מאגר סיפורי מורשת

היסטוריה משפחתית וילדות

שמי הוא שלמה אבנון אבולעפיה. נולדתי בתאריך 3.8.45 בעיר תל אביב. הורי, אליהו ומזל אבולעפיה – סבא וסבתא רבה של יהלי – עלו לארץ מטורקיה בשנת 1944 לאזור חיפה, ועברו בהמשך לגור בדרום תל אביב, שם נולדתי. במשפחה היינו שלושה אחים: אחי הבכור יעקוב אבולעפיה, אחותי הקטנה שרה אבולעפיה ואני האמצעי שלמה אבולעפיה.

אני עם אחי ואחותי

שם המשפחה "אבולעפיה" הוא נצר לשושלת היסטורית של משפחה שחיה בספרד במשך שנים רבות, שכללה אנשי רוח, מדע. רפואה ודת מפורסמים, שרבים מהם נרדפו וגורשו מספרד בתקופת האינקוויזיציה, ונאלצו לברוח ולהתפזר ברחבי העולם. חלקם הגיעו לארץ ישראל וסייעו בהקמת היישוב היהודי בארץ ישראל, וחלק מהם אף היו מקימי הערים ירושלים, טבריה ותל אביב (כולל שמות רחובות). כל היהודים שגורשו מספרד הקפידו לשמור על שפתם הספרדית (לדינו) עד עצם היום הזה (בעיר טולדו שבספרד קיים עד עצם היום הזה בית כנסת יהודי על שם רבי מ.אבולעפיה).

שנות ילדותי הראשונות היו על רקע סוף מלחמת העולם השנייה ושואת העם היהודי והמלחמה על הקמת מדינת ישראל כנגד שבע מדינות ערב, שהקיפו את היישוב היהודי בארץ ישראל שאז עדיין נקראה פלשתינה. עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל מלאו לי שלוש שנים, והזיכרון שלי מאז הוא שיר שלימדו אותי שאומר: מדינת ישראל, מדינת היהודים מדינה עברית, מדינה חופשית!

בתחילת ילדותי מגיל שנה ועד גיל עשר גדלתי עם המשפחה שלי בדרום תל אביב בשכונה שנקראה שכונת הקווקזים, ואת לימודי מכיתה א'-ד' למדתי בבית הספר "ביאליק". בשכונת הקווקזים גרנו בצריף עם חדר אחד והשירותים היו בחוץ ומסביב גרו שכנים נוספים באותם תנאים. משם עברנו לגור בשכונה שנקראת "שכונת התקווה", ושם השתפרו תנאי המגורים שלנו והיו לנו שני חדרים עם שירותים ומקלחת בתוך הבית, ובבית הזה גרנו אני, אחי הבוגר יעקב ואחותי הקטנה שרה יחד עם הוריי.

גיל הנעורים

את לימודיי המשכתי וסיימתי בבית הספר היסודי "החייל" בשכונת "יד אליהו". עם סיום הלימודים בבית הספר היסודי התקבלתי ללימודים בתיכון "עירוני ט" ביד אליהו. שם למדתי שנה אחת, את השנה הנוספת השלמתי בלימודי תיכון ערב, כשביום נאלצתי לעבוד כדי לממן את לימודיי הערב.

בנעורי במגרש הכדורגל

במקביל ללימודי הערב עבדתי ביום כשליח על אופניים ב"קול ישראל," בשירות השידור היחידי שהיה באותה תקופה וזאת כי הוריי לא יכלו לממן את לימודיי התיכוניים. במקביל הייתי חניך בתנועת "הנוער העובד", ושם קיבלתי החלטה לצאת מהמסגרת הקיימת שהייתה קשה, ומאחר ומאוד רציתי להמשיך ללמוד, החלטתי באופן עצמאי להמשיך וללמוד בבית ספר תיכון במסגרת קיבוץ "החותרים" שליד חיפה בכיתה של בני משק, דבר שהבטיח לי לימודים עד כיתה "יב", ותרם לי רבות להתפתחות האישית שלי. ולדעתי השפיע על המשך חיי עד עצם היום הזה. ההליכה ללמוד בקיבוץ עיצבה את דמותי ואת אישיותי לעתיד באופן חיובי ביותר. עם סיום לימודיי בקיבוץ החותרים, התגייסתי לצה"ל ועברתי קורס מפקדי כיתות ולאחר מכן קורס קצינים. שני הקורסים האלה גרמו לי להחליט שאני רוצה להמשיך בשירות הצבאי כדרך חיים וכמקור הכנסה להמשך הדרך.

שירות צבאי כדרך חיים

את שם המשפחה "אבנון", הוספתי עקב יציאתי בשליחות צה"ל לחו"ל. כי, באותה תקופה הייתה חובה שכל מי שיוצא לייצג את המדינה בחו"ל חייב לעברת את שם משפחתו לשם עברי, ולכן בתעודת הזהות שלי מצוין השם אבנון – אבולעפיה שלמה.

מאחר והייתי ספורטאי מצטיין, כיוונתי את התקדמותי בצבא על ידי הכשרתי כמורה לחינוך גופני. לאחר שבמסגרת הצבא נשלחתי ללימודים במכון וינגייט, ועם סיום לימודיי שימשתי כקצין כושר קרבי בחילות צה"ל השונים.

תוך כדי השירות הצבאי פגשתי בצבא את אשתי לעתיד שרה רייכברד (סבתא של יהלי, הילי ויואב) ולאחר כשש שנות היכרות התחתנו בתאריך 6.1.71.

אני עם שרה בחתונתנו

בשנת 1973 פרצה מלחמת יום כיפור ונולד לנו בן בשם יובל אבא של יהלי, שנתיים לאחר מכן נולדה לנו בת בשם מאיה אחות ליובל.

אני עם בני יובל

בתקופה זו, גרנו ברמת גן בדירה בת שניים וחצי חדרים בקומה רביעית על עמודים ללא מעלית. המשכתי בשירותי הצבאי בקבע תוך התקדמות בסולם הדרגות, והעיסוק העיקרי שלי בצבא היה הדרכת חיילים בתחום הכושר הקרבי, ופעילות אימון גופני לקצינים בכירים עד לדרגת הרמטכ"ל. מונתי למפקד בפיקוד הגדנ"ע לתפקיד מפקד בסיס הגדנ"ע בשדה בוקר. תפקיד חינוכי ציוני בעל חשיבות אישית רבה ביותר.

בזמן שירותי הצבאי

קריירה שנייה

בשנת 1986 השתחררתי משירות הקבע בצבא, וקיבלתי החלטה שבחיים האזרחיים אני לא אעסוק במה שעסקתי בצבא במשך כעשרים וחמש שנה בהדרכת כושר קרבי, אלא בעיסוק שונה, שהוא ביטחון פנים שעוסק בכל מה שקשור לביטחון אזרחי בתוך גבולות הארץ, ולמעשה להיות קצין ביטחון.

לצורך הסבת התפקיד החדש כקצין ביטחון התמודדתי במכרז על תפקיד קצין ביטחון ארצי של רכבת ישראל, ולשמחתי זכיתי בתפקיד מבין כחמישים המועמדים שהיו לתפקיד. תוך כדי כניסתי לתפקיד, עברתי הכשרה לתפקיד קצין ביטחון במסגרת שירות הביטחון הכללי (שב"כ) ומשטרת ישראל.

רכבת ישראל באותה תקופה הייתה תחת איומי טרור של ארגוני מחבלים שרצו לפגוע בתחבורה הציבורית בישראל. לכן, התפקיד שלי כקצין ביטחון היה מאתגר ומתוח לאורך כל תקופת היותי קצין הביטחון הארצי. ולשמחתי הצלחנו לסכל את כל ניסיונות ארגוני המחבלים לפגוע בנוסעי הרכבת, והתחבורה הציבורית בכלל. לאחר שמונה שנות עבודה ברכבת ישראל, קיבלתי הצעה לעבור לתפקיד שהיה בו גם עניין וגם היקף גדול יותר שמסמל קידום בכיר עבורי. תפקיד שממונה על כל הביטחון של כל המתקנים הרגישים ביותר בתחום האנרגיה. הכוונה למתקני דלק וגז אסטרטגיים של מדינת ישראל. שמונה שנות עבודה ברכבת ישראל, ועוד עשר שנות עבודה בביטחון משק הנפט והגז של מדינת ישראל, היו מלאות עניין ומתח עם הרבה ידע מקצועי בתחום הביטחון האזרחי, ולוו בהרבה חוויות גלויות וסמויות שגרמו לי לסיפוק רב מאוד.

עם סיום עבודתי כממונה על הביטחון במשק הנפט והגז, קיבלתי החלטה להיות יועץ עצמאי לביטחון לכל מיני גופים ממלכתיים ופרטיים, ואכן במשך כשמונה שנים האחרונות עבדתי בייעוץ פרטי ועצמאי כמומחה בכיר לביטחון ולמניעת נזקים מכל סוג. עתה בגיל שבעים וארבע, פרשתי סופית מעבודה כשבכוונתי בעתיד לפעול בהתנדבות לסייע לילדים ונוער מעוטי יכולת בהדרכה ובחינוך גופני.

המשפחה מתרחבת

בני הבכור יובל סיים את לימודיו בטכניון כמהנדס חשמל ואלקטרוניקה בהצטיינות רבה כמצטיין דיקן. ולאחר שירות צבאי ביחידת מודיעין מיוחדת וגם שם זכה לקבלת פרס ביטחון ישראל. יובל נשא לאישה את אור ברזילאי ולהם נולדו שלושה ילדים נהדרים: יהלי הבכור, הילי ויואב אחים תאומים. מאיה גדלה בצילו של אחיה הבוגר יובל והצטיינה כמוהו גם בלימודים וגם בספורט, ועוסקת כיום באמנות. משפחה שמסבה לי נחת והרבה אושר להמשך שושלת משפחתית נהדרת שבה בורכתי ותודה!

לסיכום

לסיכום אוכל לומר שכשאני מביט אחורה אל תחילת שנותי, כמו כן אל ההווה, אני מלא סיפוק לאן שהגעתי ברמה האישית. בהתחשב בתקופת ילדותי בשנים הראשונות להקמת המדינה שהיו קשות, אל מול ההווה והעתיד עם ילדיי ונכדיי, אני מלא אושר וסיפוק מאיכותם האישית וכמשפחה, וממלאת את ליבי גאווה רבה מאוד. גם על כך תודה!

הזוית האישית

שלמה אבנון: התרגשתי בכל אחד מהמפגשים עם נכדי יהלי שבהם סיפרתי את סיפור חיי. יהלי השתאה לשמוע את הסיפור שלי, את שורשיי ואת ההיסטוריה של המדינה. הרגשתי שהסיפור חדר אליו ומהשאלות שלו ראיתי שהוא באמת מתעניין. עצם כתיבת הסיפור גרמה לי להיזכר במאורעות שאיני חושב עליהם ביום יום וזה ריגש אותי מאד.