מאגר סיפורי מורשת

סבתא שיינדל מספרת:

"נולדתי למשפחת ניצולי שואה, אמא חיה לפני השואה באוקראינה והיא סיפרה לי כי כשהייתה בת 18 (לא מדויק) אביה יצא לרחוב בסתם יום של חול ונבהל לראות שחיילים אוקראינים יורים ביהודים על לא עול בכפם. אביה חזר הביתה וסיפר את המחזה המחריד שראה! לאחר מספר ימים התחילו האוקראינים לעבור מבית לבית ולרצוח משפחות שלמות של יהודים!! כשהגיעו לביתי ברחתי ללול התרנגולות והתחבאתי שם, מבוהלת מקולות הרצח של משפחתי. באירוע קשה זה נרצחו אבי, אמי ואחי ואחיותי הי"ד. ברחתי לבית איכר גוי, שמשפחתי הכירה והוא דאג לי לתעודת זהות של…גויה.

לאחר זמן מה, אימי ברחה לעיר טשקנט שברוסיה, שם פגשה את אבי, ויחד הם ברחו ליפן. לאחר המלחמה הם ברחו חזרה לרוסיה, ברוסיה ברחו מסטאלין לגרמניה והגיעו ל'ולדנבורג' – עיר במזרח גרמניה.

כאן מתחיל הסיפור שלי, של סבתא שיינדל, הסבתא של ישעיהו. משם עברנו אני, אחי, אמא ואבא למחנה העקורים שב'ולדנבורג' שהיה שייך לאמריקאים, כי לאחר המלחמה גרמניה התחלקה לארבע חלקים וביניהם החלק האמריקאי.

שם חיינו בתנאים של עוני ומחסור, כך שכל מי שהיה מסוגל עבר מיד לאמריקה. אנחנו לא יכולנו לעבור לאמריקה מפני שאני ואבא היינו חולים ואמריקה לא הייתה מעוניינת באזרחים חולים אלא רק ב'אזרחים מועילים'. הייתי בת שנתיים והמחלה שעברה בגנים מאבא, פגעה בי קשות. היות ובימים ההם לא הייתה האנטיביוטיקה שודלתי לחיות בבידוד. מאחר ולא היה בית חולים באזור, הייתי צריכה לעבור לטיפול במנזר, שם הנזירות טיפלו בי במסירות רבה על אף החשש להדבקות!

תהליך העלייה לישראל

לאחר כשנה שוחררתי וחזרתי הביתה. כשהייתי בת תשע עברנו למינכן, שם מתחיל סיפור העלייה. הגענו למינכן כשהייתי בערך בת תשע, שם חיינו התנהלו יותר טוב מבמחנה העקורים. הייתה לנו דירה קטנה ועלובה. שאיפת החיים של ההורים שלי הייתה לעבור סוף סוף למקום אחר. יום אחד הגיעה אלינו גלויה מישראל (אז לא ידעתי שהיא הגיעה מישראל). הייתה עליה תמונה מצוירת של עץ זית, מגדל מים וישוב קטן ברקע. התמונה הייתה תלויה בסלון ובכל פעם שהייתי מסתכלת בה הייתי חושבת 'לפה אני רוצה להגיע'.

אחרי כמה חודשים כשגיליתי שזו היא בעצם ארץ ישראל שאיפתי להגיע לארץ רק התעצמה. בגיל שבע עשרה טסתי לאנגליה ללמוד אנגלית ולעשות תואר. נשארתי שם שנה וטסתי לצרפת לעשות תואר שני. כששמעתי בצרפת שהחלה מלחמת ששת הימים ושצריכים מתנדבים או מתנדבות עליתי לארץ בפעם הראשונה. אבל כשהגעתי ורציתי להתנדב אמרו לי שהמלחמה כבר נגמרה למרבה ההפתעה ושכבר לא צריכים מתנדבים. החלטתי לחזור לצרפת, לסיים את התואר השני שלי ולעשות עלייה.

כשסיימתי את לימודי לתואר והתכוונתי לעלות לישראל, חברה שלי סיפרה לי על איש ישראלי שאולי מתאים לי, כך שלא הייתי צריכה לגור בארץ לבד. ההורים שלי טסו בכדי להכיר את המשפחה של הבחור, חזרו ואמרו לי שאני יכולה להתחתן. כך עזבתי את המשפחה, את הבית ואת החיים הקודמים שלי ועליתי לארץ.

התחתנתי בארץ שכרנו דירה בתל אביב והתחלנו לחיות בישראל. למרות כל המאמצים ההורים שלי ואחי רצו להמשיך לחיות בגרמניה כי המעבר היה להם יותר מדי קשה. וכך התחלתי פה חיים בלי משפחה ובלי אף אדם מוכר חוץ מבעלי.

הזוית האישית

ישעיהו רוזן: מוסר ההשכל שאני ישעיהו, לומד מהסיפור הוא: כמה שצריך לדבוק במטרה. סבתא החליטה לעזוב את הבית, המשפחה ואת הכסף לטובת השכלה נאותה. אחר כך למרות שהיה קשה מאוד להגיע לארץ בזמן המלחמה היא הגיע להתנדב וכשהיא שמעה שלא צריך יותר מתנדבים היא החליטה לחזור למטרה שהיא הציבה לעצמה (השכלה) ורק אחר כך לעלות לארץ. כשהיא עלתה לארץ היא שוב עזבה את הכל מאחור והפעם לתמיד והתחילה חיים חדשים עם כל הקשיים שבארץ.