מאגר סיפורי מורשת

סבתא יוכי מספרת:

נולדתי ב- 27 לדצמבר 1949 בתל–אביב להוריי, רחל ושלמה, שהגיעו ארצה בשנת 1943, בעליית ילדיי טהרן. אבי, שלמה גנס, יליד וילנה שבליטא ואמי, רחל ויויורקה, ילידת קאלושין פולין, ברחו בזמן מלחמת העולם השנייה מפני הנאצים ועלו ארצה בעזרת הפרויקט של הנרייטה סאלד. הנרייטה סאלד נרתמה לעזור לילדים יהודים יתומים ועזובים ולהעלות אותם לארץ. המבצע התארך והילדים שהו זמן ממושך בטהרן. בבואם ארצה הילדים הללו נשלחו רובם לקיבוצים. אבי נשלח לקיבוץ אפיקים ואמי לקיבוץ יגור.

מה שזכור לי מהילדות המוקדמת:

אבי ניהל את כריכיית הספרים בבית ההוצאה לאור "מסדה" ומשום כך כל ספר חדש שיצא לאור הגיע לביתנו. אמי הייתה עקרת בית ועזרה לפרנסת המשפחה על ידי טיפול בפעוטות. המצב הכלכלי בבית לא היה קל. לאחי הבכור חיים ולי לא היו משחקים וצעצועים, לדוגמא: הפכתי סיר לתוף וניגנתי עליו. אמי, שסבלה מרעב בילדותה (ניזונה מקליפות תפוחי אדמה), דאגה מאוד להתפתחותנו והכריחה אותי לאכול. לדוגמא: בדייסת קורנפלור הכניסה ביצה רכה, בננה מעוכה ועגבנייה מרוסקת. בימי הצנע היא ויתרה למעני על האוכל שהוקצב לה.

כשהייתי בת 6, עברנו לגור בצפון תל אביב. בסביבה החדשה לא היו ערוכים לקליטה של ילדים כה רבים ועל כן הייתה משמרת שנייה בבית הספר. אמי שלא רצתה שאתחיל לימודים בשעה 12:00 רשמה אותי לבית ספר דתי של בנות כדי שאתחיל את הלימודים בשעה 8:00. בבית הספר הדתי למדתי 3 שנים ושם התפללתי כנהוג אצל הדתיים. יחד עם זאת אני יודעת שאת הערכים בין אדם לחברו הטמיעו בנו בחוזקה. בהיותי בכיתה ד' עברתי לבית ספר חילוני "לדוגמא" על שם הנרייטה סאלד. אהבתי מאוד את חברת הילדים בכיתה, היינו כ- 50 ילדים בכיתה ואני משערת שההוראה אז הייתה יותר קלה מאשר היום. עמדנו כשהמורה היה נכנס לכיתה.

הייתי ילדה ספורטאית ואהבתי מאוד שיעורי ספורט. בעיקר הצטיינתי בריצה מהירה ובתחרות בתיכון הגעתי למקום שני בריצת 1,500 מטר. לא הייתה טלוויזיה ובבית העברתי הרבה מזמני בקריאת ספרים אפילו לפני הכנת השיעורים. לרוב המשפחות לא היו טלפונים. היינו משחקים במשחקי רחוב לדוגמה: מחבואים, תופסת, קלאס, חבל ועוד. הלכנו לבתים של החברים מבלי להודיע מראש. אהבתי מאוד לרכוב על אופניים אבל הוריי לא קנו לי אופניים מחשש שאפול ואפצע. בתיכון הייתי בבית ספר תיכון עירוני ד' ובמקרה הייתי בכיתה עם שלמה ארצי. הלימודים היו קשים ונדרשנו לעבודה רבה על מנת להצליח בבגרויות. במלחמת ששת הימים, בשנת 1967, ירדתי למקלט הבניין עם ספרים ומחברות מכיוון שבחינות הבגרות התקיימו מיד אחריי. הוריי התגרשו, כשהייתי בת 15 וחצי, מאורע שהיה מאוד יוצא דופן לאותו זמן. ההורים ניסו להתאחד מחדש והחליטו לעשות זאת בקנדה.

חיי בקנדה  

בויניפג בקנדה למדתי הוראה. מאוד רציתי להיות מורה ועוד בהיותי בכיתה ב', חתמתי לדודי על מסמך שמצהיר שאהיה מורה בעתיד. ההוראה הייתה באנגלית ולא תמיד הבנתי את הנדרש ממני. לדוגמה: בשיעור דרמה (תיאטרון) התבקשנו להציג משהו שלא הבנתי מה אני אמורה לעשות. צפיתי בסטודנטים האחרים וחיקיתי אותם. כשהתמחיתי בבית ספר כללי בתור סטודנטית התכוננתי היטב לשיעורים האלה כי כמובן היו באנגלית. כאשר קיבלתי את תעודת ההוראה דודי נתן לי את הפתק שעליו חתמתי בהיותי בכיתה ב" שאהיה מורה. במקביל ללימודי ההוראה לימדתי בבית ספר עברי וכך מימנתי את לימודי. הקשר המחודש בין הוריי לא צלח, אמי חזרה לארץ ואבי נשאר בקנדה.

החזרה ארצה  

היה לי חבר שעמדתי להינשא לו. לא הסכמתי בשום אופן לחיות בקנדה ועל כן חזרתי ארצה בקיץ 1973. גרתי בתל אביב ולימדתי בבית ספר ברנר. בשנת 1975 יצאתי לחו"ל בטיול מאורגן שמיד לאחריו המשכתי לטייל בלונדון שם פגשתי את בעלי, סבא של ליעד (המתעד), שהיה בטיול חופש מהקיבוץ. נפגשנו ב- ymca – אכסניית נוער זולה לתיירים. לאחר כ-10 ימי הכרות ידעתי שאני רוצה להתחתן אתו. נישאנו ביוני 1976, בקיבוץ מזרע. יוחאי בעלי ביקש ממני לעבור לגור בקיבוץ, ולמרות שלא רציתי – בעיקר כי הלינה הייתה משותפת – הסכמתי לבקשתו והוא הבטיח לי שאם לא ארצה להישאר בקיבוץ, נעזוב.

בקיבוץ נולדה שירלי, אמא של ליעד. רק בהיותה בת שנה הסכמתי להביאה לבית הילדים לשינה בלילה. ידעתי שאנחנו לא נשארים בקיבוץ כי לא הייתי מוכנה לגדל ילדים בלינה משותפת. עזבנו את הקיבוץ לרחובות כששירלי הייתה בת שנה ו-4 חודשים. סבא של ליעד הרגיש שהוא חייב לפרנס את המשפחה ובמקום להתעסק בחקלאות הוא למד להתקין דודי שמש. הפרנסה הייתה בקושי. אני עסקתי בהוראת האנגלית אבל גם עזרתי למכור דודי שמש. חגי, דוד של ליעד, נולד ברחובות ולפעמים הייתי לוקחת אותו כתינוק לחנות למכור את הדודים. בשנה האחרונה ברחובות סבא של ליעד יצא ללימודי ערבית בפנימייה בירושלים על מנת להשתלב בסיום הלימודים בעבודה בשב"כ. אני הייתי במשך השבוע עם שירלי וחגי, ויוחאי בעלי הגיע בסופ"ש. בתום אותה תקופה עברנו לגור באשקלון מכיון שיוחאי בעלי הוצב לעבוד כחוקר בעזה. אני המשכתי ללמד באשקלון ומאוד נהניתי מההוראה שם. בילינו הרבה עם חברותיי שבעליהן עבדו בשב"כ. הילה, דודה של ליעד, נולדה בשנת 1987 לשמחת אחיה ושאר בני המשפחה. יוחאי בעלי תמיד רצה לעסוק בחקלאות כאשר יפרוש מהשב"כ ולכן קנינו בית עם משק בכפר וורבורג. קנינו את המשק עדיין כשיוחאי בעלי עבד בשב"כ ואני לימדתי בבית ספר תיכון באר טוביה. היה לנו מטע תפוחים והיינו אמורים לטפל בו עם העבודה השוטפת. בסופי שבוע נרתמה כל המשפחה לעבודה במטע. יוחאי ושירלי עסקו בקטיף התפוחים, אני מיינתי אותם לפי גודל, חגי הכין את קופסאות האריזה והילה שהייתה כ-בת שנתיים מרחה בעזרת מברשת חומר הברקה לתפוחים.

השליחות לחו"ל      

בשנת 1993 בסוף יוני טסנו לתאילנד בשליחות משרד החוץ. יוחאי בעלי 'הושאל' מהשב"כ והתמנה להיות קצין הביטחון בשגרירות ישראל ולהקים את תחנת אל על מבחינה ביטחונית. יש לציין שלפני כן לא היו טיסות ישירות מישראל לתאילנד ולהפך. שירלי (אמא של ליעד) הייתה בכיתה י'א, חגי דוד של ליעד היה בכיתה ז', והילה דודה של ליעד הייתה בכיתה א'. הם היו צריכים להתאקלם בבית ספר בין לאומי וללמוד באנגלית, וכמו כן היו צריכים לרכוש חברים חדשים בסביבה. אני עבדתי בשגרירות ומאוד נהניתי בשני העולמות של להיות בתאילנד וכאילו גם בישראל. ב1994 עברנו ליפן וגם שם נהנינו משני העולמות – יפן וכאילו גם ישראל. יפן היא מדינה מאוד מיוחדת. הכל מאוד מטופח ונקי והאנשים ברובם מאוד ישרים. לדוגמא: היינו בהירושימה, עצרנו מונית ושאלנו כמה תעלה לנו הנסיעה. הנהג נקב בסכום של כאלף ין. הנהג הפעיל מונה. היו פקקים רבים בדרך וכאשר המונה הראה 980 ין, הנהג עצר אותו אך המשיך בנסיעה והביא אותנו למחוז חפצינו. בתום הנסיעה הוא החזיר לנו 20 ין. דוגמא נוספת שחווינו היתה בבריכה ציבורית. נכנסנו לבריכה ב- 10:40, וב- 10:50 המציל שרק והוציא את כל המתרחצים מהבריכה. ב- 11:00 הוא שרק שוב להודיע שאפשר להיכנס. ב-10 הדקות בהן שהיינו מחוץ לברכה הוא בדק את ניקיון המים. ואם המים היו מלוכלכים הוא הוסיף חומר מטהר. מסתבר שהוא עושה זאת כל שעה. היפנים הסבירו לנו שמדובר גם במנוחה לשוחים. נהנינו מאוד ביפן, טיילנו בה וגם מחוצה לה, נשמנו הרבה מאוויר המזרח. היינו בקוראה, בסינגפור, בסין, בהונג קונג ובנפאל. שירלי למדה גם יפנית ועד היום היא משוחחת בשפה. חזרנו ארצה, בקיץ 1997.

חזרה ארצה מהשליחות  

שירלי (אמא של ליעד) חזרה ארצה עוד בשנת 1996, כדי להתגייס לצבא. חגי (דוד של ליעד) חזר לכיתה י"א ורגלה של הילה דרכה לראשונה בבית ספר בארץ בכיתה ה'. ההתאקלמות לוותה במעט בעיות. מאחר והילה וגם חגי דיברו עברית טובה, המורים לא הבינו שעדיין היו להם קשיים. סבא של ליעד חזר לעבוד בשירות ביטחון כללי ואני חזרתי לעבוד בהוראת האנגלית בבית הספר תיכון באר טוביה אותו בית ספר שלימדתי בו לפני שטסנו לשליחות ובאותו בית ספר ששירלי בזמנו למדה וגם חגי. שירלי שירתה כקצינה בצבא בבסיס בר-לב על יד הבית. נהנינו מזיו פניה יום יום. חגי התגייס לצבא ב- 1999. בהמשך שירלי למדה משפטים והוסמכה להיות עורכת – דין, חגי למד כלכלה והילה למדה פסיכולוגיה קלינית. בשנת 2000 לפני תחילת האינתיפאדה, הרחבנו ושיפצנו את הבית עד לבלי הכר. הקבלן היה יהודי אך הפועלים היו ערבים מעזה. היחסים בינינו ובין הערבים מעזה היו טובים. בעלי (סבא של ליעד) במקביל לעבודתו בשב"כ למד גם לימודים אקדמיים ורוב העול של המשפחה היה עלי. בעלי פרש מעבודתו בשב"כ בשנת 2004 והחל לעבוד כבודק פוליגרף עצמאי. אני פרשתי מעבודתי בהוראה בשנת 2009 והצטרפתי לעבודתו כמזכירה, עבודה שאני מתעסקת בה עד היום. העבודה בפוליגרף מאוד מעניינת ואני גם לומדת מרזיה. במשך הזמן נולדו לנו נכדים מהממים: ליעד, יהב, אופק ולאחרונה רני, בת הדודה שלהם. אני מייחלת לעוד נכדים, לנחת ולבריאות לכל בני המשפחה, ושנזכה לשקט ולשלום במדינתנו הקטנה.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.