מאגר סיפורי מורשת

סבתא ג'נט מספרת לנכדתה הודיה מושיאשווילי.

קוראים לי ג'נט סמיוני. נולדתי להורי חיה ועיוש לוי בשנת 1954 בעיר בגולט שבטוניס. נקראתי על שם סבתא של אמי.

החיים בטוניס

סבי נפטר כשסבתי הייתה בת שלושים והיא נאלצה לגדל שלושה בנים ושתי בנות לבדה. אחת הבנות זאת אמי. בטוניס אמי ילדה שני בנים ואותי, אני הייתי הקטנה. אבי נהג לחבוש כובע כמו של איטלקים וחליפה. אימא תמיד הייתה לובשת שמלה פרחונית. בטוניס היה לאבי מפעל גדול לשיש, שם עבדו גם אחיו.

העלייה לארץ ישראל

בשנת 1956, כשמלאו לי שנתיים, הוריי החליטו לעשות עלייה לארץ, הם האמינו, שזו זכות מיוחדת לחיות בארץ, שיש בה הרבה תורה והרבה קדושה. הפלגנו באנייה והגענו לישראל. עברנו לגור בעיר לוד. שם  התגוררו עולים רבים יוצאי טוניס, שאבי מצא איתם שיחה משותפת.

כאמור, לאבי היה עסק של שיש בטוניס, וכשהגיע לארץ הוא היה צריך לפרנס שש נפשות. בהשגחה פרטית מישהו הכיר לו מפעל של שיש בתל אביב. שם הוא עבד בתקופה הראשונה לעלייתו לארץ. למנהל המפעל בו אבי עבד, לא היו שנים רבות ילדים. בטקס ה"ברית מילה" של אחי כיבד אותו אבי בסנדקאות.

מפעל השיש המשפחתי

לאחר תקופה, אבי הרגיש שהנסיעות מקשות עליו, ושהוא לא ממצה את יכולותיו, והחליט לפתוח בשטח הסמוך לבית מפעל לשיש ולמצבות. בחסדי ה' ביתנו היה שטח של בית ערבי גדול ואפשר מקום להקמת המפעל. אבי הביא מכונות לעיבוד שיש ופלטות של שיש לחצר. המפעל היה ממוקם ליד בית ספר רמז. עם הזמן עבודתו של אבי התפתחה והתרחבה  והפכה לבעלת שם בכל האזור כולו. אבי היה בין הראשונים שהתעסקו במצבות, עם התרחבותו של המפעל נוספו עוד עובדים. ביניהם אחי וגם בעלי נכנסו לעסק. כעבור זמן לא היה  אחד שלא הכיר את "אבן ושיש עיוש". כשאבי נפטר המפעל עבר לרחוב צה"ל בלוד.

אני זוכרת, שהיו ילדים שהיו עומדים בשער בית הספר ומחכים שאבי יביא להם "חמש אבנים", שהיה יוצר משיש או מרובע משיש ששימש למשחק ל"קלאס".

עד היום בעלי מתעסק בשיש היחיד מכל אחיי. אחי נאלץ לנטוש את העבודה, שתי ריאותיו נפגעו מהאבק במהלך העבודה בשיש. כיום שתי ריאותיו מושתלות, והוא איננו כשיר להמשיך לעבוד.

השכונה שלי בלוד

גרנו בלוד בשכונה שהיו בה גם יהודים וגם ערבים. הייתה לנו דירת קרקע עם שני חדרים וגינה. בשכונתנו דלתות השכנים היו פתוחות באופן קבוע, הייתה אחדות ואחווה מיוחדת בין כולם. הרגישו נוח להיכנס לבתי השכנים ולבקש עזרה כל פעם שהיה צריך. בית כנסת של השכונה היה במרחק 10 דקות מביתנו.

הוריי

אימא הייתה עקרת בית. אמי הייתה תמימה יפה ומטופחת, אבי היה יותר מפולפל. הורי אהבו לארח, מספר רב של אורחים היו נוהגים לפקוד את ביתנו. אמי הייתה טורחת, עורכת שולחנות ומבשלת. אני זוכרת שאבי לא היה קונה אבטיח אחד אלא 20-30 אבטיחים עבור האורחים והיינו עורכים שולחנות לסעודת יתרו בפסח.

אבא תמיד היה נותן כסף לנזקקים. היינו אמידים וחיינו ברמת חיים גבוהה. בשנת 67 כאשר לא כל אחד הרשה לעצמו לרכוש טלוויזיה , אבי קנה טלוויזיה. וכמו כן אבי קנה בית במזומן. כשהייתי בת 10 קיבלתי 100 שח לקנות שמלה שהיה נחשב לכסף רב. אבי היה מניח חבילות של כסף מתחת למזרן, וכל מי שהיה צריך היה בא ולוקח. הוא לא ידע כמה יש לו. ולא ידע מי לקח וכמה. ביום שישי אמי הייתה מכינה קוסקוס וקציצות.  ואבי היה במצב רוח מרומם. הוא היה מכין פיצוחים בתנור, מתגלח ומסתפר, שותה ומרוקן את הכסף מהכיסים לעברינו. כולנו היינו מחכים לרגעים הללו . היינו מרימים  את הכסף שנזרק ונהנים מהשלל.

אימא נהגה  לקחת אותי לקנות בגדים ואבא היה נותן לי כסף בו הייתי קונה דברים שאני רוצה. הייתי ילדה מפונקת בין חמשה בנים. וברוך השם לא היה חסר כלום. שהייתי קטנה אמי הייתה לוקחת אותי לכל מקום לחתונות, מסעדות, חתונות ואירועים. היא לא עזבה אותי לרגע. שסבא וסבתא היו הולכים עם חברים הם גם נהגו לקחת אותי איתם.

בארץ נולדו לי עוד שני אחים. בלידת  האח השלישי, החלה אמי לסבול ממים באוזניים שהשפיעו על שמיעתה. חוש השמיעה הלך והדרדר ועד סוף ימיה לא שמעה כלום. מצב השמיעה של אמי אילץ אותנו לדבר בטונים גבוהים מאד. מה שגרם לשכנינו לחשוב שמתנהלות מריבות בביתנו. סבתי מצד אמי התגוררה בבית של בנה. כל הזמן ביקשנו ממנה, שתבוא גם אלינו. בימי שישי כשהייתה מגיעה אלינו, היא הייתה מכינה קציצות מיוחדות.

לימודיי

בית הספר בו למדתי היה ממש מול ביתי. ולכן הייתי קופצת הביתה לעיתים קרובות. הייתי מניחה את הקציצות של סבתא בתוך כריך לחם, מוסיפה סלט וחוזרת לבית הספר. חברותי היו מבקשות להתכבד בקציצות המיוחדות של סבתי. למדתי עד כיתה ח' בבית ספר. לא המשכתי ללמוד כי לא אהבתי את הלימודים. אחר כך הצטערתי שלא המשכתי ללמוד בבית הספר. אהבתי לשחק בחמש אבנים, קלאס, גומי, חבל גוגואים וחישוקים. בגיל  חמש עשרה עבדתי באלקטרוניקה של טלפונים.

הקמת המשפחה

אני ובעלי שלום בני דודים וסבתא שלנו שידכה בינינו. בשנת 1974 נישאנו, הייתי אז בת שמונה עשרה. ב"ה נולדו לי ארבעה ילדים: עמית, קובי, יפית וסיון. פערי הגילאים בין ילד לילד הוא כשנתיים. חיינו בעיר לוד והיינו מאושרים. כשנולדו לי ילדי, התחלתי לעבוד בבית אריזה, עבדתי שם שלוש שנים ומאד אהבתי את המקצוע הזה. בהמשך עבדתי קצת גם עם קשישים. אך רוב חיי לא עבדתי.

המעבר לאשדוד

באחד הימים, גיסתי אשת אחי הודיעה, שסגרה חוזה על קניית דירה באשדוד. נבהלתי מאד ולא ידעתי איך אוכל להיפרד מאחי, שגרנו בשכנות שנים רבות? גיסתי הביאה אותי לאשדוד והפצירה בנו להעתיק את ביתנו לאשדוד. התרשמנו מדירות שראינו וחתמנו אף אנו על חוזה קנייה. אך אז הגיעו קשיים אחרים ניתוק מאמי שהביעה מורת רוח מהעזיבה שלנו ומהשכונה בלוד לה הייתי קשורה. חצי שנה הייתי בעצב רב. אך ב"ה הימים עברו ,התרגלנו למקום וכיום שום בולדוזר לא יזיז אותי מהעיר הזאת.

החזרה שלנו בתשובה 

בשנת 2000 התחלנו תהליך של חזרה בתשובה. בני היה הראשון שהתחיל בכך. הוא  עבד ברשות שדות התעופה. יום אחד ראיתי אותו מגיע לבית עם ספר קודש, יום אחר עם טליתות כשהוא מחביא זאת מעיני. בתחילה חשבתי שהוא השתגע והערתי לו על כך. יום אחד הלכנו בעלי ואני  להצגה של יהודה ברקן, שסיפר את סיפור חייו. ישבנו בעלי ואני ובכינו מהתרגשות. סיפורו נגע לליבנו והחלטנו מיד שאנחנו מתחזקים. בעלי שם כיפה על ראשו וקיבלנו על עצמינו קיום תורה ומצוות.

אני מאד אוהבת את המטבח. כיום אני מפרסמת בפייסבוק את המתכונים הטובים שלי, החל מסלטים, פשטידות ובשרים וכלה בעוגות מיוחדות. בפייסבוק יש לי 1700 חברים, שצופים במתכונים ונהנים מהם.. יש לי ידי זהב אך לא ניצלתי עובדה זו לצרכי פרנסה. היום ילדי ונכדי כולם גרים בארץ ואני רווה מהם הרבה נחת.

הזוית האישית

ג'נט: אני מאד אוהבת לבשל, ואם היה אפשר להחזיר את הגלגל אחורה? הייתי לומדת להיות שפית. אני מאד אוהבת את המטבח. עד היום הייתי רוצה לדעת את השפות אנגלית וצרפתית. מניסיוני, בן אדם צריך ללמוד בחיים. כי לימודים זה תמיד טוב. חשוב, שאנשים יצאו לעבודה ולא יהיו מפונקים, כפי שאני הייתי.