מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1943 בעיר לעיון (נהרות במרוקאית) שבמרוקו, כששלטו שם הצרפתים.

בשנת 1947 התחילו הפרעות ופוגרומים ובשנת 1948 עם הכרזת המדינה הפרעות הלכו והתגברו וחיינו בפחד מתמיד. בסוף שנת 1948 התחילה העלייה ארצה ממרוקו. בתחילת 1949 עזבנו את מרוקו והתחיל מסע תלאות לכיוון הארץ. עברנו ממרוקו לאלג'יר כשאלפי משפחות שוכנו בחדר אחד גדול.

מאלג'יר עברנו לצרפת, למחנה שנקרא 'קונדרנס'. לאחר שהייה של כחודש הפלגנו באונייה בשם 'מרתון' והגענו לנמל חיפה בשנת 1949. ההרגשה הייתה קשה מפני שבאונייה היו תנאים גרועים עד מאוד והנוסעים הרגישו מאוד רע. מנמל חיפה עברנו למעברה בפרדס חנה כששתי משפחות גרו באוהל אחד גדול. היה חדר אוכל גדול שסיפק אוכל לאנשי המעברה. התנאים במעברה היו קשים מנשוא, חורף קשה עם כמות גשמים גדולה והקור היה מקפיא כי לא היו לא ביגוד ולא שמיכות חמות וכשהתחיל הקיץ החום היה בלתי נסבל.

ממעברת פרדס חנה עקרה המשפחה לעיר רמלה שהייתה אחרי כיבוש ובהמון בתים בערה אש. התמקמנו באחד הבתים שפונו ע"י הערבים. לא היו ברזים או בכלל מים בבתים ונאלצנו ללכת לכל מיני מקומות כדי להשיג מים. תנאי הניקיון היו קשים והחול היה רב. התחלנו ללמוד בבית ספר סיני ברמלה כשבבית שבו גרנו לא היו תנאים לא להכנת שיעורים. אב המשפחה היה מובטל והחיים היו קשים מנשוא.

למדנו עד כיתה ח' בבית הספר. בית ספר היסודי היה אז בכתות א' – ח'. בבית הספר היסודי התחלתי לשחק בנערים בקבוצת בית"ר רמלה והגעתי עד נבחרת הנוער של ישראל.

באיזה יום גיליתי שיש תפילות בונוס ושאבי רשם אותי אליהן, באתו זמן שהיה הדרבי K רמלה. באמצע התפילה ראיתי אוהד בחלון שרץ במחצית וסימן לי 2-0 להפועל, אמרתי שאני סובל מכאבי בטן איומים, קיפלתי את הטלית, רצתי למגרש, החלפתי בגדים ועליתי בתור המחליף היחיד שעולה במחצית. נגמר 4-2 לטובתנו ואני הכנסתי חצי מהגולים. כמובן שחטפתי על זה בומבה של עונש כי עם החושים המפותחים, הורי עלו עלי.

לאחר סיום בית הספר המצב הכלכלי בבית היה קשה ונאלצתי לצאת לעבודת מסגרות לסייע לפרנסת הבית כשאת המקצוע למדתי בבית הספר עמל בשיעורי ערב עד גיוסי לצבא בשנת 1960. בצה"ל שירתתי בפיקוד דרום כמש"ק (מפקד שאינו קצין) בקשר קווי.

השתחררתי מצה"ל כעבור שנתיים וחצי. לאחר שחרורי החילותי לעבוד בחברת מקורות והיינו בין החלוצים שבנו את בתי הזיקוק בעיר החדשה אשדוד. עדיין שיחקתי בבית"ר רמלה  ובנוסף בעטתי מעל המשקוף את הפנדל שהיה מעלה אותנו ליגה למרות שהתעקשתי לא לבעוט רק את פנדל זה.

בשנת 1964 נשאתי לאישה את רחל מכבוש ונולדו לנו שני ילדים; בשנת 1966 מירב ובשנת 1972 נולד עידו (אבא שלי).

עם חברת מקורות, עבדנו בכל רחבי הארץ. בשנת 1967 במלחמת ששת הימים גויסנו לצה"ל ולחמתי כלוחם בחטיבה 7 שנלחמה בסיני. בגמר המלחמה חזרתי לעבודה בחברת מקורות שלקחה על עצמה לדאוג למים בכל המוצבים על שפת התעלה.

גרנו בחווה הסינית בסיני כשלושה חודשים ובמשך חודשים אלה החלה מלחמת ההתשה שרק בנס יצאנו מזה בחיים. החיים בחווה היו קשים ביותר, חיינו במתח מתמיד מצד המצרים שניסו לפגוע בעבודתנו בכל דרך אפשרית. העובדים בחווה הסינית היו עדים לקרבות שריון, לקרבות אוויר שקרו מעל החווה וזו הייתה אחת התקופות הקשות בחיי.

נאלצנו בגלל המרחק להגיע הביתה פעם בשבועיים ל24 שעות ולא יותר. בגמר העבודה החילונו עם חברת מקורות בהקמת קו הנפט אשקלון-אילת שם עבדנו עד סוף שנת 1970. בסוף שנת 1970 עקב כך שעבודה בחברת מקורות אילצה אותנו להעדר מהבית תקופות ארוכות, דבר שהקשה על ניהול חיי משפחה סבירים ומאחר וכל בקשותיי לעבוד בקרבת הבית נאלצתי לעזוב את חברת מקורות ביוזמתי והחילותי לעבוד בינואר 1971 בתור אזרח עובד צה"ל בבסיס ציוד בצריפין, בקרבה לבית. שם הוכשרתי בקורס לניהול מחסן ממוחשב וניהלתי את מחסן מצ"ם (מחסן ציוד מוחזר).

כמו-כן לאחר מספר שנים בעבודה נבחרתי לשמש כיושב ראש ועד העובדים במשך מעל 20 שנה. תוך כדי עבודתי סיימתי לימודים לבגרויות בבי"ס טומשין בראשון לציון. עבדתי בצה"ל עד לתאריך 1.7.2010 שנה בה פרשתי לגמלאות.

כגמלאי אני מתנדב בביטוח לאומי בקבלת קהל והייתי היוזם להקמת קבוצת מטיילים שנקראת 'קהילה מטיילת-מתנ"ס רמלה' שבה אנו עורכים טיולים חודשיים ברחבי ישראל, נופשונים וטיולים לחו"ל.

מירב כיום ד"ר ליחסים בין-לאומיים ובעלה עבד כיועץ בכיר אצל סגן נשיא ארה"ב (דיק צ'ני) ויש להם בן ששמו תדהר. עידו כיום פרופ' לרפואת נשים ופריון ומנהל בנק פוריות הגבר בבית החולים ע"ש יצחק שמיר (אסף הרופא) ואב לשני בנים; עומר וניר. כיום (2017) יש לנו שלושה נכדים, מאחלים לעצמנו ולבני ביתנו בריאות ואושר.

כמשפחה שגדלה בתנאים לא קלים ונמנעה מאתנו היכולת ללמוד כראוי, הבטחנו לעצמנו: את מה שלא ניתן לנו עקב חוסר יכולת נעשה ונשקיע את כל יכולותינו בדור העתיד, וכך היה. בעזרת השם מימשנו את החזון שלנו.

הזוית האישית

עומר בן-עמי: היה ממש כיף ומרגש לראיין. אני רוצה לאחל לסבא שמעון המשך חיים כמו שהוא ציפה להם ואף יותר.