מאגר סיפורי מורשת

אפרים לבנון נולד בבירת אוסטריה, וינה 1923, של לפני מלחמת העולם השנייה. הוא נצר למשפחה מתבוללת, הוריו הגדירו עצמם ואותו כחסרי דת. הוא למד בבית הספר הממלכתי. ב-1935, כאשר קמה באוסטריה ממשלה לא דמוקרטית, לא אפשרו את ההגדרה של חסרי דת, ולכן הם חזרו להיות מוגדרים כיהודים. לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה, בגיל חמש עשרה וחצי, כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוריו האיצו בו לעלות לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער כדי שיציל את חייו. אפרים הגיע למושב באר טוביה ובמהרה רכש את מיומנויות השפה העברית.

במהלך חייו, כתב אפרים ספרים רבים, בנושאים שונים, החל מספרים תיעודיים, ועד לביוגרפיות. יצירותיו זכו להערכה רבה. אפרים מעולם לא הגדיר עצמו כמשורר או סופר ולא ראה עצמו עוסק בזה כמקצוע אלא כתחביב.

ראיון עם אפרים אודות היסטורית הכתיבה שלו.

אפרים מספר כי תמיד אהב לכתוב, פרסומו הראשון היה בשפה הגרמנית והתפרסם בעיתון ילדים אוסטרי, כשהיה בן 8. עיתון הילדים פרסם התחלה של סיפור, וביקש מהילדים לשלוח המשך לסיפור כדי לעורר בהם את יצר הכתיבה. במסגרת התחרות, זכה אפרים בשני פרסים. בפרס הראשון זכה על המשך סיפור הטוב ביותר, המשך הסיפור התפרסם בעיתון. בפרס נוסף זכה על התמדה בשליחת סיפורים. לאחר מכן השתתף אפרים בתחרות נוספת, התחרות כללה שליחת מברקים ספרותיים. גם בתחרות זו אפרים זכה. אפרים מספר כי בתיכון אהב את המקצועות השפה הגרמנית, והספרות.

כשהגיע לארץ נתקל אפרים בשפה חדשה וקשה, במושב באר טוביה ובקיבוץ מעיין צבי. בקיבוץ אפרים לא כתב.

אפרים התגייס במשך שנתיים לנח"ל. באותם זמנים כתב אפרים סיפורים קצרים על חוויותיו מן הצבא. אפרים היה עסוק בעבודה ובפרנסה. למעשה מתחילת שנות החמישים, למשך 25 שנה אפרים לא כתב, לעיתים רחוקות שלח סיפורים קצרים לעיתון.

בגיל 60, בשנת 1983 התחיל לכתוב את סיפרו הראשון, "נתיב ונדבך", אפרים היה קצין קישור למילואים (ממ"ק) והיה אחראי על ציוד מכני לשעת חירום ביחידת בינוי בחיל האוויר בתל נוף. מפקד היחידה בא לאסוף מסמכים צבאיים מההיסטוריה של היחידה (היחידה קיימת עוד מלפני קום המדינה), אפרים הציע למפקד, שהוא יאסוף את המסמכים, כיוון שעל מסמכים שבמדף אף אחד לא יסתכל. הוא הציע לכתוב ספר על ההיסטוריה של היחידה כפי שהיה באמת, הוא יצר קשר עם כל 12 המפקדים של היחידה, וראיין אותם על סיפורם האישי, ועל התפתחות היחידה, מנקודת מבטם. לאחר שנתיים של עבודה, הספר פורסם וחולקו מאות עותקים ממנו לכל אנשי היחידה, בקבע באזרחות ובמילואים. הוא הרגיש גאה מאד לאור ההצלחה להוציא ספר מלא ראשון. לאחר מכן, בעיתון "השבוע באשדוד", פרסם אפרים מאמרים וסיפורים קצרים, והתחיל לכתוב גם כתבות.

במהלך עבודתו בעיתון, כאשר הגיע לגיל של הוריו עלה במוחו של אפרים רעיון לכתוב ספר על חייהם של דור ההורים שלא הבחין בסכנה של השתלטות הנאצים על אוסטריה. לספר קרא "דור האשליות". אפרים נסע לראיין את בני משפחתו, שיספרו על ששת האחים והאחיות שחיו בוינה, ועל המציאות שהייתה אז. לאחר כל הראיונות כתב את הספר, הדפיס אותו ומסר אותו לכל משפחתו, כל אדם קיבל 4 עותקים, אחד לו ואחד לילדים, שיעבירו. את הספר תירגם אפרים לשתי שפות- גרמנית ואנגלית כדי שבני משפחתו יוכלו לקרוא בו.

בשנת 2000 החליטו אפרים ואשתו חווה לעבור לדיור מוגן "לב אבות" ברחובות, שנתיים לפני המעבר, עוד כשגר באשדוד, פנה אליו יוצא אוסטריה, על מנת שיעזור לו לערוך את האוטוביוגרפיה שלו. בתוך הספר היה פרק קצר, שנראה לו דמיוני לחלוטין אך היה אמת לאמיתה.

כשהגיע ללב אבות ראה כי לכבוד יום ההולדת של "לב אבות" כל דייר מקבל עציץ, ואז אפרים הציע למנהל שבשנה הבאה במקום לקבל עציץ, יקבל כל דייר ספר . המנהל ביקש דוגמא, ואפרים הציג לו 4 סיפורים קצרים, המבוססים על סיפור אמיתי, המנהל אהב את הרעיון ולאחר שנה יצא הספר "לא יאומן כי יסופר". לאחר שנה בה ראיין את דיירי לב אבות, יצא ספרו, המאגד סיפורים אמיתיים של הדיירים בדיור המוגן, אפרים מספר: שכאשר שמע את הסיפורים הרגיש כי "לא יאומן כי יסופר", ומכאן שם הספר. במשך השנים התפרסמו שתי מהדורות נוספות.

כעבור מספר שנים, חשב אפרים על יוזמה נוספת, הוא ביקש לראיין את הדיירים בבית, כדי שיספרו על דור ההורים שלהם, ועל החיים בגולה עם ההורים, לספר קרא "בית אבי", בספר יש סיפורים אמיתיים אודות החיים בתפוצות ועל הוריהם של הדיירים ממקומות שונים בעולם, כמו רומניה, פולין, מרכז אירופה ושאר העולם. אפרים הדגיש כי הסיפורים אינם על מלחמת העולם השנייה או על השואה, אלא על התקופה שקדמה לכך. לאחר מכן חשב על דבר דומה, "שנתי הראשונה בארץ ישראל", בספר זה נתבקשו הדיירים לספר על שנתם הראשונה בארץ ישראל. הספר הציג את המציאות הקשה של קליטת עולים חדשים במולדתם הישנה. כל הדיירים קיבלו עותקים של הספרים.

אפרים מספר כי ב"לב אבות" אדם שנפטר לא זוכה להנצחה, או לאות זיכרון. ועל כן, לאחר שנפטר אחד הדיירים, אפרים ביקש ממשפחת המנוח שיספרו עליו, וכך כתב ביוגרפיה קצרה על כל אדם שנפטר, אותה חילק לכל דיירי "לב אבות".

בהמשך עסק אפרים גם בהרצאות, הוא העביר הרצאות על ראול ולנברג, חסיד אומות העולם. לאחר שהבין כי יש ביכולתו להעביר הרצאה בצורה מוצלחת, העביר הרצאה נוספת, על אריק לביא. בהרצאתו שילב את שיריו. אפרים מספר כי הוא מאד אוהב ספרות, ומגיל צעיר הוא הולך להצגות, ועל כן זה היה בלתי נמנע שיעביר הרצאה על שייקספיר, לדעתו הסופר הטוב ביותר, ועל כן בהרצאתו שילב גם סצנות מסיפור האהבה המפורסם ביותר של שייקספיר, "רומיאו ויוליה".

ואז הפציע במוחו עוד רעיון, להפיק הצגה, "אופרה בגרוש", הוא שכר חמישה שחקנים, סאונדמן, תפאורה, והציג במופע חד פעמי את ההצגה "אופרה בגרוש" של ברטולד ברכט ב"לב אבות", גם בשביל כל אותם דיירים שאין ביכולתם ללכת להצגות, וגם בשבילו, כהתנסות כבמאי ומפיק.

בימים אלו עובד אפרים על תרגום יומן של אדם שעלה בסלובקיה על אניית נהר, ה"פנצ'ו" במסגרת ארגון עליה בלתי לגאלית לארץ ישראל מטעם תנועת בית"ר. המסע ארך ארבע שנים במקום צפי של ארבעה שבועות והבחור רשם את חוויותיו מדי יום ביומן. הבחור היה בעלה של דיירת "לב אבות" ונפטר לפני כ-15 שנה. אשתו שמרה על היומנים הכתובים בגרמנית וביקשה מאפרים לתרגמם לעברית. על כן בימים אלו עובד אפרים על תרגום ועריכת היומן, כדי שיפרסם חוברת למען בני משפחתו של העולה, מאיר גרניט. אפרים מתכוון לקרוא לחוברת "עלייתו של ארווין גרינבוום לארץ ישראל".