מאגר סיפורי מורשת

בגיל צעיר הרווחתי מעבודת תפירה ויכולתי לתמוך באחותי הבוגרת. שמי מזל עמר נולדתי במרוקו בעיר מרקש

בשנת 1941 בהיותי בגיל 9 חודשים אמי נפטרה, ולאחר פטירתה עברתי לגור אצל סבתי שם גדלתי עד גיל 5.

לאחר מכן עברתי לגור אצל אחותי הגדולה שהתחתנה (למרות שבעלה לא רצה כלל שאני אגור אצלם),

כי סבתי לא יכלה לטפל בי יותר. הייתי צריכה לעלות לכיתה א' ולהתחיל ללמוד בביה"ס.

בתקופת שהותי אצל אחותי למדתי את כיתות: א ', ב', ג' ובכך סיימתי את לימודי בבית הספר.בסיום החופש

הגדול של כיתה ג' הלכתי לאישה שתלמד אותי לתפור ולרקום. עוד מגיל צעיר מאד אהבתי לתפור ולרקום.

סיכמנו יחד  אני והאישה שאני אעזור לה במלאכת התפירה והריקמה, והיא לא תצטרך לשלם לי על עבודתי

וכתמורה עבור העבודה שלי  היא תלמד אותי תפירה וריקמה.

באחד הימים  הגיעה אלינו כלה שביקשה מהתופרת  שלי שתתפור לה את כל הנדוניה שלה!

מיד התחלנו לעבוד, המלמדת שלי חילקה לכל אחד מהעובדות תפקיד וממני היא ביקשה שאני ארקום לכלה

סטים לנדוניה שלה. התחלתי לרקום ותוך כדי עבודתי הסתכלתי על המלמדת שלי , איך היא פורסת את הבד על שולחן העבודה, ואיך היא מודדת את מידותיה של הכלה ומשרטטת אחר כך על הבד . לאחר שסיימתי את יום

עבודתי חזרתי לאחותי הגדולה וביקשתי ממנה סכום כסף מסוים כדי שאקנה לי חוט, מחט, בד ועוד כמה חומרים הדרושים לתפירה. לאחותי לא היה אז כסף ורק לאחר השתדלות רבה היא השיגה לי את הסכום מאחת השכנות, אחותי בעצמה חייה בדוחק רב.

מיד בלי להתמהמה רצתי לקנות את החומרים הדרושים. כל אותו הלילה לא ישנתי אלא התחלתי לתפור לי בגד,

פרסתי לי את הבד על הרצפה ומדדתי את עצמי שרטטתי  ותפרתי. כל הלילה. למחרת בבוקר כשאחותי

התעוררה היא ראתה שיש לי בגד חדש. היא שאלה אותי "מאיפה יש לך בגד חדש"?, עניתי לה:

"את זוכרת שאתמול

בקשתי ממך כסף כדי לקנות בד ועוד כמה חומרים"? " מהחומרים האלו הכנתי לי בגד חדש" עניתי לה.

לאחר זמן מה התחילו להגיע אלי אנשים רבים עם בדים, כדי שאני אתפור להם את מה שהם רוצים, המשכתי

לתפור לאנשים שבאו לבקש ממני. כך גם הרווחתי מעט כסף ויכולתי לעזור לאחותי בפרנסה. עד גיל 19 גרתי

אצל אחותי והמשכתי במלאכת התפירה.

העלייה לארץ

כשבגרתי והגעתי לגיל 20 התחתנתי, ברוך השם. בעלי ואני החלטנו לעלות לארץ, אבל בינתיים אנחנו דחינו את

ההפלגה כי אני הייתי בהריון בחודש תשיעי לפני לידה. לאחר שנולדה לנו בת מיד עלינו על האוניה כדי להגיע לארץ ישראל. אני, בעלי והתינוקת שלי יחד עם המשפחה של בעלי, הפלגנו באוניה לכיוון צרפת. במשך כל ההפלגה

הרופא של האוניה לקח לי את בתי ושמר עליה, מפני שהיא הייתה עדיין תינוקת  קטנה שזקוקה לטיפול  ושמירה

מיוחדים. הוא שמר עליה בחדרו שבקומה העליונה ( באוניה ). כל פעם עליתי לקומה למעלה לרופא כדי לטפל

בילדה שלי, להאכיל אותה ולהשכיב אותה לישון.

בתום ההפלגה עגנו בצרפת ומצרפת טסנו במטוס לארץ ישראל. נחתנו בארץ בשנת 63 ביום שישי. הגיעו אלינו

נציגי הסוכנות ושאלו אותנו איפה אנחנו רוצים לגור ? אמרנו להם בקריית אתא כי יש לנו שם קרובי משפחה.

אמנם, קרובים רחוקים, שגרים שם, אך בכל זאת מישהו מוכר. כך כתבו לנו בתעודה.

לאחר כמה זמן העלו אותנו למשאית, שאלנו אותם לאיפה זה? והם אמרו לנו שזה לאופקים, אנחנו התווכחנו

איתם שאנו רוצים רק בקריית אתא, אבל מפני שלא ידענו עברית טוב לא יכולנו להתווכח איתם יותר מידי.

לאחר כמה שעות של נסיעה הגענו לאופקים. שם הראו לנו את ביתנו, נתנו לנו צריף לא מתאים לאכלוס, ללא

רהיטים, גז וכו' כשרצינו לכבס את בגדינו היינו צריכים לכבס  ביד. כך התחלנו את חיינו באופקים. לאחר כשבועיים

נתנו לנו רהיטים כמה מיטות, גז בישול, סירים וכו'. היה קשה מאד להשיג אוכל כי כמעט שלא היו חנויות באופקים

רק כמה ימים בשבוע, היה במרכז אופקים שוק קטן, ששם יכולנו לקנות מעט מצרכי מזון. בכל אופקים הייתה

חנות אחת בלבד. אבל זה לא  נורא.

העיקר שאני גרה כאן בארץ ישראל  וכיום יש לי  ב"ה ששה ילדים,

חמש בנות ובן אחד ואחד עשרה נכדים מתוקים.