<?xml encoding="UTF-8">שמי סופי סבן, נולדתי בקהיר שבמצרים בשנת 1948, להוריי רפאל ופאולינה לוי. עליתי לארץ בהיותי תינוקת בת שנה, בשנת 1949.
עיר הילדות שלי היא העיר עכו שכל כך אהבתי, בה גדלתי עד גיל תשע עשרה וחצי. באותה תקופה הדלתות היו פתוחות, כול השכנים בילו ביחד והילדים שיחקו יחד בחצרות הבתים, היו אלה ימים של תמימות ונאיביות.
בית הוריי היה בית חם ושופע אהבה, הבית היה מסודר, מטופח ויפה. אבי רפאל לוי ז"ל, עבד כמנהל חשבונות ב "סולל בונה", הוא היה טיפוס חברמן, אוהב חברה ואהוב, תמיד הוא דאג לכול מחסורנו והקפיד שנלמד ונהיה מחונכים. אמי פאולינה לוי ז"ל, הייתה עקרת בית, אישה עדינה, חמה ואם אוהבת, שדאגה להאכיל אותנו במטעמיה הנפלאים. סבי מצד אמי, דויד לוי, עבד בעיריית הרצליה. ולימים כשנישאתי סבא קידש אותי בחתונתי.
אני נקראת על שם סבתי סופי, מצד אמי. סבתי נהגה לספר לי הרבה סיפורים על העבר המשפחתי ועל העליה ממצרים.
במצריים אבי עבד לפרנסתו בחנות נעליים. הוריי ברחו ממצריים בעקבות פיגוע שאירע שם ובו נהרגו אנשים רבים. הם הגיעו לצרפת, ובצרפת הם עלו באנייה הנקראת "אל מרי" שהפליגה לארץ ישראל ישר לנמל חיפה. אמי הייתה באותה העת בהריון, כך הגענו להתגורר בעכו.
סבי מצד אבי, אברהם לוי, נפטר בהיותי ילדה קטנה ואין לי זיכרונות ממנו.
את סבתי סוזן לא הכרתי, היא נפטרה ביום החתונה של אבי ואמי.
אחיי ואחיותיי
שבעה ילדים נולדו להוריי, אחותי שושנה {סוזן} הבכורה לבית הורי נקראה על-שם סבתי מצד אבי.אחי אברהם נקרא על-שם סבי מצד אבי, התאומות מרים ולונה ואחיי דוד ויוסף כולם מתגוררים בעכו.
אני נולדתי שנה אחרי שושנה, היינו חברות טובות והיה לנו קשר אמיץ ואוהב לאורך כל השנים, בילינו יחד בילדותנו, בנערותנו ובבגרותנו. ילדיי ונכדיי הספיקו להכיר אותה ואהבו אותה מאוד. כשהיא חלתה במחלה קשה נסעתי לבקרה פעמים רבות.
שושנה נפטרה בתאריך 18.6.2007 {ביום הולדתי} הייתי ברגעיה האחרונים.
יהי זכרה ברוך. הכאב שחוויתי עם פטירתה עדיין לא פג. עד היום לא התגברתי על האובדן.אני קשורה לבנה ולנכדה כאילו היו בני ונכדי.
ילדות ונעורים
למדתי בבית-הספר יסודי ממלכתי-דתי על שם "הרמב"ם" בעכו. במסגרת שיעורי התזונה הונהגה בבית הספר תורנות מטבח וכול התלמידים אכלו יחד בחדר האוכל את ארוחת הצהריים.
הייתי בגיל עשר כשפרצה מלחמת סיני. אני זוכרת את ימי המלחמה כטראומה, אבי גויס, ואנחנו נאלצנו לרדת לקומה מתחתינו בכל פעם ששמענו את האזעקות רצנו מהר להסתתר שם. בהמשך אבי חפר עבורנו בגינה שוחה ששימשה לנו כמקום מסתור
אני זוכרת את טקס יום העצמאות במלאת למדינה עשר שנים, היה זה אירוע חגיגי במיוחד, בעיר התארחו אישים מכובדים בהם חברי הכנסת ושרי הממשלה.
הייתי חברה בתנועת הנוער "בני עקיבא"; בפעולות בימי שישי נהגו לדבר על אקטואליה ובאמצע השבוע בוגרי התנועה היו עוזרים לצעירים בהכנת שעורי בית .
אחרי שמונה שנות לימוד, התחלתי לעבוד בעבודות שונות. אחת העבודות שעבדתי הייתה בחנות "אתא" בעיר- מפעל תעשייתי לטקסטיל מהראשונים שהיו בארץ.
בחודש יוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, בשעה 8:00 בבוקר, תפסה אותי האזעקה הראשונה בדרכי לעבודה בחנות "אתא". התחלתי לרוץ בין הבתים בניסיון להסתתר, כלל לא ידעתי שפרצה המלחמה.
לאחר תום המלחמה הכרתי את ניסים סבן, צעיר תושב אילת, דרך בת-דודתי והיא שידכה בינינו.
נישואים והקמת משפחה
ניסים ואני נישאנו בשנת 1967 במלון "הים האדום", באילת. עם נישואינו עברתי להתגורר באילת. למרות שלא היו ברשותנו אמצעים כמו מכונת כביסה, טלוויזיה וטלפון, היינו מאוד מאושרים. לניסים ולי נולדו 3 ילדים; לימור, ענבר וישראל. בהיותי אם צעירה לילדיי הפעוטות חוויתי קשיים, ובמיוחד מפני המרחק הגאוגרפי של משפחתי ממני, ולא הייתה לי כל עזרה.
את תקופת מלחמת יום כיפור עברתי בחרדה עם ילדי הקטנים, לימור הייתה בת ארבע,ענבר בת שנתיים וישראל בן שנה. משפחתי הייתה רחוקה וכמעט כל מי שהכרנו גוייס. חלף זמן רב עד שהצלחנו לחזור לשיגרה. כל עוד הילדים היו קטנים, ניסים דאג לפרנס אותנו, לאחר שהם גדלו והשתלבו במסגרות החינוך העירוניות, יצאתי לעבודה.
עבודה והתנדבות
עבדתי כסייעת בגני ילדים, במהלך השנים עברתי קורס סייעות מוסמכות ועבדתי עשרים ושתיים שנה בתחום. במשך כל שנות עבודתי אני זוכרת במיוחד את הילדים הבעייתיים, אותם אהבתי במיוחד היות שהם היוו עבורי אתגר.
מיום שיצאתי לגמלאות, התפניתי לתחביביי-סריגה, תפירה ואומנות. אני מתנדבת ומעשירה את עולמי בפעילויות במתנ"ס "יעלים" במסגרת 50+. מזה שמונה שנים אני מתנדבת בגן הילדים "שחורת" במסגרת פרויקט "סבתא גן".
אני מעבירה לילדים את חוקי התנועה וכללי זהירות בדרכים, נוסף על כך אני עוזרת לצוות העובדות בגן.
אני מרגישה הנאה גדולה וסיפוק ממעשה ההתנדבות. הילדים בגן קוראים לי "סבתא" ואני מקבלת אמון חום, אהבה ופרגון.
להיות סבתא
ב"ה זכיתי להיות סבתא לשבעה נכדים (לעת עתה). לימור, בתי בכורתי חיה בהולנד, היא מורה למוסיקה ואמא לאיליי ולאורי. ענבר, מתגוררת באילת, עובדת בבית משפט באילת, אמא לשניים- עידן ונועם. שני נכדיי אלה מגיעים אלי כול יום. ישראל בין הזקונים שלנו, למד תקשורת ועובד בהיי טק ומתגורר במודיעין, אב לנועה, ניו ורואי.
הנכדים גדלים ואני מזדקנת, את חגיגת בר המצווה של עידן חגגנו באילת ואת מסיבת בת המצווה של נועה חגגנו במודיעין, את בר המצווה של נועם חגגנו בעכו במלון חוף התמרים. יש לי נחת מהנכדים, אני מקבלת מהם אהבה רבה ואוהבת אותם מאוד, זו אהבה שונה לגמרי מאהבתי את ילדיי, נכדים זה רק כיף!
העשרה
סולל בונה: "היא מחברות הבניה הגדולות בישראל לעבודות ציבוריות והותיקה שבהם".
אתא: "חברה לטקסטיל בע"מ, היתה מפעל תעשיתי מהראשונים בארץ ישראל, והפעילה רשת לשיווק תוצרתה, המפעל נחשב עד לשנות ה-70 לגדול מסוגו בארץ ונסגר בשנת 1985".
תשע"ו, 2016
מילון
אתא
חברה לטקסטיל בע"מ, היתה מפעל תעשיתי מהראשונים בארץ ישראל, והפעילה רשת לשיווק תוצרתה, המפעל נחשב עד לשנות ה-70 לגדול מסוגו בארץ ונסגר בשנת 1985.
סולל בונה
היא מחברות הבניה הגדולות בישראל לעבודות ציבוריות והותיקה שבהם.
ציטוטים
”יש לי נחת מהנכדים, אני מקבלת מהם אהבה ואוהבת אותם מאוד, נכדים זה רק כיף! “
