מאגר סיפורי מורשת

קרקוב

מלחמת עולם השנייה הסתיימה ב- 8.5.45 . הורי חזרו לקרקוב ואני הייתי בבטן של אמי. נולדתי אחרי חצי שנה ב-23.12.45 . נולדתי בבית חולים בקרקוב והורי, גרו עם משפחה פולנית שהיו חברים שלהם עוד לפני המלחמה. למרות שעזבנו את פולין כשהייתי בת ארבע, אני זוכרת את הנופים של העיר קרקוב שהיא עיר יפה מאוד בפולין. אני זוכרת טיולים בפארקים ירוקים שהיו מלאי שלג בחורף, אני זוכרת רחובות גדולים ורחבים ואת ארמון המלך הפולני ( שקוראים לו וול). בארמון זה, לפי האגדה, גר פעם דרקון מפחיד במערה מתחת לארמון ושמר על הארמון. אמא שלי הייתה מפחידה אותי (בצחוק) שאם לא אוכל את כל האוכל, יזרקו אותי לדרקון.

 עולים לארץ ישראל

המעברות

בחורף 1950 החליטו הוריי לעלות אל ארץ ישראל. עלינו לארץ באוניית מעפילים ישנה וחורקת. במקום מיטות היו לוחות עץ גדולים ועליהם ישנו. שני דברים נחמדים אני זוכרת מהאנייה: דבר ראשון הרבה ילדים של הורים מתרוצצים על הקרשים שהיו מיטות האנייה. גם אני התרוצצתי בינהן וזה היה ממש כיף. דבר שני שאני זוכרת: הם שני מאכלים חדשים שאף פעם לא אכלתי עד אז. אחד היה תפוז שהיה לו בעייני טעם נפלא והשני היה זיתים שחשבתי שהם לא טעימים מאוד ולא הבנתי איך אוכלים אותם. (דרך אגב, אני היום מאוד אוהבת זיתים). כשהגענו לארץ, עגנה האנייה בנמל חיפה והעבירו את כל המשפחה שלי למעברת  "שער העלייה" בחיפה. משם עברנו למעברה קצת יותר טובה מהקודמת שהייתה על הר הכרמל וקראו לה: "מעברת אחוזה". המעברה השלישית שגרנו בה הייתה מעברת "משמר הים" ליד העיר עכו. בכל המעברות האלה היו מגורים של אנשים שגרו שם באוהלים, במבני אבן ישנים של הצבא הבריטי או בצריפים מעץ. התנאים היו מאוד קשים: בחורף כל המעברה הייתה מוצפת מים ובוץ ( ולפעמים גם שלג למשל ב 1950) ובקיץ, ניצלינו מרוב חום כי לא היה שום אמצעי קירור. כמובן שבמעברות לא היה חשמל והתאורה הייתה נרות או עששיות.

 

עכו

לעיר הזאת עברנו מהמעברה השלישית ב 1953. אני הלכתי מייד לגן חובה למרות שלא ידעתי טוב עברית אבל למדתי את השפה מהר מאוד. לגן הילדים קראו: "התומר" וכך קראו גם לבית הספר היסודי שאליו הלכתי אחרי הגן. דרך אגב גם הגן וגם בית הספר קיימים עד היום ופעילים בעכו. בעכו הלכתי גם לבית ספר לבלט וגרנו שם עד שהייתי בסוף כיתה ד'. אז עברנו לעיר חיפה. בעכו גרנו בבית של שתי משפחות שהיה קודם בית פרטי של משפחה ערבית שברחה מעכו בתקופת מלחמת העצמאות. באותה תקופה היו בארץ הרבה מבנים נטושים כאלה שנתנו לעולים חדשים, שלא היה להם איפה לגור, להשתכן בהם. הבית שלנו היה ממש קרוב לים ובלילות אפשר היה לשמוע את רעש הגלים. אני כל כך התרגלתי לישון ברעש הזה שכאשר עברנו לחיפה, לקח לי הרבה זמן להתרגל לישון ללא רעש הים. חוץ מזה היה מאוד נחמד לגור ליד הים, כל הילדים מהשכונה היו מתאספים אחר הצהריים על חוף הים, משחקים בחול, אוספים צדפים וסרטני ים.

חיפה

התחלות בחיפה

בשנת 1956 עברנו לחיפה ואת סוף כיתה ד סיימתי כבר בבית הספר החדש שנקרא: "הגפן". בחיפה אני גרה עד היום. למדתי שם בבית ספר יסודי וגם בבית ספר תיכון. לבית הספר התיכון קראו: "בית תיכון חדש" ושם למדתי מכיתה ט' ועד י"ב. בכיתה ט' פגשתי בפעם הראשונה את החבר שלי, בעלי לעתיד וסבא של נטע שמואל ניר. למדנו יחד באותה כיתה ארבע שנים והינו חברים מכיתה י"א סבא טוען שהוא התאהב בסבתא כאשר ישבה לפניו בכיתה והשמש נצנצה על השיער האדום שלה. סבתא יעל טוענת שהתאהבה בסבא כי היה מביא כריכים מאוד טעמים לארוחת עשר, והיה תמיד מוכן להחליף איתי ולקחת את הכריך המשעמם שלי. כך גם השמנו וגם התאהבנו.

צבא, לימודים ונישואין

כאשר סיימתי את בחינות הבגרות הלכתי לשירות בצבא. הייתי בחיל רפואה בחיפה והעבודה שלי היתה במשרד שבו ניתן שירות גם לחיילים וגם לרופאים צבאיים שעבדו בבית חולים " רמב"ם". מאוד אהבתי את השירות בצבא, אפילו את האימונים בטירונות ובמיוחד את החברים בבסיס. באותו זמן שאני הלכתי לצבא סבא שמואל, שהיה עתודאי, התחיל ללמוד הנדסת מכונות בטכניון בחיפה. בכל התקופה שסבא למד המשכנו להיות חברים. היות ושרתתי בחיפה ניצלתי את הזמן שהיה לי מחמש אחרי הצהריים ולמדתי בשלוחה של מכללת גורדון בחיפה- קראו לזה ה" סמינר של צה"ל " . זה היה פרויקט של הצבא להכשיר מורות לבתי הספר יסודיים כי היה חוסר גדול במורים לגיל הרך באזורים המרוחקים ממרכז הארץ. כך שיצא שאחרי שנתיים של צבא ושנתיים לימודים בסמינר סיימתי את שירותי בצה"ל וגם הייתה לי תעודת הוראה ללמד בבית ספר יסודי.

התגייסתי לצבא ב- 1964 והשתחררתי ב- 1966. לא התחלתי ללמד בבית ספר יסודי כי החלטתי להמשיך לאוניברסיטה ללימודים אקדמאיים. עבדתי קצת בשני מקומות, במשך כחצי שנה הייתי פקידת קבלה ומדפיסה ב"מכונים הבריטיים" . ב- 1967 התחלתי ללמוד תואר ראשון בשני חוגים באוניברסיטה בחיפה: לשון וספרות אנגלית ותולדות עם ישראל. באותה שנה ממש, למרות שהייתי תלמידת שנה ראשונה באוניברסיטה, אבל ידעתי טוב אנגלית, התחלתי לעבוד בבית ספר תיכון רוגוזין במגדל העמק. לימדתי אגלית והדפסת אנגלית בכתות י"א וי"ב מקצועיות והייתי מחנכת כתה. באותה שנה ממש ב- 15.6.1967 נישאנו.

סבא כמוכן גר באותו זמן בבית הוריו, למד בטכניון ועשה קורסים "קורעים" בצבא ( טירונות, קורס מכ"ים וקורס קצינים). הלימודים בטכניון היו מאד קשים ונדרש ממנו מאמץ נכבד בלימודים, בעיקר בשנתיים הראשונות

של הטכניון. נפגשנו או בביתי או בביתו ונמאס לנו מזה. החלטנו שאנו רוצים להיות כל הזמן ביחד, כלומר- להתחתן. אני כבר עבדתי והרווחתי קצת כסף וההורים משני הצדדים עזרו לנו ברכישת דירה פצפונת, ישנה, בקומה השלישית.

כאשר החלטנו להתחתן סיפרנו את הבשורה הטובה גם להוריי וגם להורים של סבא וכולם שמחו מאוד. סבא למד ולא יכול היה לעבוד. אני הרווחתי מעט כמורה. לכן ההורים הבטיחו לנו עזרה בקניית דירה. קנינו דירה קטנה והתחלפנו עם ההורים שלי בדירות וגרנו ברחוב זלמן שניאור 38 ברמות רמז בחיפה. בדירה הזאת גרנו במשך שנים רבות ושם נולדו ילדינו: אורלי ( אמא של נטע אופק) ודורון (דוד של נטע).

סיפור החתונה שלנו (החתונה שכמעט נהרסה)

בתאריך 6.6.1967 פרצה מלחמת ששת הימים ( כמוכן לא ידענו מראש כמה זמן היא תימשך). ירושלים המזרחית נכבשה מיד וסבא גוייס לצבא והציבו אותו בירושלים בתום הקרבות בעיר. התפקיד שלו היה להגן על בסיס צבאי בירושלים המזרחית. מרגע שסבא גוייס ידעתי רק שהוא בירושלים, אבל לא היה לי שום קשר איתו. לא ידעתי מה לעשות: האם לבטל את החתונה או לא? המשפחות והחברים אמרו לי לבטל אבל אני התעקשתי ולא ביטלתי, לא את הרבי לא את ההזמנות לחתונה ולא את האולם. למזלי מלחמת ששת הימים נמשכה רק 6 ימים ואנחנו התחתנו בזמן, בחתונה שמחה בתאריך 15.6.67.

אתם לא מתארים לעצמכם איזה חתונה שמחה זו הייתה. כל המוזמנים הגיעו כי אף אחד לא רצה להפסיד את "החתונה הראשונה אחרי המלחמה המהוללת", כפי שאמר הרב בטקס החופה. הרבה מאד חברים שלנו הצליחו אפילו להשתחרר וכמה שעות מהצבא ולהגיע לחתונה, והמפקדים שלהם אפילו עודדו את זה. הייתה שמחה אדירה, ממש אופוריה, בגלל החתונה שלנו ועוד יותר בגלל הניצחון המופא והמהיר של צה"ל. כאשר הרב ברך בטקס החופה " בשנה הבאה בירושלים הבנויה". להזכירכם, ירושלים כולה נכבשה במלחמה. כל יושבי ועומדי האולם צעקו את הברכה ביחד. ירושלים כולה הייתה בידינו ולא היה עוד צורך לחכות לשנה הבאה. זה קרה בשנה הזו, במלחמה הזו, בחתונה שלי ושל סבא. כמובן שכאשר הגיע זמן הריקודים כולם רקדו וקיפצצו בשמחה רבה ביותר ואמרו ש "חתונה כזו עוד לא הייתה".

חוץ ממלחמה זו עברתי מלחמות רבות בארץ ישראל:

מבצע סיני – 1957

מלחמת ששת הימים – 1967

מלחמת המפרץ – 1991

מלחמת לבנון הראשונה

מלחמת לבנון השנייה – 2006

חיי הנישואין של סבא ושלי היו מאד מאושרים, עד היום. הייתה לנו אהבה גדולה והרבה אושר וכיף להיות ביחד. יום רדף יום, החלפנו דירות מרחוב זלמן שניאור 38 לרחוב שמשון 45 ומשם לורדיה 16 – הכל בחיפה עבדנו במשרות שונות ובמקומות עבודה אחדים ועיקר האושר היו הילדים שנולדו לנו:

אורלי אמא של נטע, לירי וארז נולדה ב- 9.8.1970

דורון אבא של יונתן ונעמי נולד ב- 29.8.1973

תמר אמא של גל ונורית נולדה ב- 6.6.1979

זה סוף סיפורי – אבל הוא תם ולא נשלם