מאגר סיפורי מורשת

אני גימי פינטו ואני סבא של רומי.

אני והמשפחה שלי נולדנו במרוקו ושייכים למשפחה של מגורשים מספרד (טולדו ועיירת פינטו). מסוף המאה ה- 18 המשפחה הייתה גרה בטנג'יר שבצפון מרוקו אבל אני נולדתי וגרתי בקזבלנקה העיר הגדולה. במשפחה שלנו יש שלושה אחים (אני הבכור) וחוץ מההורים היינו גרים גם עם סבתא שלי מצד אמא. השפה בבית הייתה ספרדית אבל גם ההורים שלי וגם אני ואחים שלי למדנו בבתי ספר צרפתיים כך שאפשר להגיד שהיו לנו שתי שפות אם: ספרדית וצרפתית. החיים שלנו במרוקו היו מאוד קלים ונחמדים. היו לנו חברים מכול הסוגים: יהודים (בעיקר מצפון מרוקו), נוצרים (ספרדים וצרפתיים) וגם ערבים למרות שלא דיברנו ערבית. אני זוכר שעשנו הרבה ספורט ואני הייתי אלוף טניס במרוקו (ליגה של הצעירים). בקיץ היינו נוסעים במשך כשלושה חודשים לבית שלנו בטנג'יר וגם לספרד ממול וגם לצרפת. אני זוכר שתמיד נהנינו במרוקו ממזג אוויר מאוד יפה, מיחסים מאוד חמים עם השכנים שלנו ומחיים תרבותיים מאוד עשירים.

בקיץ של 1967, אחרי מלחמת ששת הימים ואחרי שקיבלתי תעודת בגרות, אני והמשפחה שלי עברנו לגור בפריז והתחלתי את הלימודי אוניברסיטה שמה (קיבלתי תואר בהנדסה אזרחית) וב-1972 נסעתי לבוסטון שבארצות הברית ללמוד תואר שני במנהל עסקים. ב-1974 התחתנתי עם בחורה במשפחה מוכרה בשם מרים. היא עלתה מטנג'יר ב-1969 והחלטנו לגור בהתחלה בארצות הברית (בוושינגטון ובניו יורק). בניו יורק נולדו לנו שני הילדים הראשונים שלנו כולל דן (אבא של רומי). באמצע שנת 1983 החלטנו לעלות ארצה וככה סיימתי את הפרק השני של החיים שלי: הפרק בעולם המערבי אחרי הפרק המרוקאי.

הפרק השלישי שלי הוא בארץ ואני הכי מרוצה ממנו למרות שגם הפרק הראשון והשני היו מאוד מאוד מרתקים. אנחנו גרים בירושלים באתו בית כמעט מהתחלה, בבית ערבי עם קירות של יותר ממטר עובי. רוב המשפחה שלי עכשיו גם נמצאת בארץ וחוץ מילד נוסף (ה"סברס" שלנו) נולדו לנו גם שבעה נכדים מתוכם רומי שהכי גדולה. אשתי עדיין עובדת כאדריכלית פנים ואני עכשיו בפנסיה אבל מממשיך להיות מאוד פעיל גם בפעילות התנדבותית (בעיקר בתחום החינוך) וגם בפעילות עסקית (בעיקר בירוחם שבנגב).

אני מרים פינטו בוזגלו ואני סבתא של רומי.

אני נולדתי בטנג'יר שבצפון מרוקו בתקופה שהעיר הזו עברה משלטון ספרדי למעמד בין לאומי. כמה שנים אחרי זה העיר הפכה להיות חלק ממרוקו אבל השפה השולטת נשארה הספרדית. אני הייתי הבכורה בין שישה ילדים  וההורים שלי דיברו ספרדית בניהם וכך שזאת הפכה להיות שפת האם שלי. בגיל חמש רשמו אותי לבית ספר הצרפתי שנחשב יותר איכותי וכך הייתי צריכה ללמוד בזמן מאוד קצר שפה חדשה. איתי בכיתה היו שתי חברות יהודיות באותו מצב כמוני והיינו כל הזמן אומרות אחת לשנייה "מה המורה אמרה? מה זה אומר?" ושתיהן עדיין חברות שלי למרות שהן גרות בחו"ל. בתקופה הזאת אבא שלי היה חלק מארגון למען עלייה לארץ ישראל והם היו מארגנים אניות כדי להבריח יהודים מרוקאים לארץ ישראל. במרוקו הפעילות הזו לא הייתה חוקית אז הוא היה בסוג של מחתרת סודית. ואני זוכרת שיום אחד הם שמעו שיכול להיות שתהיה פשיטה של המשטרה ועשינו מדורה ענקית ושרפנו המון ניירת והוכחות לכך שהיו לנו בבית כדי שהשוטרים לא ימצאו כלום.

החיים שלי בהיותי ילדה היוו מאוד פשוטים אבל היה הרבה חום כי היו לי סבא וסבתא דודים ובני דודים ועד משפחה, היינו משחקים לרוב ברחוב עם השכנים וגם הים היה קרוב וכל יום חופש היינו על שפת הים ושחינו ונהנינו מאוד. החיים היו גם מאוד איכותיים כי הדייגים והחקלאים היו מביאים תוצרת טרייה, טובה וטעימה והכול היה עשוי בבית. אפילו את הבגדים תפרו בבית.

בגיל 17 קיבלתי תעודת בגרות בבית ספר הצרפתי ובאותה תקופה פנו אל ההורים שלי שליחים מהסוכנות היהודית והם הציעו שאני יעלה לארץ ויקבל מלגות ללימודים. בגלל שהאלטרנטיבה הייתה ללמוד בצרפת שזה היה נורא יקר ולהורים שלי לא היה מספיק כסף ומכיוון שאבא של היה מאוד ציוני בגלל פעילות המחתרת שלו הם הסכימו לשלוח אותי לארץ ישראל.

נסענו ברכבת לקזבלנקה העיר הגדולה ביותר במרוקו ושם הסוכנות היהודית ארגנה מטוסים לישראל דרך צרפת. שהינו כ-10 ימים בסוג של מחנה פליטים במרסי ומשם הגעתי לארץ. קודם עברתי שנת מכינה בעיר באר שבע ומאוד נהניתי ואז נרשמתי נרשמתי לאוניברסיטת בר אילן לחוג פסיכולוגיה. אחרי זה הכרתי את בעלי וגרנו בארצות הברית במשך שבע שנים ושם נולד אבא של רומי. אחרי לידת הילדה השנייה חזרנו לארץ לירושלים ושם אנחנו מאז.

הזוית האישית

רומי: היה ממש כיף, למדתי הרבה על סבא וסבתא. התכנית מאפשרת ללמוד על הדור הקודם וזה מעניין כי הסיפור נשאר לעד.