מאגר סיפורי מורשת

סבתא שילה

שמי שילה דותן סבתא של איתמר. נולדתי בשנת 1948 בעיר Glen Cove במדינת ניו יורק בארצות הברית, בת שנייה לאבי ג'ורג' ולאמי אוולין. התינוקת הראשונה שנולדה בבית החולים Glen Cove בשנה המעוברת בעשרים ותשעה בפברואר 1948 האירוע היה מאוד משמעותי בקרב הקהילה ובשל כך צוין בכתבה בעיתון המקומי על הולדתי.

אבי ג'ורג' ורטהיים נולד בשנת 1921 בברוקלין ניו יורק. הוריו הגרו לארצות הברית מפולין. הוא גדל במשפחה ענייה. הוא למד באוניברסיטה והיה אופטומטריסט. אמי אוולין ורטהיים לבית וולף נולדה גם היא בברוקלין ניו יורק בשנת 1921. היא למדה באוניברסיטה והייתה מנהלת חשבונות. היינו ארבעה ילדים בבית, שלושה בנים ובת אחת אני. עליתי לארץ ישראל בשנת 1971.

סבא יצחק

אני יצחק דותן (לשעבר דוכובני) נולדתי בבית חולים הדסה בתל אביב בשנת 1945.

אבי משה דוכובני נולד באוקראינה בשנת 1900. הוא היה פעיל בתנועה הציונית. עלה לארץ בעקבות פוגרום שארע בעיר הולדתו. הוא עלה לארץ בעליה השלישית בתחילת שנת 1922. הוא עבד במפעלי המלח בעתלית ולאחר מכן היה פקיד בכיר בעירית תל אביב. אמי ריבה דוכובני לבית שוגם נולדה ברוסיה בשנת 1914 וגדלה בליטא. הייתה חברה בתנועה הציונית וכבר בגיל צעיר מאוד שלטה בשפה העברית. היא גדלה בבית אמיד. עלתה לארץ בשנת 1932 לרגל משחקי המכביה הראשונה. הייתה פקידה בעירית תל אביב. יש לי אח אחד צעיר ממני.

הסיפור שלנו

הסיפור שלנו הוא על מלחמת ששת הימים בשנת 1967 כפי שנראתה בעייני סבתי שילה, שהייתה בארצות הברית וסבי שהשתתף במלחמה.

הסיפור של סבתי

הסיפור שלי מתחיל כך. אני הייתי בת 19 בשנת 1967. הייתי סטודנטית באוניברסיטת קורטלנד ניו יורק. בתחילת חודש יוני חזרתי לחופשת הקיץ לביתי בגלן קוב ניו יורק.

סבתא סטודנטית באוניברסיטה, 1967

זמן קצר לפני כן הורי שבו מחופשה בישראל. הם מאוד התלהבו מישראל. הם היו בגבול הדרום כאשר הכוח הרב לאומי פינה את סיני והמצרים נכנסו. (הכוח הרב לאומי נמצא בסיני בעקבות מלחמת סיני ב-1956 ופונה על ידי נשיא מצרים בחודש מאי 1967). לא כל כך התעניינתי בסיפורים שלהם.

התעוררתי משינה עמוקה בגלל הצעקות של אחי קרייג. הוא צעק:

"Another Holocaust!! The Arabs are killing the Jews in Israel!!"

(יש שואה נוספת!! הערבים הורגים את היהודים בישראל).

יצאתי מהחדר בבהלה וצעקתי על אחי שיפסיק לדבר שטויות. לאחר מכן קרייג אמר לי שהוא לא ממציא והקשבנו לרדיו. שעות הבוקר בניו יורק היו שעות אחר הצהרים המוקדמות בישראל. בזמן זה החדשות היחידות על המלחמה היו של המצרים. דובר צה"ל לא הוציא כל הודעה שהיא על המלחמה. המצרים אמרו שהם נמצאים בתל אביב. חזרתי לחדר שלי לאחר שמיעת החדשות המדאיגות ופתאום הרגשתי קשר עמוק עם מדינת ישראל. הבטחתי לעצמי באותו הזמן שאם ישראל תחזיק מעמד אסע לישראל. הבטחה אותה קימתי לאחר 3 שנים בשנת 1970 נפשתי בארץ התרשמתי מהאווירה החיובית, מהחיילים במדים, מהסיוע הלבבי….מהחברה הישראלית וכן, פגשתי את אישי היקר… ועליתי לארץ שנה לאחר מכן בשנת 1971.

כשעליתי לארץ, אנשים רבים שאלו אותי מדוע עליתי לארץ? ולא הייתה לי תשובה. לאחר שהות של מספר שנים בארץ הגיעה דודתי לביקור. היא הראתה לי תמונה של סבא רבא שלי שלמה, והזכירה לי שאני קרויה על  שמו. היא ספרה לי כי סבא שלמה היה דתי וכל חייו חשב כי המשפחה שלי טעתה שהגרה לארצות הברית במקום לעלות לארץ ישראל. בעקבות שיחה זו הבנתי למה עליתי לארץ, להגשים את חלומו של סבא רבא שלי, שחלם לעלות לארץ מטעמים ציוניים.

הסיפור של סבי

בשנת 1967 הייתי סטודנט לכימיה שנה ג' באוניברסיטה העברית בירושלים. באותו הזמן ירושלים הייתה מחולקת. החלק המזרחי כולל הר הבית, והכותל המערבי היה בשליטת ירדן משנת 1948. האוניברסיטה העברית שכנה בהר הצופים שהיה בשליטת ישראל, אך מנותק מירושלים הישראלית. בעקבות זאת נבנה משכן חדש לאוניברסיטה בגבעת רם. חלק מהלימודים התקיימו במבנים שונים בירושלים. אני למדתי בין השאר במנזר טרה סנטה ובממילא.

ביום העצמאות נסעתי לביתי בתל אביב. בליתי עם חברי ובמוצאי החג האזנו לרדיו (באותו הזמן לא הייתה טלוויזיה בישראל) לפסטיבל הזמר העברי שהתקיים בכל מוצאי יום העצמאות. במסגרת הפסטיבל הושמע לראשונה השיר "ירושלים של זהב". הקהל מאוד התלהב מהשיר וראש עירית ירושלים טדי קולק ביקש שישמיעו את השיר שנית. בהשמעה השנייה הקהל הצטרף לשירה.

ביום ראשון שבתי לירושלים ללימודים. מחצית מתלמידי הכיתה שלי גויסו למילואים. שוחחתי עם חבר טוב שלי בשם אריק על השיר "ירושלים של זהב" הוא חשב שהשיר "עייף". לשמחתי, אחרי המלחמה כשנפגשנו הוא הודה שצדקתי והשיר הוא באמת מיוחד. במלחמת השחרור, מלחמת העצמאות ירושלים הייתה נתונה במצור. בכדי למנוע מצבים דומים בעתיד, נוסדה חטיבה של תושבי ירושלים שנקראה החטיבה הירושלמית. אני שרתי בגדוד הנדסה של פיקוד המרכז. אחת הפלוגות  הורכבה מתושבי ירושלים וסטודנטים שלמדו באוניברסיטה העברית. כיון שהייתי סטודנט באוניברסיטה העברית צורפתי לפלוגה זו. יומיים לאחר שובי לירושלים גייסו אותי עם כל הפלוגה. שלחו אותנו לנגב סמוך לגבול סיני שם נמצאו המצרים היות ובאותו הזמן החשש היה מפני מלחמה עם מצרים בלבד. התנאים היו קשים, לחלק מהחיילים לא היה אפילו נשק אישי, אך לי היה נשק אישי. גם מזון היה חסר וביום הראשון קבלנו רק פחית תירס אחת לעשרה אנשים וקופסת סרדינים לחמישה אנשים. תוך מספר ימים הכל סודר והפלוגה הייתה כשירה לקרב. באותו הזמן הוחלט שקיימת סכנה גדולה שתפרוץ מלחמה גם עם ירדן והעבירו את כל הפלוגה לפרוזדור ירושלים למגן את הגבול. המחלקה שלי נשלחה להר הרוח (לא רחוק ממעלה החמישה, בסמוך לגבול עם ירדן). תפקידנו היה להניח מוקשים בכדי להגן על הגבול מפני חדירה של צבא ירדן. המחלקה שלנו התגוררה באוהלי סיירים בתנאים קשים ללא מקלחות. שתי המחלקות האחרות בפלוגה התגוררו בישובים באזור בתנאים טובים בהרבה. לאחר שבוע בשטח הוחלט שלא נכון שרק מחלקה אחת תהיה בתנאים קשים, אי לכך הוחלט להחליף את המיקום בין שתי המחלקות. העבירו אותנו למבשרת ירושלים (היום מבשרת ציון). המעבר בוצע בשעות הלילה המאוחרות כדי שהירדנים לא יראו מה קורה. הגענו לכפר הערבי אבו גוש לפנות בוקר והתארגנו לשינה בשקי שינה בחצר הכנסייה. קצת לאחר השעה שמונה בבוקר העיר אותי אחד החיילים בידיעה שהמלחמה החלה בסיני נגד מצרים. בהתחלה חשבתי שהוא מדבר שטויות. מהר מאוד הבנתי את טעותי. בזמן הזה היינו מאוד מאוכזבים שאנחנו לא משתתפים במלחמה. (לא ידענו אז שמלחמה היא אירוע מאוד קשה ועוד ניקח בה חלק). המלחמה נראתה מאוד רחוקה והחלטתי עם חבר טוב שלי לנסוע לירושלים להתקלח. כאשר שבנו לאבו גוש העבירו את המחלקה למבשרת ירושלים. כאשר הגענו נפתחה אש כבדה מכוון ירדן. באותו הזמן ממשלת ישראל ניסתה למנוע מלחמה עם ירדן וקבלנו פקודה לא להשיב אש לצבא ירדן. זו הייתה הרגשה מאוד כבדה לחטוף אש כבדה מבלי אפשרות להגיב.

לאחר מספר שעות הוחלט לתקוף את הירדנים. טנקים מחטיבת הראל תקפו את נבי סמואל. חבר טוב שלי צילם את המתקפה. (באותו הזמן המצלמות היו מצלמות פילם ובהתאם מספר התמונות היה מוגבל). אמרתי לחברי שיצלם כמה שהוא רוצה אבל שישאיר תמונה אחת לכותל….. עד היום איני יודע מדוע אמרתי לו את זה….

לפנות ערב הוחלט לפרוץ לירדן בכוון גבעת הרדאר. במקום זה התחוללו קרבות קשים במלחמת העצמאות וחטיבת הראל בפיקודו של רבין נכשלה בכיבוש גבעת הרדאר. המחלקה שלי נקראה לפנות את המוקשים שהונחו בצד הישראלי כהגנה מפני הצבא הירדני. לאחר שבצענו זאת חדרנו מעבר לגבול והתחלנו לפנות שדה מוקשים ירדני. השדה היה מעורב, מוקשים נגד טנקים ומוקשי נעל נגד אדם. שדה מעורב כזה ניתן לפנות רק בעבודה ידנית. כל הכיתה שלי כרעה על הברכיים ובעזרת סכיני חבלנים ניסינו לגלות את המוקשים. בזמן זה הירדנים ירו אש תופת מעלינו. בשלב מסוים הצטרפו אלינו לעבודה חיילים מחטיבת הראל. אני הייתי השמאלי בשורה והם הצטרפו לשמאלי. לא הספקתי אפילו לראות אותם כאשר החייל שהיה לשמאלי דרך על מוקש נעל שהתפוצץ. המוקש הקטן הזה פצע אותו קשות, גם אני נפצעתי ביד וברגל שמאל. היד נזרקה על החזה אבדתי את ההכרה. החזה נמלא בדם מהיד, מפקד הפלוגה שהיה לידי חשב שנהרגתי. חובש היה תקוע בתוך שדה המוקשים, (אינני יודע איך הגיע לשם) מיד עם הפיצוץ הוא רץ להושיט עזרה הוא עבר דרך שדה המוקשים ובדרך נס לא נפגע מאף מוקש. הוא חבש אותי ואת החייל שעלה על המוקש. פינו אותנו לאמבולנס, את החייל באלונקה ואני הלכתי בכוחות עצמי, כל זאת תחת אש כבדה. החייל הבין שהוא אבד את רגלו והיה מאוד נפחד מהמחשבה והוא צעק כל הדרך לאמבולנס "חברה מיוחס אבד את הרגל". את שמו אני יודע מצעקותיו, מעולם לא פגשתי אותו לפני או אחרי אירוע זה. האמבולנס פנה אותנו לטיפול בבית חולים הדסה בירושלים וביום המחרת העבירו את הפצועים קל (שנמניתי איתם ) להמשך אשפוז בבית ההבראה במוצא.

הפלוגה שלי הגיעה לכותל וחברי צילם את התמונה שביקשתי. אני הגעתי לכותל מספר ימים לאחר מכן באוטובוס שהביא פצועים לביקור בכותל. בדרך לשם נפגשנו עם רמטכ"ל המלחמה רבין.

תמונת שחזור של פנוי מוקשים בדרך לגבעת הראדאר במלחמת ששת הימים. סבא היה בקבוצה זו.

אני וסבא שלי על טנק שמחובר לו גליל שהורס מוקשים

הזוית האישית

נהניתי מאוד מהמפגשים עם סבא וסבתא שלי. הם הוסיפו לי ידע על המשפחה שלי. גם למדתי על ההיסטוריה של מלחמת ששת הימים. הי לי כיף להיפגש, לדבר ולצחוק. במסגרת המפגשים הלכנו ביחד להר רדאר ושם שמתי איך נלחמו.