מאגר סיפורי מורשת

אני הבכורה במשפחה ואחרי עוד ארבעה אחים ואחיות.

בתקופה זו מלך מרוקו היה כלוא בבית הסוהר בגלל סכסוך פנימי, ובשנת 1955 שוחרר. היה זה בתקופת שלטונו של מוחמד החמישי.

עם שחרורו, הגיע לקזבלנקה עיר מולדתו וכל העיר צהלה ושמחה, היו ריקודים ברחובות מוזיקה נשמעה ברקע וגם ליהודים היה טוב.

היות והרחוב הערבי היה 'שמח' החליטו הערבים שיעשו קצת 'שמח' גם ליהודים. מאותו רגע הגלגל התהפך מתקופה רגועה ושקטה ליהודים הפכה התקופה להיות קשה ואנטישמית מאד- הם שרפו את החנויות של היהודים על כל סחורתם. כל יהודי שעבר ברחוב קיבל מכות, ואני זוכרת כנערה בת 14 שאבא ואימא אסרו עלינו  לצאת מהמחבוא.

למרות זאת, אבא החליט לא לוותר על תפילות בבית הכנסת. הוא  הלך בסתר בין סמטאות העיר לבית הכנסת ובכל פעם שהוא היה יוצא לבית הכנסת הייתה אמי נפרדת ממנו בדמעות ומתפללת שישוב בשלום.

גם אני הייתי נפרדת מאבי בפחד ומתפללת לריבון העולמים שאבי יחזור בשלום ושלא יארע לו שום אסון.

בשנת 1956 בהיותי בת 15 אבא שלי הגיע למסקנה שהאנטישמיות ממשיכה ולא ניתן עוד להמשיך לחיות כך בפחד ולכן קבל החלטה נחרצת: "עולים לארץ ישראל!" תוך זמן קצר ביותר ארזנו את חפצינו ויצאנו לדרך.

עלינו לאוניה ששמה "עסקניה" לכיוון צרפת בדרך לארץ ישראל.  הדרך לצרפת נמשכה שלושה ימים, אני זוכרת את ההפלגה שהתנהלה בנעימות בלי הפרעות ופחדים. הדרך הייתה חווייתית לכולם לאחר התקופה הנוראה שעברנו, הרגשנו משוחררים.

הגענו למחנה בצרפת, למרות שתכננו להגיע מיד לארץ נאלצנו לשהות שם כחודשיים כי בארץ ישראל פרצה מלחמת סיני. חיכינו כל יום לרגע שהמלחמה תסתיים ונוכל להגשים את חלומנו- לעלות לארץ ישראל!

מיד בתום המלחמה הפלגנו מצרפת לישראל, באוניה ששמה "ארצה".

ההתרגשות הייתה בשיאה- כולנו חיכינו- סוף סוף הגיע הרגע המיוחל שבו עלינו על האוניה שתוביל אותנו לארץ ישראל. אך, כשהתחלנו להפליג נתקפנו בפחד, היא הייתה רעועה והים החל להיות סוער.

האוניה התחילה להתנדנד מצד לצד התחלנו לפקפק האם נהגנו נכון ואולי סתם עשינו את כל העלייה הזאת  כי בכל רגע הרגשנו שאנו כמעט טובעים ונופלים לים. לאחר שבעה ימים של טלטולים ופחדים והרבה הרבה תפילות ברוך ה' נצלנו והגענו לחוף מבטחים בנמל חיפה.

מיד כשירדנו מהאוניה נציגי הסוכנות העמידו אותנו בתור, ובלי לומר מילה השפריצו על השער היפה שלי  d.d.t-  תכשיר נגד כינים, אני לא אשכח את התחושה המבישה הזו. אמא שלי הלבישה אותנו כל כך יפה טרם הנסיעה וסרקה אותי בקפידה רבה עם שתי צמות שקשורות בסרטים, לבשתי את הבגדים הכי יפים שלי מתחושה טובה ומיוחדת פתאום הרגשתי בזויה ומושפלת, אני זוכרת שהאנשים מסביב לעגו לנו ואני בכיתי כל הדרך. זו הייתה הרגשה קשה, גם היום שאני נזכרת הכך, זה מעציב אותי.

לאחר מכן, על מנת להגיע למקום ישוב העלו אותנו על משאית שמסיעה פרות, ביקשנו לנסוע ולהתגורר בישוב נריה כדי להיות ליד המשפחה הקרובה שלנו שהתגוררה כבר בארץ. תגובת נציגי הסוכנות הייתה: "אין בעיה אנחנו נעביר אתכם להתגורר באופקים, זה קרוב לישוב נריה כחצי שעה נסיעה, הסכמנו בלית ברירה. נסענו מחיפה לאופקים המון זמן נסענו המון זמן ולא הבנו מה קורה. מיד כשהגענו לאופקים בררנו על מיקומו של ישוב נריה ואז התברר כי הישוב רחוק מאוד מאופקים. התאכזבנו מאד, והיינו המומים.

כשבקשנו לדעת היכן נתגורר, הביאו לנו פחון- מחסן ללא חשמל ומים. היה בפנים חשוך מאד וצפוף מאד. ההרגשה הייתה נוראית. כעבור שבוע של סבל ולאחר מחשבות רבות לגבי עתידנו, החלטנו למכור את תכשיטי הזהב שלנו, ובכסף הזה קנינו דירה בשיכונים והתחלנו לבנות את עצמנו בארץ.

אני התחלתי ללמוד בבית ספר אשלים, היה לי שם טוב, אני זוכרת את הכנת שעורי הבית: הדלקנו על המפה מנורת נפט וכך היה לנו אור להכין את שיעורי הבית.

אחרי שנת לימודים אחת בהיותי בת חמש עשרה, יצאתי לעבוד בחקלאות, כדי לעזור להורי בפרנסת הבית.

כעבור שנתיים הכרתי את בעלי, היינו מאורסים שנתיים ואז התחתנו. התחתנתי בגיל שמונה עשרה החתונה הייתה שמחה, וחיינו חיים מאושרים.

ילדתי 5 ילדים, עכשיו כולם נשואים ויש לי ארבעה עשר נכדים ושני נינים מאוד מאוד חמודים ומתוקים.

היום אני שמחה להיות בארץ ישראל עם כל המשפחה לראות נחת מהילדים ,טוב לנו, ברוך ה', "סוף טוב הכל טוב".