מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיירה קטנה בפולניה בשם נרבקה (על שם נהר נרב הסמוך), לאבא שלי היתה משאית. המצב הכלכלי היה קשה, ואבא פנה לעזרה לאחיו הצעיר ישראל, שעלה כבר לישראל והתיישב באבן יהודה. אבא ביקש מישראל שינסה להשיג רישיון עלייה לו ולמשפחתו. בשנות השלושים האנגלים נתנו מספר מסויים של סרטיפיקטים לסוכנות היהודית, וזו הייתה מחלקת אותם לרוב לאנשים צעירים ללא משפחות, שהלכו להתיישבות. הממשלה האנגלית נתנה רשיונות עליה גם ליהודים עובדי אדמה. ישראל פנה עם סעיף זה להתאחדות האיכרים ושם ביקש שיסדרו סרטיפיקט לאחיו, שהוא עובד אדמה (בנוסף למשאית היה אבא גם עוזר לאבא שלו בחטיבת עצים ביער הסמוך, וזאת סיבה טובה להיחשב לאיכר). ישראל השיג את מבוקשו, ואבא קיבל הודעה כי מחכה לו רשיון עלייה במשרד הארץ ישראלי (שהיה מעין קונסוליה של הסוכנות היהודית) בוורשה.

עזבנו את נרבקה בלילה על כרכרה, ויהודי העיירה ליוו אותנו לתחנת הרכבת. הגענו לוורשה, אבא הלך למשרד העלייה לקבל את רשיון העלייה, אבל בגלל טעות או בלגן הרשיון לא נמצא. היינו בוורשה כעשרה ימים עד שהרישיון נמצא ועלינו לרכבת שלקחה אותנו לקונסטנצה אשר ברומניה. מקונסטנצה הפלגנו באנייה פולנית בשם קוסיוצ'קו (Kosciusiko). כשהגיעה האוניה ליפו היא עגנה רחוק מהנמל וערבים הורידו אותנו לסירה והובילו אותנו לחוף יפו. קיבלנו זריקות ועלינו על כרכרה שהביאה אותנו לתל אביב. משם נסענו באוטובוס של שֶנהַבּי בדרך חולית לאבן יהודה, אל ישראל, סבתא וסבא.

השנה היתה 1936 והמושבה היתה אז בת 4 והיו בה כבר כל המוסדות החשובים: גן ילדים, בית ספר, מרפאה וכמה מאות תושבים. אבן יהודה היתה בנויה על אדמת חול, דיונה, ולא היה בה אף כביש. אמא שלי ראתה את המקום, נזכרה ביער שליד נרבקה בפולניה ובכתה. לאבא הייתה המכונית היחידה במושבה (חוץ מהאוטובוס של שנהבי), משאית Brockway ששימשה את צורכיהם הקטנים של התושבים. כביש מס. 4 טרם נסלל אז, והאוטובוס של שנהבי היה נוסע לתל אביב וחזרה בדרכי עפר. אנחנו חיכינו לו כל ערב וכשהאוטובוס היה ממשיך בדרכו הביתה היינו נתלים מאחור. האוטובוס של שנהבי היה אחלה של בידור.

כל המושבה היתה משולש אחד קטן עם כמה רחובות צדדיים: בני בנימין-הנוטע-המייסדים (השמות כמובן ניתנו מאוחר יותר. מי צריך היה שמות רחובות במושבה שכולם ידעו מה מתבשל בסיר של השכן ?), שם גרו רוב התושבים.

ומה עשינו לבידור ? היינו משחקים "חמור ארוך” ו- "אסומניה אבודניה" (שהוא גירסה של חמור ארוך). היינו מגלגלים חישוק של חבית בעזרת מוט מתכת שהותאם בדיוק לכך, היינו נכנסים לצמיג ישן ומתגלגלים בו לאורך הרחוב, מגלגלים חבית נפט תוך כדי עמידה. היינו מחפשים משפכים של ארי נמל ומתבוננים איך הוא זורק גרגרי חול על נמלים שנלכדו במשפך, והיינו אומרים לו "רוזי בום בום בום, בוא תיקח נמלה, הנה היא ביד שלי …".

בנינו מסלולים בחול הרך שבהם גלגלנו קופסאות ריקות של משחת נעליים קיווי. וכמובן שהיו הג'ולות, חמש אבנים, קלאס, קפיצה בחבל, מחניים גדול ומחניים קטן, מגרש המשחקים שנבנה בחצר בית הספר עם המתקנים הנהדרים: הנדנדות, הקרוסלה והמגלשה.

הבידור הגדול היו כמובן הפרדסים. המושבה היתה מוקפת בפרדסים שהיו מקור ההכנסה העיקרי שלה. לכל תושב הוקצו 17 דונם שעליהם ניטעו עצי תפוז שמוטי אבל אז פרצה מלחמת העולם השנייה והיצוא של התפוזים הופסק ברובו, כך שיכולנו לעשות בפרדסים כרצוננו וכבשלנו. עשינו בעיקר מלחמות בתפוזים כשבית האריזה משמש כמבצר.

כל שבת היינו יוצאים אל מחוץ למושבה, לשדות שמסביב. לא היה אדם בסביבה, רק אנחנו והטבע. בקיץ היינו הולכים לפרדסים, אבל החורף היה קודש לקטיף פרחים. טרם נשמע הצו "אסור לקטוף". היו איריסים והיו נרקיסים. שטח האיריסים היה סביב מה שהוא עכשיו בית האבות. השטח היה חולי, מכוסה שיחי רותם גדולים, חילפה (שחלפה מהעולם), סירה קוצנית, תורמוסים ואיריסים, הרבה איריסים. הנרקיסים היו באזור בית יהושע (אני חושב שעכשיו יש שם תחנת רכבת גדולה).

ימי שישי היו קודש למקלחות. אפשר היה לראות את העשן עולה מכל מתקני החימום שהותקנו בבתים. הכי נפוץ היה מיתקן שבו טפטף נפט ממיכל דרך ברז קטן לצינורית ומשם לצלוחית קטנה מתחת לדוד, שם הודלק וחימם את המים (אפשר לראות מתקן כזה במוזיאון הראשונים).

אחרי המקלחת היינו אוכלים ארוחת שבת מיוחדת, ואח"כ מתלבשים במיטבינו (מכנסי חאקי וחולצה לבנה), והולכים לחגוג באותו אולם בו אכלנו ארוחות עשר. היינו יושבים בעיגול ושרים שירי מולדת, ואחר כך שלום בכר היה מנגן במפוחית ואנחנו רקדנו "חושו אחים חושו נרימה פעמינו", "אני עומדת במעגל ומביטה סביבי" ו- "בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת" וקרקוביאק.

בית הספר היה בנין האבן המרכזי של המושבה, עכשיו שוכנת בו המועצה המקומית. הכיתות היו קטנות, חלום של כל מורה. אף פעם לא היו בכיתה שלי יותר מעשרה ילדים. מורה אחד לימד את כל המקצועות, מתנ"ך והיסטוריה עד חשבון וזימרה. המורים היו באים והולכים, כנראה לא היה קל לחיות במושבה שלנו באותו זמן. יום הלימודים היה נפתח במסדר בוקר והתעמלות בוקר וגם שירת "התיקווה": ו- "תחזקנה", ואז לכיתות. כשנכנס המורה היינו קמים, ולמורה אף פעם לא קראנו בשמו אלא "המורה". ("המורה, אפשר לצאת ?", "המורה, יש שיעורים היום ?"). כל בוקר בשעה 10 היתה בבית הספר ה-"הפסקה הגדולה". חצי שעה הפסקה מהלימודים שבה הוגשה לנו "ארוחת עשר" באולם מתחת לבית הספר.

המורה, חיים דגן, היה המחנך של הכיתה שלי, והוא שלט בכל, גם  בבית הספר וגם מחוצה לו. הוא למשל גם קבע איזה סרטים מותר ואיזה אסור לראות.

לקראת כל חג היה המורה דגן מכין הצגה או מסכת. הצגנו את "האולר" של שלום עליכם ואת "המשיח".

הימים היו ימי מלחמת העולם, ולכן לא היו הרבה מסיבות או אירועי שמחה. כל חג היה נחגג במסכת. הוי, המסכתות שעשינו ! במסכת אחד היה קורא שורה או קטע מתאים לארוע ואז כולם ממשיכים בשיר מתאים או במקהלה מדברת. לדוגמא, ב- י"א באדר היה הקריין קורא בקול דרמטי: "תר"פ, י"א באדר, היום המר והנמהר !" מקהלה מדברת: "איך נפלו גיבורים !" וכולנו שרים: "בגליל, בתל חי, טרומפלדור נפל, בעד עמנו, בעד ארצנו, גיבור יוסף נפל", וכך הלאה. את י"א באדר ציינו בכל בתי הספר, יותר מאשר את פורים, כי היה בו אלמנט לאומי חזק מאוד.

כל זה כבר מאחורינו. המושבה גדלה והתפתחה. אנחנו עכשיו מתכוננים לחזור למושבה ולבנות בית אחרי קרוב ל-60 שנה.

סיפור אהבה – אפרים אפשטיין: 

קישור לסיפור בפורמט PDF: הורדה

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.