מאגר סיפורי מורשת

משפחת ניניו – איך הכל התחיל?

עד לפני 500 שנה אבות אבותינו חיו בספרד. לפני 500 שנה הנוצרים כבשו את ספרד והם החליטו לגרש את כל יהודי ספרד. המלך ששלט אז הוציא צו לגרש את כל היהודים מספרד ואם לא ילכו, ימותו. השנה הייתה 1492 והיהודים החלו לנדוד: חלק הגיעו למצרים, למרוקו וחלק הגיעו לבולגריה. אבות אבותינו הגיעו לבולגריה לסופיה, שהיא עיר הבירה של בולגריה.

איך ניתן לדעת שאנחנו מיהודי ספרד?

שם משפחתנו הוא "ניניו". לפני 500 שנה נשארו הרבה יהודים ללא הורים, הם היו יתומים. בספרדית פירוש המילה "ניניו" הוא "ילד". וכך קראו לילדים אלו – כולם נקראו ניניו. הילדים דיברו בשפה הספרדית – ספניולה. הם הולידו ילדים בבולגריה וכך שם המשפחה הזה עבר מאב לבנו. סבא רבא-רבא של סבא שלי, רפי, הקים משפחה ושם חיו עד שעלו לישראל. סבא רפי עוד מבין ומדבר ספרדית – ספניולה, שזו שפת הלדינו.

במשך 500 שנה אבות אבותינו של המשפחה חיו בעיר סופיה שבבולגריה. הם כל כך רצו לעלות לארץ ישראל ובשנת 1948, ממש אחרי שהסתיימה מלחמת העצמאות וקמה מדינת ישראל – הם עלו לארץ.

1914 מלחמת העולם הראשונה 

סבא של רפי היה חייל בצבא הבולגרי ויצא לאחד הקרבות במלחמה, שם נהרג ומקום קבורתו לא נודע. סבתא של רפי הייתה צעירה כאשר בעלה (סבא של רפי) נהרג, הייתה לה תינוקת שהיא בעצם אימא של רפי, שמה רוזה, סבתא רוזה. אמרו לה שבעלה נהרג במלחמה ולא יודעים איפה הוא. היא רצתה לראות אותו ואמרו לה – אין. לא יודעים היכן הוא. כל החיים סבא רפי זוכר שסבתא שלו מדמיינת את בעלה חוזר הביתה, אולי איבד את ההכרה, אולי… אולי יחזור.

כאשר התחילו יחסים דיפלומטיים עם הבולגרים ומדינת ישראל, סבא רפי החליט לפנות לממשלת בולגריה ולארכיון הצבאי. הוא אסף חומר על סבא שלו, החייל שהשתתף במלחמה ועל המקום שבו נהרג. מפקד הפלוגה שלו, מסתבר, כתב יומן יום יום על הקרבות וכתב שם שביום שסבא של רפי נהרג – הוא השתמש במילים שהחיילים שלו לחמו כאריות בגבורה, ונותן הילה של גבורה לסבא שלו. זה היה בתאריך 8/1/1918, היום שבו נהרג סבא של רפי ומקום קבורתו לא נודע. הוא נהרג ונקבר בעצם בקבר אחים שם במלחמה.

תקופת השואה די זעזעה את המשפחה וזה הביא אותם לרצון לעלות לארץ. אבא של רפי עבד בחנות כובעים, זו הייתה תקופת מלחמת העולם השנייה. סבא רפי עוד לא נולד, הגרמנים החליטו להרוג את כל הגזע היהודי ולקחו את כל היהודים ברכבות למחנות העבודה וההשמדה.

את אימא של סבא רפי לקחו לעיר אחרת, גירשו אותם מהעיר סופיה לעיר פלבן בבולגריה. שם ריכזו את כל היהודים ומשם תכננו לשלוח אותם להשמדה בפולין או בגרמניה. העם הבולגרי סירב להשמדת היהודים ולא רצה שישמידו אותם. המושל אז היה הארכיבישוף הנוצרי של הבולגרים, הוא עמד על מסילות הברזל ואמר: "אם הרכבת יוצאת מפה תצטרכו לקחת גם אותי!" המלך הבולגרי גם סירב להשמדת היהודים. מצד אחד הבולגרים הכריחו אותו לרדת מהמסילה, ומצד שני לא רצה שיהרגו חלק מעמו – שהם היהודים. ולכן גם המלך סירב בסוף והיהודים ניצלו! זה היה מזל גדול של יהודי בולגריה שהעם הבולגרי והמלך הארכיבישוף אהבו אותם. הם ניצלו בעיקר בזכות הכנסיה הבולגרית והמלך הארכיבישוף. הרכבות היו מוכנות להעמיס עליהם את היהודים ולשלוח אותם למחנות ההשמדה, הארכיבישוף לא נתן להם: הוא העמיד את גופו על המסילה וזה הפחיד את הגרמנים, כי גם הם האמינו בארכיבישוף שמייצג את הנצרות. העם הבולגרי היה היחיד שהציל את היהודים מכל יבשת אירופה.

הגרמנים ראו שהבולגרים לא משתפים פעולה. הם החליטו לקראת סוף המלחמה להרעיל את המלך הבולגרי והוא מת. כך גם הוא הקריב את חייו לעם היהודי.

סוף מלחמת העולם השנייה

אימא של סבא רפי ואחותו מדלנה רצו לחזור לגור בבית שלהם: אחרי שהשתחררו ממחנות עבודת הכפייה כשהגרמנים לקחו אותם לשם – לפלבן. בינתיים הרוסים כבשו את בולגריה בסוף המלחמה, ואז היהודים יכלו לחזור לבתים שלהם. הם גילו שחיים בבית בולגרים אחרים, לא יהודים. והם (הבולגרים) לא רצו לעזוב את הבית. אז הלכו היהודים למשטרה והשוטרים הוציאו את הבולגרים משם. הבית היה מזוהם ומלוכלך, הם ניקו אותו והמשיכו לחיות בו עד לעלייה לארץ. בינתיים עבדו בחנות הכובעים.

לאט לאט העם הבולגרי קצת השתנה והייתה אנטישמיות ואחותו של רפי, מדלנה, הייתה חוזרת בוכה הביתה כי לעגו לה שהייתה יהודיה. קראו לה בכינוי "ציפוט". ולכן החליטו שהעם הבולגרי יכול גם הוא להיות מסוכן, וחלמו כל הזמן לעלות לישראל.

העלייה לארץ

המשפחה עלתה לארץ במהלך מלחמת העצמאות. אז באו לבולגריה שליחים של הסוכנות היהודית ושיכנעו את המשפחות היהודיות לעלות לישראל. ההורים של סבא החליטו לעזוב את חנות הכובעים ולעזוב את הבית, אפילו לא מכרו את הרכוש. הם עלו לישראל באוניית "פניורק". אלפי יהודים בולגרים עזבו הכל ועלו לארץ. את כל הדרך בים עשו בחשאי, כדי שהשלטונות לא ידעו שהעם היהודי בורח מבולגריה לארץ ישראל. מהאונייה ראו את חוף הים ואת הכניסה לנמל חיפה ואהבו מיד את נופי ארץ ישראל.

סבא רפי שאל את הוריו: ״למה דווקא לישראל?, יכולתם לעלות לאוסטרליה ואמריקה…?״. על כך סבתא רוזה ענתה שצריך לחיות רק בישראל ולא לסבול מאנטישמיות בשום מקום בעולם.

בהתחלה הם גרו במעבר לפרדס חנה, ואז התפנו בתים בירושלים והם עברו לגור בה בדירה של שני חדרים בשכונת נווה שאנן. הבתים היו בתי אבן ושם גרו לפני כן חיילים בריטיים בתקופת המנדט. שם גדל סבא רפי וכל הילדות עברה שם. סבא רפי מספר: ״שמחנו שאנו גרים במדינה שלנו, עם עצי פרי בחצר ולול תרנגולות, היינו אוספים ביצים בכל בוקר. אימא שלי הייתה מכינה חביתה בבוקר לפני שהולכים לבית הספר. החיים היו מאוד פשוטים, לא היה כסף לבשר. היינו מקבלים תלושים פעם בשבוע ובזה קונים בשר. אבא שלי עבד קשה בבית חרושת ובכל זאת כולם היו מאושרים.״

בהמשך סבא רפי למד באוניברסיטה משפטים והיה עורך דין. סבתא לידיה גרה ברמת גן וסבא רפי הכיר אותה בצבא. הם היו חיילים ששירתו באותו בסיס. כשהם השתחררו הם למדו גם באוניברסיטה והתחתנו. סבא רפי היה קצין במשטרה, מפקח. משם לקחו אותו להיות יועץ משפטי בשב"כ (שירות ביטחון). שם עבד 25 שנה. עד שפרש לגמלאות. ומאז הוא פנסיונר עד היום. בנוסף, הוא היה עורך דין פרטי במשך ארבע שנים ואז החליט ללמוד לימודי ארץ ישראל והיה מדריך טיולים בארץ ובחו״ל.

מזכרות מאירופה

לסבא רפי יש מזכרת מיוחדת מאירופה. מהזמן שבו הגרמנים כבשו את בולגריה וריכזו את כל היהודים. בני המשפחה הלכו עם טלאי צהוב-מגן דוד, עד היום סבא רפי שומר את הטלאי הצהוב הזה.

מזכרת נוספת שנוצר סבא רפי הוא מכתש ועלי שסבתא של רפי הייתה כותשת בו מלפפונים, גזר וקולורבי כי היא לא יכלה לנגוס, לא היו לה שיניים. כך היה לה קל לאכול את האוכל.

הזוית האישית

שגיב ניניו: למדתי רבות ממהלך העבודה, למדתי כמה כיף לשבת עם סבא וללמוד דרכו על חייו, על ההיסטוריה שלי, השורשים של משפחתי מצד אבא שלי, איך אנשים היו ציונים אז ורצו לעלות לישראל בכל מחיר, איך הארכיבישוף והמלך הבולגרי שהיו אמיצים ולטובת היהודים, בלעדיהם הבולגרים היהודים היו נפגעים…

אני מאחל לך, סבא, הרבה בריאות ואריכות ימים.