מאגר סיפורי מורשת

העלייה שלי ממרוקו, שהיא מדינה מוסלמית, הייתה בשנת 1964 והיא הייתה למעשה העלייה האחרונה של יהודי מרוקו. לעלייה זו קראו עלייה ג' מאחר והיא החלה משנת 1961 ובמסגרתה עלו כ- 80 אלף יהודים. כולל משפחתי שמאוד רצתה לעלות לארץ ישראל מאחר וכל האחים  והאחיות של אבי עלו ארצה בשנים שקדמו.

העלייה לא הייתה ישירה לישראל, טסנו לקזבלנקה, נשארנו שם כשבועיים בתנאים מאוד מגבילים וגם התזונה היתה מאוד דלה. עמדנו שעות בזמני הארוחות כדי לקבל מנות קטנות של אוכל, שלא הספיק למשפחה שלנו, שהיתה בת 10 נפשות. משם הפלגנו באונייה במשך ארבעה ימים, לארץ ישראל. ההפלגה הייתה קשה ולא נעימה, כולם בלי יוצא מן הכלל החלו בהקאות נוראיות ובבכי נוראי. כולם היו חסרי אונים, כולל האח התינוק שבקושי שרד. רופא הודיע לאימי שאין לו יכולת לטפל בו ושהוא בסכנת מוות. כולם היו בחרדות נוראיות ואיך שהוא, ללא טיפול חזרנו להרגיש טוב, עד להגעה לארץ ישראל. כולנו שמחנו וההורים היו מאושרים ושמחים כי לא הייתה מצד הסוכנות היהודית הסכמה שיהודי מרוקו יעזבו והעלייה שלנו הייתה מהאחרונים שעלו לארץ. העלייה לארץ נעשתה מאהבה גדולה לארץ ישראל, ליהדות וגם בגלל שחלק גדול מאוד מהמשפחה כבר עלה לארץ בעליות קודמות.

אני עליתי ארצה בגיל 6

העלייה לא הייתה קלה מאחר ועלינו משפחה בת 10 נפשות כולל סבתא שלי שהתאלמנה בגיל 30  לחייה. אימי בת יחידה מאחר וכל הילדים שסבתא ילדה במרוקו נפטרו מסיבה לא ידועה. היא הייתה מגדלת אותם במשך כמה חודשים ואז היו נפטרים לה. הסבתא עברה לגור איתנו ועזרה לאימי בגידול הילדים וכל מה שכרוך בזה.

במרוקו אבא עבד במפעל פלסטיק וגומי

כשהגענו לארץ ישראל, קיבלנו דירה בנתניה כולל רהיטים מהסוכנות עד שקנינו רהיטים חדשים ומאחר וחלק מהרהיטים שלנו ניזוקו מהלחות באונייה. אני כילדה בת 6 זוכרת שגרנו כל הילדים בחדר אחד בתנאים של צפיפות ונאלצנו לוותר על נוחות בסיסית בכדי להקל על סבלם של ההורים שלנו.

בשנת 1968, אבי פתח מסעדה ביחד עם גיסו ברמלה וכך נאלצו לעבור דירה מנתניה לרמלה.

בארץ, נולד לי אח נוסף ואבא היה מפרנס יחיד למשפחה של 11 נפשות. זה לא היה קל וכשגדלנו אבא היה לוקח אותנו לעבוד ולעזור במסעדה. את התפקידים שם הוא חילק על פי הגילאים שלנו. המסעדה עבדה 20 שנה וכל השנים הללו עסקנו שם, כך שבעצם כל הילדות שלנו הייתה סביב הפרנסה של ההורים והמשפחה שלנו.

בשנת 1997, הסבתא היקרה שלי נפטרה, זו היא שגידלה אותי ואת כל האחים והאחיות שלי.

בשנת 2002, אבי היקר נפטר.

הזוית האישית

היה ממש כייף, למדנו יותר אחד על השנייה ואנחנו מאחלים לעצמנו שיהיו לנו עוד פרויקטים, שיגבשו אותנו יותר.