מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי מספרת:

שמי וילה ברוצקי כיום, ולפני נישואיי, וילה נודלמן. נולדתי בשנת 1930, תר"צ, בעיר הבירה של רוסיה מוסקבה. אני בת בכורה ואחרי יש אחות ואח.

למדתי בבית ספר ממשלתי, של כל מיני דתות. למדתי 3 שנים לנגן בכינור, עד שפרצה מלחמת העולם ה-2. משפחתי הייתה רחוקה משמירת היהדות, חוץ מאימא שלי ששמרה את יום כיפור ושבת בסתר. היא התחמקה מלעשות עבודות אסורות.

בזמן המלחמה ברחנו לסיביר, ושם המשכתי ללמוד בבית הספר, אך הפסקתי ללמוד כינור, כי הרכבת שבה הגענו ובה היו חפצינו נסעה. והכינור שלי שהיה אבד. בתקופה זו אבא שלי שירת בצבא ואנחנו סבלנו מאד. אימא שלי עבדה בבית חרושת מהבוקר ועד הערב. אנחנו היינו באחדות, והשתדלנו לעזור אחד לשני. ובמיוחד לאחי הקטן שהיה חולה. ברוך ה' לא היו קשיים רציניים במהלך החיים.

לאחר 4 שנים חזרנו לביתנו שבמוסקבה והמשכתי ללמוד עד שגמרתי בית ספר יסודי. אחר כך למדתי וגמרתי ללמוד רפואה.

בשנת 1954 תשי"ד התחתנתי ונולדו לי שני ילדים. ברוסיה היו קשיים ולכן אף אחד לא רצה לגדל יותר מילד אחד או שניים.

כשהיו אומרים בית כנסת "ארכיפובה" ידענו שזה בית הכנסת הגדול שהיה במוסקבה. לפני חג הפסח היינו מגיעים לבית הכנסת הגדול. היינו מביאים לשם קמח ומקבלים מצה.

הדוד שלי, שאחרי כמה שנים גיליתי שהוא דתי, אף פעם לא היה אוכל אצלנו בפסח חמץ,  הוא רק שתה מים ואכל מצה. אצלי התעוררו הרבה שאלות :"למה הוא לא אוכל"? , "הוא לא אוהב את האוכל שלנו"?

בעלי שיאריך ימים עד 120 גדל במשפחה ציונית מאד, שמילדות החלום שלהם היה להגיע לארץ ישראל.

אבא שלו – משה – היה בקשרים עם נציג השגרירות של ארץ ישראל- שזה היה דבר אסור- בעקבות כך גזרו עליו 10 שנות מאסר ובדרך נס הוא היה "ישב" רק חמש שנים בכלא. בשנת 1971, תשל"א ההורים של בעלי-משה וסוניא- עלו ארצה. ובעיקבותם גם אנחנו עלינו ארצה עם ילדינו כעבור שנה.

אני התחלתי לעבוד כרופאה ובמקביל למדתי עברית. לשואלים: "למה אני לא ידעתי עברית." התשובה היא: "כי ברוסיה כל מי שהיה נתפס לומד עברית היו יכולים אפילו להושיבו בכלא".

גרנו בנס ציונה, בעלי שימש כסגן מהנדס העיר.

בגיל 65 יצאתי לפנסיה. ועכשיו אני מטפלת במשפחתי הברוכה עם הרבה נכדים ונינים. וגם משמשת כטבחית למשפחתי, וממשיכה לטפל כרופאה לפי הצורך. ברוך ה' אני כבר בגיל 87  ובעלי בן 91 עד 120.

אנחנו שמחים שזכינו להיות חלק ממדינת ישראל ולתת ככל יכולתנו. 2 הבנים שלי היו בצבא והקריבו את עצמם למען עם ישראל והמדינה וממשיכים לשרת לטובת המדינה.

הזוית האישית

כולי תקווה שיהיה שלום בארץ ושתבוא הגאולה!