מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מסביב העולם (כמעט)

מישל עם הנכד ניר
מישל בבית ספר עממי בלונדון
מישראל וחזרה

שמי מישל, אני נולדתי בארץ אך הוריי עברו לאנגליה כשהייתי תינוקת, כך שכל ילדותי והתבגרותי חייתי בלונדון וחזרתי לישראל כ"עולה חדשה" בגיל 17. לונדון באותן שנים שלאחר מלחמת העולם השנייה היתה מקום די קודר – היו המון אזורים שהופצצו על ידי הנאצים ועוד לא נבנו מחדש.

בגן הילדים ובית הספר העממי חילקו חלב וכריך לכל הילדים וגם הכריחו אותנו לשתות שמן מכבד של דג קוד לחיזוק העצמות כי באותה תקופה – כמו גם בארץ – היה צנע באוכל ודאגו שהילדים יקבלו את הבסיס הנחוץ, כי אולי לא היה מספיק אוכל אצלם בבית. זכור לי עד עצם היום הזה טעם השמן…  זה היה נורא!

החל מגיל 7 כמעט כל בתי הספר היו מחולקים לבנים ובנות בנפרד. כמובן זה גרם לכך שאני כילדה קטנה לא היו לי חברים בנים, אלא רק בנות. בית הספר היה די קשוח בהשוואה לעכשיו. היה עלינו לקרוא למורה אך ורק בשם המשפחה – "גברת כך וכך". אסור היה לרוץ במדרגות. הייתה חובה ללבוש בגד אחיד – כולל אפילו בגדי תחתון – ובשיעור התעמלות המורה הייתה בודקת אם אכן לבשנו תתונים אחידים.

תעודת מקום ראשון בסיום בית ספר עממי

תמונה 1

בית הספר התיכון בו התקבלתי נחשב לאחד הטובים בלונדון  – כמובן בנות בלבד. הוא היה ממלכתי וכמובן רוב התלמידות היו נוצריות אך מתוך 500 תלמידות היו כמאה בנות יהודיות. מובן מאליו כי אלו היה בין המצטייניות ברוב התחומים, אך למיטב זכרוני – רק לא בספורט… כל בוקר היה שיעור "התכנסות" בו התלמידות הנוצריות היו מקבלות שיעור בדת, בעוד אנו היהודיות היינו מקבלות שיעור בתנ"ך שנתנה המורה היהודיה היחידה בבית הספר.

היו לי ארבעה אחים: אחות ושלושה אחים. הייתי שנייה הכי קטנה במשפחה. אחותי הגדולה תמר גרה בלאס וגאס ושם הקימה בית ספר יהודי אותו היא ניהלה עד שהיא פרשה. היא הייתה זו שהכניסה אותי לעולם הקריאה כשהיא לקחה אותי בפעם הראשונה לספריה הציבורית, כאשר הייתי בת שש. האהבה שלי לקריאה נולדה באותו יום, היום אני קוראת המון ספרים באנגלית ובמיוחד היום בתקופת הקורונה.

בבית הספר למדנו עד שעה 16:00 והיינו מקבלים ארוחת צהרים שם. אסור היה להשאיר אוכל בצלחת, כך שלעיתים קרובות נאלצתי להחביא שאריות אוכל במטפחת ולהביא הביתה… (אז השתמשו בממחטות בד). אחרי הצהרים שיחקנו ברחוב עם ילדות בשכונה כי לא היה מקובל בכלל לשחק בבית של משהו. המשחקים כללו קפיצה בחבל וגם "קלאס" שנקרא באנגלית hopscotch. גם כאן שיחקתי עם בנות בלבד, כי לא הכרנו בנים. בקיץ היה מקובל לנסוע לקייטנה למשך כל חופש הקיץ (למשך חמישה שבועות).

גרנו ליד בית כנסת וכמובן שהלכנו לשם בכל החגים היהודיים. הכי עצוב היה לראות בביקור בלונדון עם בתי אחרי שנים, המון זוגות נעליים בכניסה כי בית הכנסת הפך להיות מסגד.

באשר למשפחתי, אחי הבכור, דויד ז"ל, למד משפטים בלונדון ובסיום הלימודים הוא עלה לארץ. אחי השני אברהם למד להיות חזן בבית כנסת בעיר בשם בטסדה בארה"ב. אחי הצעיר שלמה ז"ל היה רו"ח וכלכלן, אך לצערנו הוא נפטר בגיל צעיר.

אני, כפי שציינתי, גדלתי באנגליה אבל לקראת סוף הלימודים נסעתי עם אבי לארצות הברית וקנדה. בקנדה גרתי כמה חודשים בעיירה קטנה בשם קינגסטון וגם כמה חודשים בעיר ניו יורק. היה חורף קר, כמקובל בקנדה, ושם הילדים שיחקו משחקים על הקרח – גלישה וסקי. אני לצערי לא הצלחתי ללמוד.

עליתי לארץ בגיל 17 ובשל מצב כלכלי קשה מאוד בבית נאלצתי לצאת לעבודה. בגיל 19 נישאתי לבעלי הראשון, חיים ז"ל ונולדו לנו שני ילדים והצעיר מהם – דני – הוא אבא של ניר (הנכד המתעד).  עבדתי באל-על במשך 16 שנים וטסתי להמון מקומות בעולם. לדוגמא: היינו בטהרן עוד בתקופה של המלך של פרס, והיינו גם בויאטנם בזמן המלחמה שם. לאחר מכן הלכתי ללמוד משפטים ובסיום הלימודים וקבלת התואר התחלתי לעבוד בחברת תדיראן כיועצת משפטית. בתקופת עבודתי היה עלי לטוס לחו"ל לעיתים קרובות מאוד. פעם אחת טסתי לניו יורק בבוקר, ניהלתי משא ומתן במשך מספר שעות וחזרתי באותו יום לישראל.. הייתה זו תקופה מאוד מעניינת, בתחילת ההייטק. בתחילה לא עבדו בכלל עם מחשבים והיה זה לא קל להתחיל לעבוד על מחשב. כאשר פרשתי מתדיראן, המשכתי לתת ייעוץ משפטי עד שפרשתי סופית לגמלאות לפני מספר שנים. המשכתי לטוס לעתים קרובות מאוד יחד עם בעלי השני, מוטי, וביקרנו בכמעט בכל קצות תבל. הנסיעות האחרונות היו למזרח הרחוק ואירופה.

ואז נפלה עלינו הקורונה…

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר ניצני השרון בקדימה-צורן, התשפ"א, בהנחיית המורה המובילה לילך פרץ.

מילון

רואה חשבון (רו"ח)
רואה חשבון (בקיצור: רו"ח) הוא מי שהוסמך על פי חוק לעסוק במקצוע ראיית החשבון, ותפקידו הוא ביצוע ביקורת על דוחות כספיים ומתן חוות דעת עליהם. לרואה החשבון ידע והשכלה רחבה בתחומי החשבונאות, המסים, המימון, הביקורת החשבונאית ותחומים נוספים, הדרושים לביצוע עבודתו. (ויקיפדיה)

צנע (מדיניות הקיצוב)
מדיניות הקיצוב הייתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע. מדיניות זו באה לידי ביטוי בעיקר הגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הסיפוק הכי גדול יכול לבוא מקריאת ספר“

”מתוך 500 תלמידות היו כ100 בנות יהודיות. אלו היה בין המצטייניות ברוב התחומים, אך למיטב זכרוני – רק לא בספורט..“

הקשר הרב דורי