מאגר סיפורי מורשת

ממשפחות חיימזון ושפירא למשפחת גליני או סיפורים, אנקדוטות מזיכרונות חיי

שמי דליה גליני נולדתי בתאריך 4.9.1951 בישראל, בבית יולדות כפר סבא וגדלתי בעיר הרצליה.

אמי חנה רונן ז"ל, נולדה בתאריך 16.5.1922 בעיר סופיה בבולגריה. בת יחידה להוריה: פרידה לבית קופרוואסר ויצחק (איזק) שפירא. אבי צבי רונן ז"ל, נולד בתאריך 22.7.1914 בעירה מוינשט ברומניה הצעיר מבין עשרה אחים, להוריו: שיפרה ז"ל (שרלוט) לבית וינראוך ודוד אלתר ז"ל למשפחת חיימזון (אלתר- זקן באידיש).

סבי חלה במחלת ריאות קשה והיה על סף מוות. הייתה אמונה כי אם יקראו לו בשם זקן, מלאך המוות לא יקח אותו, אבל תוספת השם לא עזרה וסבי נפטר בגיל 48. לפני כמה שנים נסעתי לביקור ברומניה ופקדתי את קברם של סבי וסבתי ז"ל. על מצבתו במוינשט רומניה כתוב בעברית: “..מת בחצי ימיו..” התרגשתי לגלות את קברו של סבי, וגם לראות את הקשר לשפה העברית שנשמרה בכל זמן הגלות מארץ ישראל.

ילדותי עברה עלי בהרצליה, תחילה במעברה בצריף וכעבור כשנה עברנו לדירת שיכון בת שני חדרים בשיכון נווה עמל, בה גרנו הורי, סבתי פרידה ואחי יצחק. בדירה הייתה פינת כניסה שנקראת הול ומטבחון קטן, שהיה בו מקום רק אדם אחד.

למדתי בבי"ס יסודי על שם א.ד. גורדון שהיה קרוב מאוד לבית הורי. עם תחילת לימודיי, בית הספר עבר ממעברת הצריפים למבנה חדש, אך נותרו עדיין עבודות השלמה במבנה. זוכרת כי בתחילת כיתה א' היו חסרים שולחנות וכסאות, ישבנו על ספסלים ארוכים סביב וציפינו חסרי סבלנות לקבלת שולחנות וכסאות.

1955 הורי חנה וצבי אחי ואני בהרצליה

בת המצווה שלי נחגגה במסיבה לכל ילדי הכיתה בחצר ביתנו, ערכנו שולחנות ארוכים עם כיבוד צנוע. חבר משפחה שעלה לישראל מדרום אפריקה, השאיל לנו סרטים ביתיים מספארי בדרום אפריקה וזו הייתה אטרקציה גדולה, כי עדין לא הייתה טלוויזיה בישראל ולא ראינו עד אז סרטי טבע. כמתנה קיבלתי אופניים ושעון יד בפעם הראשונה.

1962, במרפסת ביתנו סבתי (אוממה) פרידה, הורי אחי ואני

סבתי האהובה פרידה הלכה לעולמה כאשר הייתי בכיתה ט'. הייתי מאוד קשורה אליה ומאוד התעצבתי עם לכתה. סבתי גרה כל חייה עם אימי ומשפחתינו בבית אחד. הורי עבדו והיא טיפלה בנו ודאגה לכל צרכינו והייתה תמיד אוזן קשבת ותומכת.

כנערה הייתי חברה בתנועת הנוער השומר הצעיר. בחופשות של בית הספר נסענו למחנות עבודה בקיבוצים שונים. עבדנו בעבודות שונות בחקלאות. את התמורה הכספית לעבודתנו תרמנו לבניין הקן שלנו. בשנת 1968 היינו במחנה עבודה בקיבוץ נחשונים ליד פתח תקווה, הקיבוץ ארגן הסעה לירושלים לשם השתתפות בצעדת ירושלים, סביב חומות העיר העתיקה. יצאנו כל חבריי לקבוצה לצעדה, זוכרת שהיה מרגש מאוד, הצעדה הייתה בפעם הראשונה מאז שהעיר ירושלים אוחדה בעקבות מלחמת ששת הימים, ואפשר היה לבקר גם בחלקי מזרח ירושלים. לבשנו את חולצת השומר הצעיר הכחולה עם השרוך לבן. הלכנו כמה קילומטרים ברגל ותוך כדי שרנו, רקדנו וחזרנו עם ערב לקיבוץ לעוד שבוע של עבודה במטע הבננות.

חוויותיי ממלחמות ישראל: הייתי ילדה קטנה בת חמש, כאשר פרצה מלחמת סיני בשנת 1956. זיכרונות מאותה תקופה הם מעטים, אך זכור לי שנחפרו שוחות באדמה בצורת זיג זג. שני בני דודי שלמה ודוד היו חיילים בצנחנים והשתתפו במלחמת סיני, זוכרת שבאו לבקרינו בדרכם לצבא והביאו לנו סוכריות בקופסת פח מוארכת. סוכריות וממתקים אחרים לא היו כל כך נפוצים אצלינו בבית.

בשנת 1967 במלחמת ששת הימים הייתי תלמידה בכיתה י' בבית ספר התיכון בהרצליה. לפני פרוץ המלחמה הייתה תקופת המתנה ממושכת, חלק ממורינו גויסו למילואים והלימודים לא ממש התקיימו, קיבלנו עבודות במסגרת מערך ההגנה האזרחית (הג"א). חפרנו שוחות מקלט בחצר בית הספר. מכיוון שהיה כבר קיץ, האדמה הייתה קשה ויבשה. כל הילדים עמדנו בשורות ארוכות והעברנו דליים עם מים מהברזים אל המקום בו רצינו לחפור. כמו כן, התבקשתי לעשות סקר של מקלטים בבתי הספר כהכנה למלחמה. לא אשכח, כי זמן קצר לאחר שהגענו לבית ספר אורט לשם הסקר, בשעה 8 בבוקר, נשמעה אזעקה וברדיו הודיעו על פרוץ המלחמה. כמובן שביצוע סקר המקלטים כבר לא היה רלוונטי. המלחמה נמשכה שבוע ימים הידיעות היו מאוד מרגשות על הצלחות הצבא.

בשנת 1973 מלחמת יום הכיפורים הייתי כבר משוחררת משרות סדיר. גוייסתי לשרות מילואים בבסיס חיל האוויר בתל נוף למשך כל המלחמה יותר מחודש. אחי גוייס למלחמת יום הכיפורים, והוצב בחזית ברמת הגולן. אחי השאיר לי את מכוניתו הפרטית, והשתמשתי במכונית להגיע לבסיס תל נוף ליד רחובות מעירי הרצליה. על מנת לא לבלוט ולהוות חלילה מטרה להתקפות של מטוסי אויב היה על כל המכוניות לצבוע את פנסי המכוניות ולהשאיר רק פס דק למעבר אור. האפלה הייתה גם ברחובות, לא דלקו פנסי רחוב  גם בבתים האפלנו את האור הבוקע מהבתים על ידי הדבקה של בריסטולים שחורים. הידיעות שהגיעו מחזית המלחמה היו קשות מאוד שלא כמו במלחמת ששת הימים. בתחילת המלחמה הייתה  דאגה גדולה גם ברמה הציבורית וגם ברמה הפרטית בבית, כי אחי היה בחזית המלחמה ברמת הגולן וזה כמובן השפיע קשה על האווירה בעורף וברחוב.

עם שחרורי משרותי הצבאי, התחלתי ללמוד ביולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. האוניברסיטה רק הוקמה, הלימודים התקיימו בקמפוס בית היאס הקטן. מכיוון שלא היו מספיק כיתות לימוד, חלק מהשיעורים התקיימו במרכז מסחרי קרוב, בחנויות פנויות. אווירת הלימודים היתה מאוד נעימה. רב הסטודנטים הגיעו ממקומות שונים בארץ וגרו במעונות הסטודנטים או בדירות שכורות. היה הווי משותף שייחד את האוניברסיטה. הייתה לנו תחושת עצמאות ללא תלות בהורינו. למדנו ביחד, ערכנו ארוחות משותפות, טיילנו בנגב, נסענו מספר פעמים לטייל באיזור ים המלח. המשכתי את לימודי לתואר מאסטר בביולוגיה במכון ויצמן ברחובות וכמובן עברתי מבאר שבע לרחובות.

1976, חתונה של שמעון ושלי

הכרתי את שמעון ברחובות, התחתנו בחתונה מיוחדת שנערכה בתוך הקמפוס היפה של מכון ויצמן. האורחים שהשתתפו זוכרים את האירוע המיוחד. נולדו ילדינו, אילן, נוגה וניצן. אילן אבא של תומר הוא הבכור בבנינו. הוא נולד בתאריך 11.11.1977. לאחר הלידה בעודי מאושפזת בבית החולים, החלו ידיעות על ביקור צפוי של נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל. זה היה אירוע היסטורי ראשון. היינו מאוד נרגשים וקיווינו כי בננו שנולד לא ידע עוד מלחמות והגיע תור השלום. טקס ברית המילה של אילן התקיים שעה לפני נאום סאדאת בפני כנסת ישראל.

2008, ארבע דורות במשפחה עם הולדת תומר

זכיתי ללוות את לידתו של תומר נכדי הבכור, בזכות כלתי רינת, אין לי מילים להודות לה על חוויה מרגשת ביותר אשר לא אשכח. ­­­­לאורך ילדותו של תומר התנדבתי להגיע פעם בשבוע מרחובות לביתם של רינת ואילן לגבעתיים ואחר כך לרמת השרון כדי לבלות עם הנכדים היקרים, היינו משחקים בבית, בגינת משחקים, קוראים סיפורים ומתרגלים חשבון, שמחתי לעזור להורים העובדים שעות רבות מחוץ לבית.

הזוית האישית

סבתא דליה גליני: מפגשי תכנית הקשר הרב דורי, מילאו אותי בהרבה מאוד שמחה ואושר. התכנית מהווה קו המשכי ליחסיי עם תומר ופתחה בפנינו מישורים וחוויות משלימות. כמו משחקי הילדות שלי, נוסטלגיה משפחתית של חג פורים ו­­­­ביקור  משותף בירושלים במסגרת התכנית.