדינה והיהודים נשארו תחת שלטון מוסלמי שבראשם עמד מלך בשם מולאי חסאן. המלך שידע את חשיבותם של היהודים בתחום הכלכלה תמך בהם והוא מנע מהם לעזוב את המדינה, אבל העם הפשוט ברחוב התנכלו ליהודים עד כדי פגיעה ברכוש ובנפש. ברקע הסכסוך של ישראל עם הערבים במזרח התיכון, ישראל באותו הזמן התארגנה להעלות יהודים מהתפוצות ביניהם ממרוקו ובארץ הקימו מוסד שנקרא הסוכנות היהודית שתכנן דרכים להבריח יהודים בדרך מחתרתית. השיטה הייתה לקבץ קבוצות נוער בגילאים

12-17 כדי לשלוח אותם בנפרד ממשפחותיהם ובכך להקטין את המשפחות עצמן שהועלו לאחר מכן. זאת כדי למנוע מהשלטונות על ידי תחבולות שונות מול השלטונות המרוקאים (למשל: שוחד, הפעלת קשרים עם גורמי ממשל וכדומה,) ברגע שהצטברה קבוצה של יהודים ארגנו כלי שייט והעלו את היהודים לאנייה וכדי שלא יראה שהיהודים מפליגים לישראל הכינו מראש מחנות "נופש" בצרפת כדי להטעות את המרוקאים כאילו הם יוצאים לנופש בצרפת ולמדינות אחרות באירופה, בדרום צרפת בעיר בנמל מרסיי הכינו מחנות זמניים כדי שיקלטו את המהגרים היהודים ששהו מספר חודשים ולאחר מכן ארגנו אנייה שתביא אותם לארץ ישראל. במקביל: שני אחיי הגדולים עלו לארץ משוויץ לאחר שהייה של חצי שנה בשוויץ.

תמונה 1

תמונות של האחים שלי הנרי ומיכאל בעלית הנוער בשוויץ

פרק שלישי – יציאה ממרוקו לכיוון צרפת לעיר מרסיי והפלגה לארץ  

לאחר הפלגה של יום מצפון מרוקו לכיוון דרום צרפת שם שיכנו אותנו במחנה בפרברי העיר מרסיי כאשר אני וארבעת אחיי והוריי גרים בצריפים ארוכים יחד עם כ-10 משפחות ובין משפחה למשפחה הפרידה מחיצה שעשויה משמיכה או יריעת בד. כך חיינו כ-6 חודשים וכל זה קרה בחודשי אפריל עד ספטמבר בשנת-1956 לאחר מכן זה היה בחודש החגים שהודיעו לנו שיש אנייה שמוכנה לקחת אותנו לארץ ישראל באותו זמן התחיל חג סוכות והמשפחות לא רצו לעלות לאנייה מבלי שתהיה להם סוכה. והלכו וגזמו עבורם סכך מכל מיני עצים באזור והעלו אותם לאנייה. המשפחות עלו לאנייה הקימו סוכה באנייה ויצאנו לכיוון ארץ ישראל.

פרק רביעי – ההגעה לארץ

לאחר שהסוכנות היהודית ארגנה אניית נוסעים יוונית ישנה ומאוד קטנה. הועלינו לאנייה עם מעט הציוד שהיה לנו ויצאנו לכיוון ארץ ישראל. ההפלגה נמשכה שישה ימים בחלק מההפלגה הים התיכון היה סוער מאוד. טולטלנו באנייה זה גרם לנו לבחילות הקאות. זכור לי סיפור שאחי יצחק היה בן שנה וחצי היינו ביחד על סיפון האנייה וכאשר האנייה הייתה נוטה ימינה אחי היה מתגלגל ימינה וכאשר האנייה נטתה שמאלה אחי התגלגל שמאלה וכולם מסביב מחאו כפיים. כמובן שאת הסוכה הקמנו על האנייה ומידי ערב היינו מתכנסים כדי לברך את ברכות החג. ביום השישי להפלגה התקרבנו לחופי הארץ כאשר האנייה מתקרבת לנמל חיפה השמחה על האנייה הייתה גדולה וחלק מהאנשים התחילו להתפלל וחלקם בכו מאושר. האנייה עגנה בנמל חיפה וירדנו לעבר המסוף ושם התבצעה הקליטה שלנו על ידי פקידי משרד הפנים של אותם הימים.

פרק חמישי – הקליטה בארץ

הגענו לנמל חיפה בספטמבר 1956 מיד אחרי סוכות.

שם המשפחה שלנו המקורי היה מישאלי, פקיד הרישום שאל את אבא שלי: "מה שם המשפחה שלך?" ואבא שלי ענה לו: "משלי" כי לא ידע לבטא את השם בעברית וכך נשאר שמנו "משלי" עד היום. הפקידים רשמו אותנו לישוב זמני ליד "ירושלים" סמוך לעיר "הר-טוב". הישוב נקרא "משואה" הישוב עצמו היה בנוי ממספר צריפים מעץ בין הרי ירושלים.

לקחו  אותנו במשאיות ישנות וכאשר הגענו למקום חילקו לנו מזרנים ומיטות מתקפלות מברזל ושמיכות עם ריח של נפטלין. דבר ראשון שנתנו לנו זה מעדרים וטוריות כדי לחפור שוחות הגנה מפני פצצות כי באותו זמן פרצה: "מלחמת סיני". אבי הועסק בעבודות יזומות בנטיעת עצי חורש בהרי ירושלים. קראו לזה אז: "עבודות דחק"

פרק שישי – המעבר לישוב קבע לעיירה בית שאן

הכפר משואה ליד בית שמש שנקראת משואה היה ישוב זמני כי לא היו בו תנאים לקיום חיי קהילה, כמו שירותי רפואה, תנאים סניטרים,  בית  ספר וכו'. לכן כעבור כשלושה חודשים אנשי משרד הפנים שטיפלו בעולים שאלו את אבא שלי "לאיזה ישוב קבע אתה מעוניין לעבור?" והוא ענה "אני רוצה לעבור לעיירה בית שאן בצפון, כי שם הוריי גרים". ענו לו אנשי משרד הפנים: "בעיירה בית שאן אין מגורים מסודרים אלא יש מחנה אוהלים ובדונים (בדון זה: מגורים שהחלק התחתון שלו זה עץ והחלק העליון עשוי מבדים הוא נראה כמו אוהל בדווי). (המגורים האלה נקראים מעברה). אבא שלי לא התרגש מזה ובכל זאת רצה לעבור לבית שאן.

אחרי מספר ימים שלחו לנו משאית גרוטאה עם ארגז מכוסה בד ויש בו מלא חורים העמסנו את מטלטלינו ויצאנו לדרך לכיוון העיירה בית שאן. הנהג היה תושב השרון הוא התחיל לנסוע לכיוון הצפון כאשר אבי יושב איתו בתא הנהג ואימא ואנחנו ארבעת הילדים ישבנו עם המטלטלים בארגז מאחור עם כיסוי בד קרוע, ירד החושך הנהג היה עייף והוא גר באזור השרון החנה את המשאית על יד ביתו והשאיר אותנו לישון בארגז המשאית הדולף, וכך הגענו למחרת לעיירה בית שאן

תמונה 2

במעברה בבית שאן בשנות החמישים

פרק שביעי – התבססות בעיירת "בית שאן"

בקיץ 1957 הגענו לעיירת "בית שאן" שבצפון הארץ מוקפת מספר קיבוצים כגון "קיבוץ מסילות", "קיבוץ רשפים", קיבוץ טירת צבי", "וקיבוץ חמדיה" ועוד קיבוצים… התנאים בעיירה היו קשים מאוד. רוב התושבים הם עולים מארצות שונות מאירופה, ומאפריקה מרוקו ולוב, מפרס (שהיום קוראים לה אירן) מחסור בדירות מגורים 90% מהתושבים גרו במחנות אוהלים (מעברות) שזה בעצם מגורים זמנים עד שיבנו דירות כדי לשכן את התושבים לדירות קבע.

מצב זה נמשך עד תחילת שנות ה-60 כאשר מצב התושבים היה נורא. בנוסף לחוסר התעסוקה לא היה מספיק מזון לכל התושבים ומשרד הפנים חילק לתושבים תלושי מזון כדי לענות על הצרכים של התושבים. מזג האוויר בבית שאן בקיץ היה חם מאוד הטמפרטורות הגיעו ל-42 מעלות צלזיוס. בחורף ירדו גשמים רבים וכל האדמה הייתה בוצית בגלל שלא היו כבישים ומדרכות. בעיירה היו כמה מבנים נטושים מזמן שלטון הטורקים הם שימשו את המוסדות כמבני ציבור כגון: בתי ספר, מרפאות משרדי ממשלה וכו' …

אני למדתי בכתה ד'-ה' בבית הספר גלבוע היה שם באותו זמן מבנה ארוך עם הרבה קשתות וכל קשת הייתה כניסה לכיתה וכמובן שלא היו מזגנים ולא מאווררים. בסיום השיעור האחרון בסביבות 12:00 בצהריים לא התאפשרו הלימודים  עקב החום הכבד ולא ניתן היה לחזור לאוהל כי אוהלי המגורים היו לוהטים (ממוצע 42 מעלות) .למרות שהתנאים היו קשים העיר הייתה מוקפת בתעלות במים ששימשו לחקלאות בקיבוצי הסביבה המים נבעו ממעיינות מסביב לעיר וכשיצאתי מבית ספר בצהריים שמתי את הילקוט שלי באוהל המגורים ורצתי לתעלות המים עד רדת  החשכה וכך נהייתי שחיין מעולה.

תמונה 3

                                                                              בית ספר גלבוע בבית שאן בו למדתי

תמונה 4

    ההורים של סבא יוסי סבא רבא וסבתא רבתא של עומר

 

 

 

הזוית האישית

סבא יוסי: למדתי מתכנית הקשר הרב דורי, שעומר, הנכד שלי, היה מאוד קשוב לסיפור שלי על התקופה שעברתי והתעניין גם בפרטים קטנים ואף יזם פגישה עם קרוב משפחה מבוגר ממני שהיה פעיל בנושא העלאת יהודים ממרוקו.

עומר מימון: למדתי מתכנית הקשר הרב דורי, שהחיים פעם לא היו כמו החיים היום לא היה טלפונים ולא היה מחשבים וזה ממש מהנה לשמוע מה היה פעם.

מילון

פרעות
פגיעה בקבוצת אוכלוסייה

לינץ'
התעללות

מעברה
מחנה אוהלים

ציטוטים

”הצלחתי לחמוק מהם כשכולם רודפים אחרי,י ישר לתוך ביתי “

הקשר הרב דורי