מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי, מנשה אסלן, נולד בתאריך 14 ביוני 1937 בעיר בצרה שבעירק. שם גדל עד גיל 14 במשפחה ציונית, מסורתית ואמידה.

הוא למד בבית-ספר יהודי ומאוחר יותר למד בבית-ספר משולב (יהודים ומוסלמים). סבא מספר שמשפחתו סבלה מהפרהוד, מפוגרומים ומאנטישמיות בעיקר בתקופת מלחמת העולם השנייה. כל חייו רצה לעלות לארץ ישראל הקדושה. זה היה חלומו, אך הדבר לא התאפשר כיוון שהשלטון העירקי סגר שעריו בפני היהודים שרצו לצאת.

סבא מספר: "רציתי מאוד לעלות לארץ ישראל מפני שרציתי להגיע לארץ אבותיי, אשר נתן האלוקים לאברהם אבינו. אהבתי לארץ ישראל  הייתה  גדולה מאוד".

"בהיותי בן 13, ניסיתי לברוח מעירק ולהצטרף לתנועה היהודית המחתרתית. השארתי פתק להוריי. הלכתי ברגל, ניסיתי לחצות את הגבול העירקי ולהיכנס לפרס. נתפסתי על ידי המשטר העירקי והוחזרתי לבית הוריי לאחר יומיים בהם הייתי במעצר, שם קיבלתי מכות משוטר שמן ומכוער".

בגלל היותו צעיר לא נאסר והשוטרים ביקשו דמי כופר רבים עבור שחרורו. הוריו שילמו והוא שוחרר לביתו תחת פיקוח של המשטרה. סבא ניסה למצוא דרך לעלות לארץ ישראל, הוא פעל במחתרת הציונית ועזר ליהודים לברוח מעירק. כעבור שנה נפתחו שערי עירק בפני היהודים והם הורשו לעלות לארץ ישראל בתנאי שישאירו את כל רכושם בעירק.

בשנת 1951 כל המשפחה של סבי עלו לארץ במטוס בדיוק ביום הולדתו ה -14. המשפחה הועברה למעברה בה הם גרו באוהלים בתנאים קשים ביותר. היה קשה במיוחד כשהגיע החורף והגשם דלף לתוך האוהל.

אביו של סבי הרגיש צריבה עמוקה בליבו על שהוא אינו מסוגל לפרנס את משפחתו כראוי. סבלם היה קשה לו מאוד והוא נפטר. סבא עזב את לימודיו ועול פרנסת המשפחה הוטל עליו בהיותו בן 15 בלבד. בשעות הערב למד עברית. הוא עבד בכל עבודה אפשרית; בחקלאות, בפרדסים, בסלילת כבישים, בבנייה ועוד. את כל הכסף המעט שהרוויח נתן לאמו והיא דאגה לכלכלת המשפחה.

"בארץ היינו צריכים ללמוד את השפה העברית. גרנו באוהל ובתקופת החורף הוא היה עף והיינו חשופים לגשם ולרוחות. מצב בריאותו של אבי היה רופף ולכן נאלצתי לפרנס את כל בני משפחתי לבד. עבדתי בקטיף בפרדסים, בלולים ובחקלאות, סללתי כבישים. לא יכולתי להמשיך ללמוד, אך היה לי חשוב שאחיי הקטנים ילמדו. היה לנו קשה מאוד עם המצב  הכלכלי בארץ, מכיוון שבעירק היינו משפחה אמידה. עמדנו בתור כדי לקבל מזון, אמי הייתה מכינה מרק מעשבים שמצאה בשדה".

"למזלנו, ידענו את השפה הערבית וזה הקל עלינו בתקשורת עם הערבים שחיו בארץ, אהבתי לארץ הקלה על ההתמודדות עם הקשיים. הרגשתי שאני שותף לבניית הארץ".

"אני מתגעגע לבית בו נולדתי. לאמי הייתה עוזרת ולי הייתה אומנת אשר טיפלה בי. אני זוכר את הטיולים עם אבי לאורך את עצי התמרים בשאט אל ערב (הנהר הערבי). לצערי לא אוכל לבקר בעירק בגלל שאין למדינת ישראל הסכם שלום איתם."

  החתונה של סבא מנשה וסבתא אודרי

הזוית האישית

שחר יחזקאל: שמחתי לשמוע מסבא שלי את סיפורו. במהלך התיעוד הקשר בינינו התחזק. דיברנו, צחקנו ובכינו ביחד. מקווה שמהסיפור גם אחרים ילמדו על כוח רצון, הגשמה ואהבת המשפחה.