מאגר סיפורי מורשת

שמי ציפורה נולדתי בארץ ישראל בשנת 1955 בעיר פתח תקווה להוריי שרה ובנימין ז"ל

ילדות

גדלתי בבית מאוד שמרני וקפדן. אמא הייתה מאוד דומיננטית בבית. דרשה מכולנו ובפרט מהבנות, להקפיד על הכנת שיעורי הבית בזריזות לארגן את הבית ולעשות מטלות שונות עד שהיא מגיעה מהעבודה. בפרט בימי החופשה מבית הספר.

עבודתה של אמי היתה קשה ,לעבוד בחוץ במשק בית לחזור לנהל את הבית ולדאוג לשבעת ילדיה. זכור לי כשהייתי קטנה בערך בת 11-12 הייתי השלישית במשפחה אבל הבת הגדולה ולכן אמא דרשה ממני לעשות הרבה דברים כמו לכבס בידיים את כל הכביסה של אחיי. באותה תקופה לא היתה מכונת כביסה. את הבגדים הלבנים היינו מרתיחים בפרימוס, כלי שממלאים אותו בנפט ומבעירים ומניחים עליו את הדוד כדי לכבס וכדי לחמם מים ולהתקלח בערב. את שאר הבגדים היינו מכבסים בגיגית גדולה בידיים.

סבתא בילדותה משמאל

בתור הבת הגדולה מהבנות לימדוני להכשיר את הבשר והעופות. לקחתי את העופות בסל מחורר למורי לשחיטה למדתי למרוט את הנוצות ואיך לחתוך את חלקי העוף מה אסור ומה מותר לאכול בחלקי העוף. בהתחלה היה לי מאוד קשה, עם הדרישות הנוקשות לא העזנו לומר לא, וכך עם הזמן התרגלתי ועשיתי מטלות אלו.

למדתי לבשל ולאפות, ואמא מאוד שמחה שאני מצליחה באפיה ובבישול. לקראת החגים היו הכנות מיוחדות. היינו מכינות דברי מאפה שונים הייתי לשה בצק ואופה עם אמי (אפיה בתנור עם גחלים) בחצר הבית. התנסתי הרבה בעבודות המטבח. לקראת החגים היינו ממהרות לסיים את העבודה בבית כדי לזכות לנסוע עם אמא לקנות בגד לחג ונעליים. זו הייתה חגיגה גדולה לשלושת אחיותי. רק בחגים היינו זוכות בזה. בשאר ימות השנה היינו מסתפקות במה שיש. פסק זמן כמעט ולא היה לנו, וגם לצאת מחצר הבית לא הרשו לנו. בחופשות השכונה הייתה מלאה בילדים שמסתובבים בחוץ. ולנו היו הרבה מטלות כדי שלא נספיק לצאת לשחק בשכונה. אחיותיי ואני היינו מבצעות מהר את כל העבודה כדי להספיק לצאת לשחק עם חברות בשכונה, שעון לא היה, אך ידענו וחשנו מתי אמא אמורה לחזור מהעבודה ומיד היינו חוזרות ונשארות בחצר הבית רק כדי שאמא לא תעניש אותנו.

משחקי השכונה היו משחקים פשוטים ומיוחדים כמו: 7 הקפות, קלס, חבל והיו הרבה תחרויות נושאות פרסים בין חברי השכונה. הממתק שקיבלנו אז היו בסקיוויטים  או וופל. בבית היו תמיד צימוקים ,תמרים ושקדים. מעבר לזה כמעט לא היה באף בית ממתקים כמו היום.

אמא וסבא של סבתא ציפורה

אמא תמיד החמיאה לנו. "בנות איזה יופי שהכל נקי ומסודר והעיקר שלא יצאתן לרחוב". בתקופה שלנו הבית היה מאוד שמרני היתה יראה מההורים ודאגו לנו מאוד שחס ושלום לא יפגעו בנו "השובבים" של השכונה.

בית הכנסת סמוך לביתנו בחצר הבית של השכנים. היתה לנו מרפסת גדולה עם מזרונים רבים שנועדו להלנת אורחים בביתנו. אני ואחיותי היינו יושבות בשבתות ובחגים ובצומות על מזרונים אלו ומתפללות כך שידענו את כל התפילות וטעמי המקרא כמעט בע"פ.

בנוסף סבי זצ"ל היה מורי וכל ילדי השכונה היו לומדים אצל סבא בחצר הבית. סבי היה מלמד כ-60 ילדים מכל הגילאים  החל מגיל 5 למקרא, כל יום היו לומדים את הפרשה מקרא ותרגום. חוזרים ומשננים במקהלה ובנפרד. עד יום חמישי ערב שבת כל הילדים אמורים לדעת את הפסוקים בלי לטעות ומי שבמקרה טעה השוט הוצלף בגבו. סבי היה אומר התורה היא אש ועליכם לדעת את כל הפרשה כמו אש. אנחנו הבנות ידענו את הפרשה בע"פ כיוון שהיינו עוקבות אחרי לימוד התורה מהבית.

סבתא ציפורה ואביה

ההווי המשפחתי היה חזק התרגלנו כל ילדותינו לאכול ביחד ארוחת ערב ואח"כ מקלחת והתארגנות לשינה. בשעה 18:00 בחורף ובשעה 19:00 בקיץ כולם הולכים לישון. לא היתה טלויזיה ולא היה רדיו (עם השנים אמא קנתה), כשכולנו היינו קטנים טלויזיה היתה מותרות וזה לא היה בסדר העדיפות של ההורים לקנות דברים אלו.

בחלוף השנים כשגדלתי, בגיל 12, דודי ואחיי אבי זצ"ל קנו לי טייפ וקסטות. זה שימש את אחיותי ואת אחיי, המשפחה המורחבת היתה מגובשת ותמיד היתה בשמחה בפרט בסוף שבוע. השבת היתה מיוחדת במינה. כולם מסביב לשולחן שרו שירי שבת. אחיי אחרי ברכת המזון שרו וקראו את הפרשה. בשבת בבוקר אם היה לנו מבחן במקצועות קודש כל הבית היה מתכונן למבחן האחים הגדולים בחנו ושאלו שאלות. אבא אחה"צ הסביר את שאלות המבחן, כולם נרתמו לעניין.

הוריי לא הסכימו שאנחנו הבנות נצא מהבית לשכונה לטייל או סתם להסתובב זה לא היה מקובל. אחיי הגדולים היו מזמינים חברים והיו הרבה מפגשים בביתנו. עד שגדלנו ולאט לאט השתנו פני הדברים.

ההורים של סבתא שרה ובנימין ז"ל

חונכתי בבית ספר של רשת אגודת ישראל עם כל ילדי השכונה. תיכון למדתי בבית ספר מקצועי של בית צעירות מזרחי מאמריקה. למדתי מגמה מקצועות תפירה ושרטוט מודליזציה. לאחר מכן עשיתי שרות לאומי בקיבוץ סעד, אחר כך עבדתי במקצוע שלי שנה (תפירה ושרטוט).

בילדותי חווינו את מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים.

במלחמת ששת הימים היה פחד גדול אבי גוייס לא היו טלפונים ולא היו מקלטים, היו הודעות ברמקולים לחפור שוחות כדי להסתתר. זכור לי שהופל מטוס הרקולס באזור סירקין בפתח תקווה והיה כדור אש גדול מאוד.

יומיים היינו בעלטה גמורה ורק בכינו עד שבאו אנשי הג"ה והרגיעו אותנו זה היה מאוד קשה. הניצחון היה גדול עם כל האבדות שספגנו כל העולם העריץ אותנו ואת חיילינו והערבים בתקופה הזו פחדו פחד נוראי מהיהודים. אני זוכרת את המלחמה אבא לקח אותנו לירושלים לכותל והערבים היו בצדי הכביש וחילקו לנו מתנות גמלים מעץ, עטים וכל מיני אביזרים. זו היתה גאווה של כל עם ישראל שהמקומות הקדושים בידנו.

מלחמת יום הכיפורים היתה מלחמה קשה עם אובדן רב. כל הגברים התרוצצו מבית כנסת לבית כנסת וסיפרו איזה אסון מתרחש בגבולות ישראל. חיילים רבים נשבו. זה היה קשה מאוד לחוות חוויות אלו.

סבתא ציפורה

חתונה

לימים גדלתי ובכיתה י"ב הכרתי בחור. ביקשתי שיפגוש את הורי אכן הבחור בא. ובקש רשות מהורי להיות חבר שלי. הורי התנו זאת בכך שתקופת ההיכרות תהיה קצרה ואכן שנה לאחר גיוסו לצבא התחתנו. החינה של פעם שונה מהיום. השמחה גדולה עם הרבה אנשים ממעגל ראשון ושני וכל השכונה היה חשוב לקבל את משפחת החתן לחינה של הכלה עם המון שפע עד כמה שניתן. להראות שהכלה גדלה בבית מבורך ומשפחה חמה.

הורי הכלה מתנים עם משפחת החתן, החתן לוקח את הכלה לביתו משפחתו תשלם על האולם ותכבד את כל משפחת הכלה, הכלה מגיעה לאחר טקס החינה עם נדוניה שזה אביזרים לביתה החדש מצעים בגדים, מקרר, מכונת כביסה (לפעמים היו דורשים רכב להסיע את האורחים לטקס החופה ) ובסוף הזמנה של משפחת הכלה לשבת חתן, מוצ"ש לאחר השבת  במשפחת החתן משפחת הכלה מזמינים את הורי החתן לשבת למשפחת הכלה כדי שאמה של הכלה תשב עם אמו של החתן ותספר כמה הבת הכלה ילדה צנועה וחסודה ושהבן שלהם זכה בה. היום השתנו הדברים.

נולדו לי 5 ילדים אנחנו גרים בשומרון בישוב קהילתי קריית נטפים אני נשארתי ביישוב עד שילדיי גדלו. החתונה הראשונה של בני תומר היתה מרגשת מאוד במשפחה. הוריי והורי בעלי שמחו מאוד שזכו לראות חתונת נכד ראשון ולכן היה חשוב לי לשמח אותם ולהמשיך את מסורת אבותי ולהמשיך את השמחה לאחר החופה באולם ולקבל את הכלה שנכנסת לרשות בעלה בביתנו.

כל החברים ביישוב, כמו משפחה אחת גדולה, הגיעו מוקדם מהאולם הדליקו נרות וקטורת בכניסה לבית. כשהחתן והכלה הגיעו ליישוב קיבלו אותם בשירים,תופים ומחולות בשמחה גדולה. השמחה עם המשפחה נמשכה עד אור הבוקר, על החתונה הזאת סופר הרבה זמן ביישוב, ממש כמו פעם כשהורינו עלו מתימן.

קבלת פנים של אנשי היישוב לזוג הטרי בליל החתונה

בני וכלתו חוגגים בביתנו בליל החתונה

עבדתי במקצוע שלי כתופרת וגם סייעת גננת 36 שנים. בנוסף מאז שהוקם היישוב אני בלנית (במקווה) ביישוב. הלכתי להשתלמויות רבות עם גדולי הרבנים, רופאים, עובדים סוציאלים, פסיכולוגים כדי לעזור ולאבחן מקרים מאוד אישיים שקורים לאנשים. לא פעם עזרתי והצלתי נשים שנקלעו לסיטואציות מעין אלו. דור שני שגדלו ביישוב מגיעות לקבל ברכה במקווה שלנו … זכינו !!! אני מאוד אוהבת לסרוג, לצייר, לעזור לחברים, ליולדות, לנכדיי, להנות מהמשפחה ומההצלחה של כל אחד.

איחולי שאזכה לראות את נכדיי וילדיי שמחים ומצליחים והולכים בדרכי אבותם ואבות אבותם זוהי ההצלחה לכל הדורות ולעם ישראל.

מסורת, קדושה, טהרה ושמחה.

הזוית האישית

סבתא ציפורה – תחילה הגעתי למפגש ולא ידעתי למה לצפות. חשבתי לראות את נכדתי וחברותיה לומדות בחברותה, דנות על כל מיני נושאים עם המורה אבל הופתעתי ושמחתי לראות ולשמוע את הפעילות והסקרנות של הבנות במפגשים. ההנאה לכתוב במחשב ולתעד את הסיפורים. שמחתי לראות את כל הבנות בכיתה קשובות לסיפורים של הסבים והסבתות ואת ההתעניינות בכל הדברים שהביאו הסבים והסבתות להציג במפגש ולהראות לבנות כמה חשוב לשמר חפצים מדורי דורות. תודה על הזכות להביע לא במעט את שרשרת הדורות.

כרמל תלבי – אני מאוד נהנתי מהפרויקט. ממש נקשרתי לסבתא שלי והיא הוסיפה לי ידע רב תודה רבה על תכנית מהממת זו.