מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מלחמת ששת הימים – סיפורה של לילי טופז

סבתא לילי והנכדה אמה 2019
לילי עם הוריה, ישראל ומינה דורן 1950.
קורותיי וחוויותיי כמגויסת במלחמה

נולדתי בלודז` בפולין, בת יחידה להורים שנישאו שנית, לאב שאיבד את אשתו הראשונה ושתי בנותיו, ולאם שאיבדה את בעלה הראשון בשואה. סביי  וסבתותי, דודי, דודותי, בני דודים ועוד אף הם ניספו בשואה.

עליתי ארצה עם הורי בשנת 1950, הייתי אז בת שלוש וחצי.

בתחילה גרנו במעברה בבאר יעקב ואחר כך משפחתי עברה לצפון תל אביב, רחוב בן יהודה 165 ושם עברו שנות ילדותי ונעוריי: בית ספר יסודי – בית חינוך בצפון על שם א.ד. גורדון (עליו כתבתי במסגרת זו, בכתבה אחרת), ובית ספר תיכון עירוני י` ברמת אביב. סיימתי בגרות מלאה במגמה ביולוגית.

התגייסתי בספטמבר 1964 בשירותי הצבאי הייתי בטירונות, קורס מ"כיות, וקורס קצינות בבה"ד 12. שירתתי מספר מחזורים כמ"כית טירוניות בבסיס זה ואחר כך כקצינת תרבות, חן ומילואים בגוש יואב-משטרת עירק סואידן..

תמונה 1

סבתא לילי קצינה 1966

תמונה 2

סבתא לילי בטירונות 1964

בתוקף תפקידי נהניתי גם מתפקידים מיוחדים כמו להיות קצינת תרבות במחנה הנופש לחיילים באשקלון, ולהצעיד את הבנות במצעד הצבאי ביום העצמאות 1966 בחיפה. השתחררתי משירות סדיר בספטמבר 1966 בדרגת סגן.

תמונה 3

מצעד יום העצמאות 1966 בחיפה. סבתא לילי ראשונה משמאל.

שמונה חודשים אחרי שחרורי פרצה מלחמת ששת הימים. במדינה, הנשיא היה זלמן שז"ר, ראש הממשלה היה לוי אשכול והרמטכ"ל היה יצחק רבין.

תמונה 4

הרמטכ"ל יצחק רבין סוקר קורס קצינות. סבתא לילי שנייה מימין.

מאז שנוסדה מדינת ישראל, ניסו מדינות ערב לחסל אותה. במשך השנה לפני פרוץ המלחמה עלתה המתיחות הביטחונית לאורך כל גבולותיה.

בגבול עם סוריה בצפון:

סוריה ניסתה לפגוע במוביל הארצי – מפעל המים של ישראל. הסורים ניסו להטות את מי הירדן והירמוך לעבר ירדן. כמו כן, הסורים שהיו ברמת הגולן היו יורים במרגמות על החקלאים הישראלים שיצאו לחרוש את שדותיהם. המתח עלה והיו תקריות אש רבות בגבול ישראל סוריה וירדן.

הגבול עם ירדן-במזרח:

הגבול עבר ממש במרכז ירושלים. ובשטח שהפריד בין ירדן וישראל שנקרא "שטח ההפקר" ישבו צלפים ירדנים על חומת ההפרדה ומידיי פעם ירו על עוברים ושבים.

הגבול עם מצרים-בדרום:

מנהיג מצרים גמאל עבדול נאצר הפר את חוזה הפסקת האש בין ישראל למצרים משנת  1957 וחיילים מצרים חצו את תעלת סואץ ופלשו לחצי האי סיני. אחר כך גירש נאצר את כוח החירום של האו"מ בסיני וברצועת עזה, בהסכמתו של מזכיר האו"מ אוטנט.

אך הקש ששבר את גב הגמל היה כשבתאריך 23.5.67 (יום הולדתי ה21), נאצר סגר את מיצרי טיראן למעבר סירות ישראליות, למרות שבחוזה הפסקת האש מ 1957 צוין שכל חסימה מכוונת של מיצרי טיראן תהיה עילא למלחמה. (תעלת סואץ מחברת בין הים התיכון לים סוף ומקצרת את הדרך למזרח אסיה ולאוקיינוס ההודי).

תמונה 5

הקו הכחול מראה את הדרך לאוקיינוס ההודי דרך תעלת סואץ כשמיצרי טיראן פתוחים. הקו הסגול מראה את הדרך לאוקיינוס ההודי, סביב אפריקה, אם מיצרי טיראן היו נשארים סגורים בפני ישראל.

אך המלחמה לא הייתה רק עם מצרים, סוריה וירדן, ארצות ערביות אחרות עזרו להן, כמו ערב הסעודית, עירק, לוב, סודן, טוניס, מרוקו ואלג`יר.

גרתי אז בתל אביב עם הורי ולמדתי בסמינר לוינסקי למורות. כשהתחילה תקופת ההמתנה, לפני פרוץ המלחמה ראיתי איך החיים בתל אביב משתבשים. הרבה גברים כבר גויסו ובעורף נשארו רק הנשים, הילדים והזקנים. לא היו מקלטים, עדיין לא ידעו מה זה ממ"ד, ומי שיכל, היה עוזר בחפירת שוחות למסתור במרחבי העיר. אם לא היה מקום לחפור שוחה היו ממלאים שקים בחול מניחים אותם אחד על השני והופכים את האזור לעמדת הגנה.

תמונה 6

שקי חול המהווים עמדת הגנה לבניין

תמונה 7

בני נוער חופרים שוכות הגנה לפני המלחמה

כדי שלא יראו את העיר מהאוויר, נגד מטוסים שירצו להפציץ, הבתים עברו "האפלה" – כיסוי טוטאלי  של החלונות בשמיכות, בדים כהים וכדומה, כדי שלא תבצבץ אף קרן אור החוצה. גם המכוניות עברו "האפלה" ופנסי המכוניות נצבעו בשחור והותירו רק סדק דק למעבר האור כדי לראות את הדרך.

על חלונות הבית הדביקו ניירות דבק עבים (masking tape) כדי שאם חס וחלילה הם ישברו לא יעופו זכוכיות לכל עבר. אנשי הג"א – הגנה אזרחית, היו עוברים בין הבתים, משגיחים ומעירים למי שמחלון ביתו הציצה בגניבה קרן אור, ולמי שלא הקפיד על העלטה.

הרבה אוטובוסים של אגד גויסו לטובת הובלת חיילים וציוד, ולנשארים קשה היה להגיע ממקום אחד לשני. האנשים שלא גויסו והיו בעלי רכב, הציעו הסעות לכל מי שחיכה בתחנת האוטובוס. גויסו גם כלי רכב פרטיים רבים, וכשהם הוחזרו, הם לא בהכרח היו במצב תקין, ומכאן נולד המערכון של הגשש החיוור "היה מנוע?" טייסינו שטסו מעל סיני היו מיד מבחינים אם שיירת המכוניות שעל הקרקע שייכת למצרים או לנו. השיירות של המצרים היו כולן עם אותו סוג כלי רכב בין אם אלה היו משאיות, ג'יפים, טנדרים ועוד. כולם באותו צבע, ובאותו גודל. ואילו בשיירות שלנו היו אמנם כמה ג'יפים וטנדרים, אך ביניהם היו אוטובוסים של אגד, מכוניות פרטיות, משאיות של מחלקי חלב ועוד…

אם חייל היה צריך להגיע לאיזה מקום וחיפש טרמפ, לא פעם ולא פעמיים הוא קבל טרמפ ישירות עד לבסיס, ללא תמורה כספית בכלל, ועם עצירה בדרך בקיוסק כדי שהנהג יוכל לקנות ולהעניק לו ולחבריו ליחידה ממתקים, סיגריות ועוגות.

לא היו אז טלויזיות בארץ, הרדיו הביתי היה גדול ומסורבל, אבל היה כבר רדיו טרנזיסטור וכל אדם שנשא רדיו טרנזיסטור, בעת החדשות, בין אם בבית, בעבודה או ברחוב, הפעיל אותו במלוא עוצמתו וכל מי שעבר במקרה, היה נצמד אליו לשמוע מה קורה. כך שאפשר היה לראות קבוצות קבוצות של אנשים עומדות ברחוב בשקט גמור ומטות אוזן לטרנזיסטור הזעיר המעדכן את החדשות.

וכמו היום, כן גם אז, צצו מקומות איסוף לממתקים, עוגות, אוכל יבש וסיגריות, להכנת חבילות למשלוח לחיילים. הילדים בגיל בית הספר צרפו מכתב לכל חבילה, והמתיקות של המכתבים פעמים רבות השתוותה למתיקות הממתקים שבפנים.

בתקופה הזו של טרום המלחמה, המדינה הייתה אז בת פחות מ 20 שנה ורוב תושביה היו עולים שעברו כבר תופת באירופה, אפריקה ואסיה. ועם כל הרצון לשבת סוף סוף בשקט ושלוה, לבנות ולהיבנות בנחת, הם נאלצו להילחם שוב על קיומם. וכך עמדו יחדיו, כתף אל כתף, אשכנזים וספרדים, דתיים וחילוניים ושיתפו פעולה ברצון ואהבה.

אחדות כזאת מעולם לא הייתה בעם.

תמונה 8

רבים גויסו, בעיקר גברים, ואני תהיתי אם גם אני אגוייס. ומה אם לא? רציתי לתרום. מה שבטוח – הורדתי את המדים שהיו מקופלים למעלה בארון ומדדתי אותם. הסתובבתי מול המראה… ניראית טוב.

ואז דפיקה בדלת. פתחתי את הדלת כשאני לבושה במדים. שליח הביא לי צו 8 – קריאה מיידית למילואים בצו חרום. הוא הסתכל עלי תמה: "איך ידעת?" חייכתי. שמחתי. גם אני אתרום למאמץ המלחמתי. מסתבר שלאור שירותי הצבאי, הייתי חיונית למערך ההגנה של ישראל.

למחרת היום התייצבתי בבסיס קליטה ומיון, ביחד עם עוד כ 20 בנות ושם התברר שנהיה מוצבות במירפאות ובבתי חולים. עברנו תדריך של מספר ימים לגבי דיווח לשלישות הראשית על פצועים והרוגים מרגע הגעתם מהחזית לבית החולים, טיפול ועידוד הפצועים בעת שהייתם בבית החולים ומעקב אחרי שהם עוזבים וממשיכים למקום אחר. שובצנו לבתי חולים ברחבי הארץ. אני שובצתי לבית החולים בצפת, שלימים קבל את שמו בית החולים על שם רבקה זיו.

ואז חיכינו.

יום שני 5.6.1967 בבוקר, חיל האויר שלנו תקף את שדות התעופה של מצרים, סוריה, ירדן ועירק והשמיד את רוב מטוסיהם.

ירדן הגיבה בהפגזות ובהתקפה אוירית על נתניה (מקום מגוריי העכשווי), על רחוב הרצל ומפעל אביק שבאזור התעשיה פולג, שני אזרחים נהרגו ושתי נשים נפצעו.

תמונה 9

שתי נשים פצועות בנתניה ליד בית חרושת אביק

סוריה הגיבה מיד בהפצצה אווירית של מטרות צבאיות ואזרחיות בישראל, ולמחרת היום בהפגזה כבדה על אצבע הגליל. כמו כן עשתה התקפות קרקעיות על קיבוץ דן ותל-דן, שכולן נהדפו.

המלחמה החלה.

בבית החולים הייתה זרימה איטית של חיילים פצועים שהלכה והתגברה בימי הקרבות בסוריה על רמת הגולן, בימים החמישי והשישי לפרוץ המלחמה. החיילים הגיעו באמבולנסים, ברכבים פרטיים ובסוף גם בהליקופטרים. חלקם בהכרה, הולכים ונתמכים על ידי כוחות ההצלה, וחלקם על אלונקות מחוסרי הכרה. התפקיד שלי היה לעבור בין החיילים, בעצם לרוץ כדי שלא אאבד אף חייל, לרשום את שמות כולם ולדווח שהם בבית החולים בצפת. מי שיכול היה לדבר – נתן לי את פרטיו, מי שלא, בגלל פציעה או חוסר הכרה הייתי רושמת את פרטיו מהדסקית שהוא ענד על צווארו.

זכור לי קצין שהגיע עם פציעה קשה בידיו ופניו. לשונו הייתה שמוטה, חצי קרועה בחוץ, הוא לא יכול היה לדבר אך חייך. עיניו זהרו. אדם פצוע כל כך קשה אך עדיין מלא אופטימיות, אמונה ותקווה. מאיפה היה לו הכח הזה? גופו כבר היה מותש, קרוע ועייף, אך עיניו דיברו חזקות ושקטות. הוא היה ועדיין השראה עבורי.

אך הוא לא היה היחידי ממנו שאבתי כוחות. אחד החיילים הגיע עם רגל מרוסקת והרופאים נאלצו לכרות אותה. הוריו באו לבקרו למחרת היום, ולפני שהם נכנסו לחדרו, לקחתי אותם לשיחת הכנה. ההורים, לא צעירים בגילם, פליטי שואה והחייל הפצוע היה בנם היחידי. הם בכו כשסיפרתי להם על הקטיעה ואז הביטו אחד בעיניי השני מחו את הדמעות ואמרו אחד לשני כאילו להתחזק: עברנו כל כך הרבה בשואה, איבדנו משפחות, הורים, בני זוג, ילדים… הבן שלנו חי וזה העיקר. ונכנסו לחדר של הבן עם חיוך על השפתיים ומילות עידוד בפיהם. כמה כוחות נפשיים היו לאנשים אלה. אני נשארתי בחוץ ולחלוחית בעיני.

במשך היום הייתי עוברת בין החדרים בהם החיילים היו מאושפזים ומעודדת אותם או עוזרת להם לכתוב מכתבים הביתה. וכך בהיותי בין החיילים הפצועים, שמענו את מוטה גור, מפקד חטיבה 55 שהייתה חטיבת המילואים של הצנחנים שלחמה ושחררה את ירושלים מכריז:  "הר הבית בידינו",  ואחר כך את הרב גורן תוקע בשופר.

תמונה 10

צנחנים בסמטה ליד הכותל מיד אחרי שחרור ירושלים.

הייתם צריכים לראות חיילים קשוחים דומעים. לא היו צהלות שמחה התחושה הייתה הרבה מעבר, כאילו ימות המשיח הגיעו. הלא יאומן קרה. שקט מלא כבוד שרר. נראה לי שלבו של כל העם פעם באותו רגע, בקצב אחיד מתוך הודיה ענקית. ברדיו שרה שולי נתן בקולה הצלול את "ירושלים של זהב", ואנחנו התרגשנו כל פעם מחדש כששמענו את השיר.

נעמי שמר חיברה את השיר מספר שבועות קודם לכן, לפי בקשתו של טדי קולק, ראש עיריית ירושלים דאז, לפסטיבל הזמר והפזמון שהתקיים בירושלים. באחד הבתים היא תיארה את המצב כך:

"איכה יבשו בורות המים, ככר השוק ריקה,

ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה.

ובמערות אשר בסלע מייללות רוחות,

ואין יורד אל ים המלח בדרך יריחו."

ופתאום הכל השתנה. ירושלים שוחררה, והר הבית, השוק והכיכר שבעיר העתיקה עברו לידינו. גם דרך יריחו לים המלח נפתחה. נעמי שמר "תיקנה" את שירה והוסיפה בית אחד:

"חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה,

ובמערות אשר בסלע אלפי שמשות זורחות

ושוב נרד אל ים המלח בדרך יריחו".

השיר הפעים את כל הנימים בנשמה, וכולנו, חיילים, רופאים, אחיות ומבקרים לא שבענו לשמוע אותו שוב ושוב ושוב, בהתרגשות, אהבה ותודה.

תמונה 11

סבתא לילי במלחמה ליד בית החולים בצפת.

שישה ימים עברו. ימי הלוחמה הסתיימו, והמפה השתנתה.

לפני המלחמה המרחק בין נתניה ובין קו הגבול עם ירדן, באזור טול כרם היה בסך הכל 15 ק"מ ונקרא "המתניים הצרות של המדינה". הפחד היה תמיד שהירדנים יעברו בקלות את 15 הקילומטרים ויחצו את המדינה לשניים. אחרי המלחמה נמוג פחד זה. תוך 6 ימים כבשנו חלקים ממצרים, סוריה וירדן ושטח המדינה גדל פי 3 משטחה לפני המלחמה.

תמונה 12

מפת מדינת ישראל לפני ואחרי מלחמת ששת הימים.

אמנם הקרבות הסתיימו אך זרם הפצועים לא פסק והפעם הגיעו גם אזרחים סורים פצועים שביקשו מרפא. הם קיבלו עזרה רפואית ואחרי זמן מה הוחזרו לכפריהם. כמו כן שני קצינים סורים פצועים הובאו לבית החולים. הם הושמו בחדר אחד עם שמירה צמודה בחוץ. בהיותי קצינה בעלת הדרגה הגבוהה ביותר בבית החולים, הורשתי להיכנס לחדרם. נכנסתי וניסיתי לדבר איתם אנגלית וצרפתית. הם לא הגיבו, בעצם הם לא רצו לענות לי. לפי מה שהסביר לי אחד המתרגמים מערבית, הם גברים, ואני אישה! וזה לא משנה שאנחנו בעלי אותה דרגה, אני עדיין אישה!!! משהו נחות מהם, והם לא ישפילו את עצמם לשוחח עם אישה. כשהחלימו אחרי כשבוע בבית החולים הם הועברו לבסיס מודיעין. הקצינים הסורים הוצאו מחדרם, עיניהם מכוסות והועברו לניידת שחיכתה להם. ליוויתי אותם. בחוץ עמדו עשרות חיילים ובני משפחותיהם וחלק מהם שראו את הקצינים הסורים צעקו לעברם קריאות גנאי. היו כמה שניסו לכבות עליהם סיגריות בוערות או להכות אותם. אינני יודעת מאיפה היה לי את הכוח והתעוזה לקפוץ מול האנשים שלנו מלאי הזעם והכאב, לעמוד ביניהם לבין הסורים עטויי העיניים, לצעוק עליהם שיתרחקו אחורה וללוות את הקצינים לניידת. כשדלת הניידת נסגרה מאחוריהם והניידת נסעה הרגשתי שכולי רועדת וגם חבולה מעט, הבנתי את בני עמי, אך ידעתי שעשיתי נכון.

יום אחד הייתי צריכה לנסוע למרפאה הארעית שהקמנו בקוניטרה שבסוריה. עברנו את גשר בנות יעקב ועלינו על רמת הגולן משני צידי הכביש היו גדרות ועליהן משולש אדום שכוחותינו שמו, עם מילות אזהרה בעברית, אנגלית וערבית "זהירות מוקשים". לאורך כל הדרך משקיפים על עמק החולה והכנרת ראינו מוצבים סורים עשויים מבטון, בנויים היטב וביניהם רשת של שוכות ותעלות שהובילו ממוצב למוצב, כמו כן גדרות תיל ושדות מוקשים. אין ספק, הסורים התכוננו היטב למלחמה ובהיותם למעלה ראו כל העת כל מה שנעשה בישראל.

תמונה 13

מוצבים סורים ושוכות ביניהם ברמת הגולן.

מאחורי אחת הגדרות, בשדה מוקשים, הבחנו בשלוש גופות של חיילים סורים. התבוננתי בהם מרחוק ונמלאתי זעם נורא. למה היו צריכים את המלחמה הזאת? היא גרמה לכל כך הרבה כאב וצער, חלק מבני עמי נפצעו ונהרגו. החיילים הסורים נהרגו – אנשים צעירים שיכלו להמשיך לחיות. אז מה הטעם?! כל כך כעסתי! לא רוצה כאב, הרג וסבל. חשתי כמו ילדה קטנה שרוקעת ברגליה וצועקת: לא רוצה! לא רוצה! רציתי שיהיה אחרת… אז רציתי, אז מה?

המשכנו לנסוע. קוניטרה היא בגובה של אלף מטר, וכשעלינו אליה, העננים היו נמוכים ונראה לנו כאילו אנחנו משייטים בין העננים. בכלל לא ראינו את הכביש. להיות בג`יפ ולהרגיש כמו באווירון… חוויה קצת מפחידה, אך מיוחדת ונעימה זה הסיח את דעתי מהכעס ועזר לי להרגע.

בחזרה בבית החולים בצפת, הגיעה אישה ממירון לבקר את בעלה שנפצע קשה. היא ביקרה אותו ביום האתמול, אך באה שנית בבוקר למחרת. התברר שהבעל נפטר במהלך הלילה, האישה שהייתה בחודש התשיעי להריונה כששמעה את החדשות מיד כרעה ללדת. היה קצת חסר באחיות שעבדו באותה עת במחלקות, ואחד הרופאים שאל אם אוכל לעזור בלידה. לא ידעתי איך ומה, אך עניתי שוודאי אוכל. נכנסתי ללידה. האמת חוץ מאשר לנגב את הזיעה מהפנים של היולדת, למחות את דמעותיה ולהחזיק בידה מדי פעם, לא עשיתי דבר. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי לידה. כל הסיטואציה הייתה עצובה ביותר, אך בעיני, עד עצם היום הזה, היה זה הדבר המופלא ביותר שחוויתי אי פעם. הנה נמצאת כאן אישה, עם בטן שמנה. זה הכל. ולאט לאט, בוקעים ממנה חיים. קודם מבחינים בפלומת שיער שהולכת וגדלה, ונהפכת לראש של אדם, נדחפת עוד ועוד ואז מחליק החוצה ולד. בן אדם!!! וכשבכי התינוק מילא את החדר לא יכולתי לעצור את דימעותיי, גם הרופא, גם האחיות.

לאותה אישה שלצערי איני זוכרת את שמה ולבעלה ז"ל היו שלוש בנות בבית ועתה נולד בן. ובעלה כל כך רצה בן… האישה היולדת עם דמעות בעיניה מיד אמרה שלבן יקראו מרדכי כמו לבעלה. אינני יודעת אם זה השם שניתן לו, אך באותו רגע זה הרטיט את כולנו.

בכל הזדמנות שהייתה לי הייתי מבקשת מהרופאים להיכנס לחדר הניתוחים או לראות טיפולים מיוחדים, זה תמיד עיניין אותי. באחד הימים הגיע לבית החולים חייל שקיבל כדור בכתף. הכדור נכנס מחזית הגוף שלו ויצא מצד הגב. למזלו הטוב הכדור לא פגע בעצמות ובכלי הדם אבל בדרכו השאיר "שביל" מלוכלך שהיה צריך לטפל בו. החייל הורדם לניתוח ואז כדי להוציא את שאריות הבשר והלכלוך מה"שביל" השתמשו במתקן גמיש שבסופו פד שהכניסו ומשכו החוצה מהצד השני את כל המיותר.

לא האמנתי למראה עיניי. זה הזכיר לי ניקוי קנה של רובה בחוטר ופלנלית. כל כך חכם, כל כך פשוט. זה גם הזכיר לי איך האינסטלטור אצלי בבית הוציא לכלוך ופתח סתימה מצינור הביוב. ממש אותו הדבר – עם מתקן גמיש ובסופו סמרטוט. זאת אומרת שהגוף שלנו  הוא בעצם מערכת אינסטלציה מורכבת והרופאים הם האינסטלטורים של הגוף. כמובן שזאת הפשטה של המקצוע ואני לא בטוחה שהרופאים ישמחו לקרוא זאת. לי לפחות, כל עולם הרפואה נראה פתאום יותר ברור ונגיש ובהחלט פחות מיסתורי.

כל הזמן היו מגיעים חיילים מהחזית לבקר את חבריהם, החיילים הפצועים. לרוב הם קבלו חופשה רק של כמה שעות, והיו מגיעים עייפים, מלוכלכים ולפעמים גם רעבים. לי היו מגורים קרוב לבית החולים, חדר קטן, מקלחון ושירותים. קבלתי תלושי מזון שבועיים שאיתם יכולתי לקבל ארוחות בבית החולים. כשהגיעו החיילים המבקרים, הרגשתי כלפיהם כמו אמא, למרות שרובם היו מבוגרים ממני. הצעתי להם את החדר שלי ואת תלושי המזון שלי. בהתלהבות ובתודה הם התקלחו, ישנו מעט ואכלו הרבה. לא נותרו לי תלושים ולעיתים עבר עלי יום שלם ללא מזון, רק קפה וכמה ביסקויטים. אבל לא היה לי אכפת. שמחתי לחלוק עם החיילים, האנשים היקרים הללו שחזרו מהקרבות ברמת הגולן וגם… הורדתי במשקל ונראיתי לא רע.

אחד החיילים צילם אותי ולאחר מספר שבועות קבלתי את התמונות והקדשה: "לסגן לילי דורון, בתודה והוקרה עבור הטיפול המסור בחיילי יחידת 2921 ביום 20.7.67 ואילך.” אינני יודעת איזה צד בתמונה יפה יותר, התמונה שלי או מילות התודה. התרגשתי.

תמונה 14

הקרבות הסתיימו, אך פצועים המשיכו להגיע. כמעט כולם באו בגלל חוסר תשומת לב לאזהרות מכניסה למקומות ממולכדים, או משחק ברימונים שלא התפוצצו.

וכך הגיע לבית החולים ילד דרוזי בן 10 ממג'דל שמס שברמת הגולן. הילד מצא רימון זרחן והחל לשחק איתו, הרימון התפוצץ והוא נפגע בפניו, ידיו וחזהו. הסכנה הגדולה ביותר היתה הפגיעה בעיניו, והשאלה האם הוא ימשיך לראות. הוא הובא לבדו ללא איש ממשפחתו, וכל הצוות ניסה לעזור, להוריד את פחדיו ולהקל על סיבלו, לא רק מבחינה רפואית, אלא גם מבחינה נפשית, וזאת במתנות, ממתקים, ושיחות עם האחים והאחיות דוברי הערבית.

הטיפולים היו קשים, אך הוא עמד בהם בגבורה, ואחרי זמן מה בישרו לו הרופאים שלמזלו הטוב, הפגיעה בעיניים פחות קשה ממה שחשבו ושהוא ימשיך לראות. משפחתו שהיתה במג'דל שמס, לא ידעה דבר על הקורות אותו, תארתי לעצמי שהדאגה שלהם מרקיעה שחקים  וחשתי חובה לספר להם שמצב הילד משתפר.

לקחתי עוזי ונסעתי למג'דל שמס. אינני דוברת ערבית, אך כשהתחלתי לשאול על בית משפחתו של הילד הגיע דודו שדיבר אנגלית. סיפרתי לו שמצב הילד הולך ומשתפר. הידיעה פשטה בכפר במהירות כאש בשדה קוצים ועימה שמחה גדולה. וכשזה נודע לבני משפחתו הם לא יכלו להפסיק להודות לי, ביחוד אימו שהתרפקה עלי כאילו אני עשיתי את הנס הגדול. הם שרו בדאגה נוראית מאז שילדם נפצע ונלקח לבית החולים ופתאום רווח להם. המשפחה הכניסה אותי לביתה, כמה מהמכובדים בכפר הצטרפו אלינו, מיד שלחו את הילדים למכולת לקנות  מצרכים, שחטו תרנגולת וערכו לכבודי כירה מכובדת.

ישבתי בחדר אחד רק עם הגברים והמכובדים. הנשים והילדים הציצו מהדלת וציחקקו. סיפרתי למתרגם מאנגלית כל מה שידעתי על הילד, נהניתי מהכבוד, למרות שבעצם הייתי רק השליח, ועזבתי אותם כשידיי מלאות בכל טוב, מפירות הגולן ומבישולי הבית שלהם.

עברו מספר שנים והחלטתי לבקר שוב בכפר. הפעם הייתי אזרחית ולא הגעתי במדים. שאלתי על הילד שטופל בבית החולים ואז סופר לי שלילד הזה קרה נס, כי באמצע הקרבות, הגיחה פתאום קצינה ישראלית, שהגיעה כמו מלאך, טיפלה בו תחת אש, סחבה אותו בזחילה לג'יפ שלה ולקחה אותו לבית החולים. בגללה הוא לא איבד את מאור עיניו… הם אפילו זכרו ששמה היה לילה…

תמונה 15

סבתא לילי (שניה מימין עם משפחתו הדרוזית של הילד שהיה מאושפז בבית החולים בצפת

וככה מתחילה אגדה. מעניין האם האגדה ממשיכה ולאיזה כיוון היא התפתחה.

קישור לאתר בית הספר "ניצני השרון"

הזוית האישית

לילי: כתיבת הזכרונות, עוררה בי רצון לבקר שוב ברמת הגולן, במג`דל שמס…  ואולי זה יהיה הנושא לכתבה הבאה שלי…

מילון

תהי`לה (teyale)
תה עם הרבה חלב ושתי כפיות סוכר

ציטוטים

”הכנתי אוכל אבל אני לא בטוחה שיהיה מספיק (על יד שולחן עמוס תבשילים)“

הקשר הרב דורי