מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מלטביה ופולין – מקימים בית בישראל

אני וזואי נכדתי בתכנית הקשר הרב דורי
הורי
סבתא אורית פינברג מספרת לזואי

שמי אורית פינברג, סבתא של זואי פיינברג ומשתתפת עמה השנה, בתכנית הקשר הרב דורי. במהלך המפגשים סיפרתי לזואי את סיפורי ויחד תעדנו אותם:

נולדתי ברמת גן בשנת 1955 לפני 64 שנים. גרנו בדירת שני חדרים קטנה, חמודה ונעימה ברחוב אסף ליד הר נפוליאון.

למדתי בבית ספר "ניצנים",ברמת-גן, בית ספר יסודי שמידיי יום התקיים בו מסדר בוקר. זכור לי שלא היו איחורים בביה"ס, המשמעת הייתה נוקשה מאוד. הייתי תלמידה חרוצה ואהבתי מאוד את בית הספר. עד היום אני זוכרת היטב את המורות המקסימות שהיו לי. באותם ימים לא היה מחשב, לא טלוויזיה, לא טלפונים. כל החיים שלנו אחרי שעות הלימודים עברו עלינו בקריאת ספרים ובמשחקים עם ילדי השכונה.

משך כל שנות ילדותי למדתי נגינה בהתחלה בקונסרבטוריון של בית הספר ואחר כך אצל מורה פרטית. למדתי חלילית, מלודיקה ופסנתר.

מנגנת בחליל

תמונה 1

בימי שישי בערב מידי שבוע היו מגיעים אלינו הורי אבי, סבא זאב וסבתא רבקה ואימא של אמי סבתא בלה ומספרים לנו את הסיפורים שלהם מאיפה באו ובאיזה נסיבות.

עם הוריי, אחותי תמי, סבא זאב סבתא רבקה וסבתא בלה

תמונה 2

זאב ורבקה שחיו בעיירה טרנופול בפולין היו ממשפחות גדולות, בעלי רכוש רב ובני מעמד גבוה בעיירה. ערב אחד הם התבשרו שהיטלר ואנשיו עומדים להגיע לאיזור שלהם. למחרת, הם אספו את כל בני המשפחה (אחים אחיות, ילדים, דודים) והודיעו להם שעליהם לברוח לכיוון רוסיה. ואכן כך היה. רוב בני המשפחה ברחו במשך חודשים רבים, ברכבות וחצו את רוסיה הענקית, הגיעו עד סיביר.

הם עלו לארץ ישראל בשנת 1947. אבא שלי התחיל לעבוד בחברת חשמל כשהיה בן 17 ואימא שלי גידלה אותנו.

 

סבתי בלה אימא של אמי עלתה לארץ מלטביה כשהייתה נערה בארגון בית"ר. בעלה דב, שלא הכרתי, עלה לארץ עם ארבעה חברים מארגון בית"ר על אופנועים. ("עמוד האש" אחד הפרקים הראשונים). הוא נפטר בארץ ממחלת טיפוס כשאמי הייתה ילדה קטנה. היום בזכות הרפואה המתקדמת אין יותר מחלה כזאת בארצנו.

כשהייתי בת 12, אחרי שחגגתי את חגיגת הבת מצווה שלי, עברנו לגור בקריית אונו. עברתי ללמוד בבית ספר "ניר". עברתי מתנועת הנוער "הצופים" בה הייתי כשגרנו ברמת גן לתנועת "הנוער העובד". מתנת הבת מצווה שלי הייתה כלב זאב גזעי שקראנו לו דינגו, קיבלתי אותו כשהיה בן חודש והוא חי אצלנו במשך 12 שנה.

 הכלב דינגו

תמונה 3

באותם ימים פרצה מלחמת ששת הימים והייתה בארץ אווירת ניצחון מיוחדת ומרגשת מאוד. אחרי המלחמה הרבנו לנסוע לראות את השטחים הכבושים. הייתה לנו אז מכונית סוסיתא (מכונית תוצרת ישראל עשויה חומר דמוי קרטון) ואיתה הגענו לירושלים העתיקה, לרמת הגולן, ימית, סיני.

שנתיים אחר כך התחלתי את לימודי בתיכון "בן צבי" בקריית-אונו. בשנת 1972 כשהייתי בכיתה י'א בתיכון, נולדה אחותי הקטנה גלי.

סבתא בלה וגלי אחותי

תמונה 4

גלי בת ארבע

תמונה 5

כשסיימתי את התיכון התגייסתי לצבא. עשיתי טירונות במחנה 80 על יד חדרה כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. היות והימים היו ימי מלחמה קשה, לקחו אותנו עוד בטירונות להכין מנות קרב ללוחמים בחזית. משך 10 ימים היו מסיעים אותנו מידי יום לחיפה, לבסיס שנמצא עד היום ליד טירת כרמל ושם במשך ימים ארוכים הכנו מנות קרב לחיילים.

את שירותי הצבאי עשיתי במשרד הביטחון בקריה בתל אביב בפרויקט סודי, בסך הכל השירות עבר עלי בצורה מעניינת ומהנה מאוד. בתום השירות הצבאי נרשמתי ללימודים באוניברסיטת "בר-אילן", למדתי קרימינולוגיה וסוציולוגיה.

במהלך הלימודים הכרתי את נפתלי בעלי שלמד שם חינוך. במשך הלימודים המשכתי לעבוד במקום בו שירתתי בשרותי הצבאי במשרד הביטחון.  בתום הלימודים, 1979, התחתנו, גרנו בפתח-תקווה והתחלתי את עבודתי בתעשייה האוירית בתחום משאבי אנוש. שנתיים אחר כך  בשנת 1981 נולד אלעד, אבא של זואי ועברנו לגור בהוד השרון. מאוחר יותר נולדו אחיו טלי ואהוד.

תמונה 6

אחרי 35 שנה בתעשיה האוירית פרשתי לגמלאות. כיום אנחנו נהנים מאוד להיות סבא וסבתא לנכדות המקסימות שלנו.

אני ונפתלי עם זואי ואחיותיה

תמונה 7

הזוית האישית

סבתא אורית: כיום אנחנו נהנים מאוד להיות סבא וסבתא לנכדות המקסימות שלנו.

מילון

נ
מ

ציטוטים

”כיום אנחנו נהנים מאוד להיות סבא וסבתא לנכדות המקסימות שלנו.“

הקשר הרב דורי