מאגר סיפורי מורשת

בילדותה למדה סבתי בבית הספר היהודי, שם למדו בעברית וצרפתית. כשסבתי הגיעה לגיל 11, החלו מהומות עקב החלפת השלטון במרוקו. היה זה בשנת 1956, מרוקו הכריזה על עצמאותה ויצאה מידיהם של שליטי צרפת וספרד. בעקבות הכרזת העצמאות, חזר המלך מוחמד החמישי למרוקו, לאחר תקופה של גלות על-ידי הצרפתים. עד אז היו החיים עבור יהודי מרוקו טובים ומטיבים, אבל אז התחיל השינוי נגדם.

היהודים במרוקו החלו לחשוש מהמעמד החדש שיהיה להם תחת השלטון המוסלמי העצמאי, לעומת מעמדם הטוב תחת השלטון הצרפתי. כבר בתחילת ההתקוממות המוסלמית נגד השלטון הצרפתי, החלה הסתה אנטי יהודית בעיתונות, ובעקבותיה התרחשו פגיעות אלימות ביהודים בערים השונות במרוקו.

הוריה של סבתי חששו שהמלך מוחמד יאסור את העליה לארץ ישראל, ואכן עם עלייתו לשלטון, הוצאו חוקים מגבילים נגד היהודים. לאור כלל החששות האלה ורצונם להתאחד עם קרוביהם, שכבר עלו לישראל, החליטה משפחתה של סבתי לעזוב את מרוקו באופן חשאי לכיוון צרפת, ומשם לעלות לארץ ישראל.

הם יצאו דרך הים, עלו על אנייה והפליגו לצרפת, שם הם המתינו שלושה שבועות לבואה של האנייה שתיקח אותם לישראל. הסוכנות היהודית שלחה להם את האנייה המפוארת "ירושלים" והם עלו עליה בנמל מרסיי שבצרפת ויצאו בהפלגה לכיוון ישראל.

ההפלגה ארכה חמישה ימים ובדרך הם עברו טלטולים רבים. כשהאנייה הגיעה למייצר מסינה, שבין סיציליה לבין קלבריה שבאיטליה, היא נכנסה למערבולת מפחידה שהתחוללה בים. האנייה היטלטלה מצד לצד וגלי הים הגיעו עד לסיפון. אנשים רבים סבלו מסחרחורות וממחלות ים, המלחים באנייה הלבישו את האנשים בחליפות הצלה והדריכו אותם מה לעשות במקרה של נפילה לים חלילה. לבסוף, ב"ה האנייה עברה את המייצר בשלום, כאשר מניין של מתפללים עומדים ואומרים תהלים בכוונה עצומה, להצלת האנייה כולה.

יומיים לאחר אותה חוויה מסוכנת, ראו הנוסעים את מפרץ חיפה, וכולם פצחו בשירה אדירה ונעו בהתרגשות גדולה, אחרים הביטו במשקפות לעבר נמל חיפה, וחלק תרו אחר קרוביהם, שבאו להיפגש עמם בנמל. כשכולם ירדו מהאנייה, העולים השתטחו על הארץ ונישקו את אדמת ארץ ישראל, ארץ הקודש ואף הוסיפו וברכו "שהחיינו".

העולים הוסעו במשאיות למעברת "מנסי" שבעמק יזרעאל, ליד צומת מגידו, לשם הם הובאו עד שיימצא להם מקום בו יגורו בארץ. לאחר מספר חודשים במעברה, החליט אביה של סבתי להגיע  לכפר חב"ד, בכדי לבדוק את המקום, מכיוון  ששמע על המקום ועל  תושביו.

 

                                                הילדים בפעילות, במעברת מנסי

לאחר ביקורו במקום הוא התרשם מאוד מהכפר ומתושביו, הם מצאו חן בעיניו מאוד, והחליט לחפש בית בכפר. בעקבותיו הצטרפו משפחות נוספות מעולי מרוקו לכפר חב"ד. העולים קנו את הדירות מתושבי הכפר הערבים, שגרו קודם לכן בבתים האלו ונטשו אותו במלחמת השחרור.

ההתחלה בכפר הייתה קשה, לא הייתה פרנסה, בבתים לא היה חשמל, בלילה הם השתמשו במנורת נפט כדי שיהיה להם מעט אור ולבישול הם השתמשו בפתיליית נפט. גם התשלום עבור חינוך הילדים היה כרוך בקשיים. בתקופה זו, חוק חינוך חובה בבתי הספר חל רק עד כיתה ח' בלבד, ומי שרצתה להמשיך ללמוד בתיכון ובסמינר, נאלצה לצאת לעבוד, בכדי לממן את הלימודים. בית ספר התיכון נחשב בתקופה זו למוסד פרטי ולא ממשלתי.

 

                                                כפר חב"ד בשנת תש"ט

כעבור מספר שנים, הסוכנות היהודית הכירה בעולים ממרוקו, כזכאים לעזרה ולסיוע בבניית דירות חדשות עבורם.

סבתי סיימה את לימודי הסמינר למורות ועבדה בבית ספר חב"ד בחולון. היא התחתנה בשנת תשכ"ו בבית כנסת המרכזי וגרה כיום בשכונת לוי יצחק. זהו סיפורה של סבתי הנהדרת, שזכתה להקים משפחה לתפארת.

סבתא מבקשת להוסיף, על מנהג מבית אבא, שנהגו הוריה בהגיעם ארצה ומבקשת שגם צאצאי יוסיפו לקיים אותו – בליל הסדר מסובבים את קערת הסדר סביב כל אחד מהנוכחים ושרים: "בבילו יצאנו ממצרים הא לחמא עניא בני חורין".

תשע"ה