מאגר סיפורי מורשת

מלחמת ששת הימים – עדות אישית

בתאריך 18.5.67 חזרתי מאולם בו ערכתי ברית מילה לבני הבכור מיקי. בבית חיכה לי צו – התייצב מיד בנקודת המפגש. לקחתי את הפק"ל הקבוע שלי למילואים וניגשתי לנקודת המפגש. חיכיתי עד כמעט חצות הלילה והוסעתי לפלוגות, ליד צומת קריית גת. חוילתי וקבלתי טנק מוכן. הצוות העמיס תחמושת וקדימה לסמי שכבר חיכה .

פרקנו את הטנקים באזור שדה בוקר, ושם התמקמנו עד לתאריך ה – 5.6.67. הייתה זו תקופת חום, יובש ושעמום ללא יציאות. ואפילו קצין אחד מהגדוד התייבש מהחום הכבד. בתאריך 5.6.67 בשעה  06:00 בבוקר קיבלנו הודעה בקשר "סדין אדום". יצאנו למלחמה. נדרשנו לבלוע גלולות נגד מלריה. היינו במתח רציני לאחר שבועיים של המתנה מייגעת.

מחלקתי קיבלה אזור לחימה מלא דיונות ובארבע השעות הראשונות לא פגשנו שום כלי רציני ללחימה נגדית פרט לפה ושם מספר עמדות של חי"ר עם חיילי אויב בורחים. הגענו למצב שהחלנו לרדוף אחריהם ולעלות עליהם ברכבינו במקום לירות עליהם בכלי נשק. בשלב זה המלחמה החלה לשעמם אותי.

עברנו את אזור "ביר לחפן" ונכנסנו לחניון ביום הראשון ליד צלע של הר כ-10 ק"מ לפני גבול גבל ליבני.

אכלנו ושתינו ואף סיפרנו חוויות זה לזה. פגשתי את מוריס, נהג במחלקה. סיפרתי לו את מה שעבר עלי ועל זה שהשארתי תינוק בן שמונה  ימים כמה דקות לאחר הברית, וגויסתי. הוא סיפר לי שהשאיר תינוקת בת חמישה  ימים וגויס.

בעוד אנו מדברים נחתה עלינו הפגזה ארטילרית. כל הצוותים פוזרו לטנקים והחלו לנוע מלבד הטנק שלי ועוד טנק אחר אשר לא הצלחנו להניעם. אולי מרוב התרגשות. יצאנו מהטנק עם הנשק ורצנו לעבר הטנקים האחרים שהחלו לנוע ונכנסנו כל אחד לטנק אחר.

לאחר שנגמרה ההפגזה נסעתי להביא את הטנק שלי ומיד התברר לי שיש פצועים. מוריס ששעה  לפני שעה דיברתי אתו כבר לא היה. כמובן שמצב רוחי ירד. יצאנו מהאדישות של היום הראשון והתחלנו להיכנס ללחץ. למחרת יצאנו ללחימה. לאחר התקדמות מהירה של 10 ק"מ בערך נאמר לנו שאנו בגבול "ליבני". הפלוגה נכנסה בסערה לגבול ליבני שנראה שומם וריק מאדם עד שלפתע חטפנו מכת אש רצינית מאוד, שפגעה ב-6 מתוך 12 הטנקים שהיו ברשותנו. קיבלתי בקשר הוראה חד-משמעית לנסיגה מהירה. לשמחתי לא נפגעתי, נסעתי אחורה במהירות ותפסתי עמדה שממנה ראיתי כיצד מתחילים החבר'ה שלנו פגועים וחרוכים לצאת מתוך הטנקים הפגועים. זכור לי היטב בחור בשם שלמה טובול, ירושלמי, שחלק גדול מירך רגלו נתלש.

לאחר שקיבלנו תגבורת הסתבר שהיו 35 טובות מחופשות שמהם הצליחו המצרים לפגוע בנו בצורה חזקה. היו חילופי יריות ועד שעת אחרי  הצהריים המאוחרות כל הכוח המצרי שהיה בסביבה חוסל. מאחר שחלק גדול מהפלוגה נפגע, צורפנו לכוח אחר שהיה אמור להתקדם במהירות בשעטת הלילה. הייתי ראשון בתור שעל הטנק שלי הותקן פרוז'קטור ענק, שבכל פעם שהיה נדלק הקנים התחילו לירות אש תופת וכך התקדמנו במהירות מסחררת מבלי להתייחס לאוייב שנתקף ונותר בחיים.

השיטה הייתה לרוץ קדימה ובשעה 23:00 בלילה בערך מנוע הטנק שלי הפסיק לתפקד. לאחר בדיקה של חוליה טכנית גדודית, נקבע שהלך המנוע ויש צורך להחליפו. הורידו מהטנק שלי את הפרוז'קטור והעבירו לטנק שאחרי. השאירו אותנו, וכל השיירה הגדודית עקפה אותנו והמשיכה לנוע. למעשה ההתנעות הייתה כה מהירה שברגע שהשיירה גמרה לעקוף, התחלנו לשמוע צעקות של מצרים פצועים והרבה להבות מסביב ונכנסנו לפחד, מה עושים בשטח לבד?!

החלטנו לשמור, וכמובן מפקד הטנק, שאול עובדיה,  הוא ששמר ראשון. נכנסתי לטובה והוא התחיל לשמור ואני הייתי מתוח ולא נרדמתי. כל הזמן הסתכלתי לעבר הקצין ששומר ולפתע גיליתי שהבחור ישן. נכנסתי לעצבים. עליתי אליו וצעקתי עליו על חוסר האחריות והחלפתי אותו בשמירה למרות שזה לא תורי וכך גיליתי בפעם הראשונה בחיי שישי דבר כזה "שקשוקי ביצים" מתוך פחד.

עם שחר והתעוררות הצוות משנת לילה ראינו מבעד למשקפת שיירה ענקית מצרית המגיעה לכווננו. לא ידענו מה לעשות. היו לנו שתי אפשרויות. אחת להכנס לטנק ולסגור את הכיפה ולהראות כאילו טנק נטוש ואז אולי השיירה הענקית תעקוף אותנו. והאופציה השנייה, להילחם. לאחר הרהורים מהירים החלטנו להילחם ומיד כל אחד תפס עמדה על פי התפקיד הקבוע שלו בטנק. אני הייתי היחידי שנשאר ללא תפקיד ואז הוחלט שאשאר מאחורי הטובה עם כל הנשק של הצוות ואני "אטפל" בראש השיירה. מאחר ובתוך השיירה היה נגמ"ש עם תותח הוחלט שהתותחן יתחיל עם הנגמ"ש . והמקלע על שאר השיירה. וזה עבד כמו בסרטים.

כשהשיירה הגיעה למרחק של כ-50 מטר יריתי לכיוון הג'יפ המוביל ולאחר חמש דקות לחימה הפלנו את כל השיירה בצורה טובה מאוד. כשפה ושם ירו עלינו. רק מאוחר יותר גיליתי שבבית הבליעה של העוזי שלי פגע כדור { איזה מזל}.

לא עברה רבע שעה והגיעה שיירה של זחלמים שלנו. ביקשנו עזרה לאסוף את השבויים מהשיירה. על אף שמפקד השיירה מיהר הוא עזר לנו לרכז את השבויים ואז נעשה הדבר המכוער ביותר שראיתי עד אז.. החברה מהחרמ"ש אספו את השבויים השכיבו אותם בשורה על הפנים והתנפלו עליהם כמו חיות טרף. לקחו דברי זהב, שעונים, כסף וכו'. מיד נעלמו והשאירו אותנו עם ערימה ענקית של שבויים ואנו היינו ארבעה חיילים בלבד.

בשעות הבוקר לקחנו קונצרטינה אספנו את כל השבויים והלכנו לחפש דברי אוכל עבור השבויים. מצאנו אוכל רב בתוך המשאיות שלהם, וגם הרבה מאוד פצועים. את האוכל נתנו לשבויים ובין הפצועים גילינו גנרל ואיתו צמוד חייל מצרי שאומר לו מה לעשות וצועק עליו. הודענו בקשר שיש לנו שבוי בדרגה גבוהה וכן כ-50 שבויים ובקשנו שיבואו לקחת את כולם. לאחר כשעה הגיע הליקופטר, פינה את הגנרל והשאר נשארו אצלנו.

ישבנו על הטנק ללא המנוע עם נשק דרוך ושמרנו עד שעות אחר הצהריים. בדקנו את כל האופציות לפנות את השבויים, אך שום אפשרות לא נראתה ממשית. באין ברירה ביקשנו מכל השבויים לעזוב אותנו וללכת לכיוון מחנה שבויים גדול שצה"ל הקים. הם התחילו ללכת ולאחר כ-800 מטר התחילו לירות לעברם מכיוונים שונים. הם החלו לחזור לכיוון שלנו ואז גם אנו ירינו לעברם כי לא רצינו שיחזרו אלינו וכך " הצלחנו להפטר" מהשבויים וחזרנו צוות טנק רגיל ללא מנוע וחיכינו לחולייה שתגיע. בשעות הלילה הגיעה סוף סוף החוליה והתחילה לעבוד על החלפת מנוע. הסברנו להם שלא ישנו יומיים ולכן הלכנו כל הצוות לישון וחוליית החילוץ נשארה לשמור ולעבוד על הטנק. בשעה 23:00 בלילה שמענו צעקות ומיד יצאנו החוצה. התברר שכנראה יש אויב באזור. בורג שמע צעדים וראה צללית. הוא רוקן מחסנית בכוון ולאחר שניות הגיע קצין מצרי שכולו דם. הוא  נפל לידנו ואז הובהר לנו שהבחור רצה שישבו אותו.

המשכנו לשמור. עד הבוקר החבר'ה סיימו להחליף מנוע בטנק ואז דיווחנו בקשר לאן לנסוע והם ביקשו שנגיע ל"ג'בל ליבני". הגענו לשם. בוצע מסדר ענק במקום, לכל הכוח שהשתתף במלחמה וחזר. ומשם שוחררנו ליחידת האם והביתה עם צו למילואים ביד כמובן.

הזוית האישית

עמוס צמח מספר את סיפור עדותו על מלחמת ששת הימים ליהלי שורץ