מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בטריפולי שבלוב בשנת 1949. תאריך מדוייק אין לי אך התאריך שאימצנו זה 14.12.1949. אנחנו היינו 9 נפשות, 7 ילדים ו 2 הורים אני השני. הייתה לי אחות בכורה שאחריה אני נולדתי, 4 אחיות, ואח. כשהגענו לארץ, הייתי בן חודש, והגענו לשער עלייה בחיפה. משם עברנו למעברה בחולון. עד שנת 1956 גרנו במעברה בחולון ולאחר מכן עברנו לשכונת ג'סי כהן בחולון, שהיא הייתה שכונה חדשה, ועם השנים היא נהייתה שכונת מצוקה.

מכיוון שהחיים היו קשים גם להורים וגם לנו, אז בחופשים הייתי עובד. בגיל 12 יצאתי לעבוד בחופש הגדול בבית מלאכה שבנה רהיטים. עבדתי שם במשך חדשיים  נהניתי מהעבודה, נהניתי מהיצירה, נהניתי מהעשייה ובסוף, לראות תוצרת, זה בכלל היה מדהים. כמובן שאת השכר הבאתי להורים.

התגייסתי לצבא בתאריך 14.11.1966. התקווה של ההורים שלי הייתה שכשאני אתגייס לא יהיו מלחמות יותר, אבל התקווה הזאת התבדתה. התגייסתי לחיל התותחנים, הייתי לוחם שם משנת 1967 עד 1969. כדי להבין את התקופה ומה גרם לי לא להיות בבית כשלושה חודשים. אני מתאר לך מה היה גם לפני ששת הימים. ב-7 לאפריל 1967 צה"ל הפיל שישה מטוסי מיג 21 מעל שמי הכנרת וזאת עקב התגרות סורית בחקלאי מדינת ישראל.

הסורים שישבו באותה תקופה ברמת הגולן ירו על חקלאי מקיבוץ האון שעיבד את החלקה של הקיבוץ הממוקמת מזרחית לכנרת עם מקלעים ותותחי נ.מ. צהל הגיב לתקיפה עם מרגמות 120 מ"מ וירי של טנקים, בשלב מאוחר יותר הצטרפו מטוסי חיל האוויר ובקרבות בינם לבין המטוסים הסוריים שישה מיג 21 סוריים הופלו. כתוצאה מתקרית זו אנחנו הוקפצנו יחד עם כל הגדוד לצפון הארץ לכוננות שבמקרי שהסורים יפתחו במערכה רחבה יותך יהיה למדינת ישראל פתרון. בעקבות כך ישבנו בשדות של קיבוץ מחניים כחודש וחצי בכוננות ואת ליל הסדר פסח באותה שנה ערכנו בשדות הקיבוץ.

כעבור חודש וחצי חזרנו לבסיס בחצור (הדרומית) לתקופה של שבועיים לערך כי ב-15 למאי נשיא מצריים דאז גמל עבדל נאצר הכניס כוחות צבאיים לסיני ומדינת ישראל נכנס לכוננות של לפני מלחמת ששת הימים (תקופה זאת נקראה תקופת ההמתנה). את הגדוד שלנו הקפיצו למדבר פארן נשארנו שם בכוננות עד לפרוץ הקרבות ב-5 ליוני.

חיל התותחנים בעקרון הוא חייל שמסייע לחילות היבשה להתקדם, זה אומר שרוצים לכבוש יעד כלשהו, חייבים שיהיה שם חיל רגלים ש"ישב" על היעד שאותו רוצים לכבוש, וכדי לרכך אותו, כדי שיהיה קל יותר לכבוש אותו, חיל התותחנים השתתף בהפגזה ובגלל שהאויב לא רוצה להיפגע הוא מסתתר בעמדות שלו, וחיל הרגלים שלנו (ו/או השריון) כובשים את היעד יותר בקלות.

היו לילות שלא ישנו בכלל, היו לילות שישנו שעתיים, שעה, בהפוגות. היו הפוגות בקרבות, לא שלא היו, ותמיד ניצלנו כל הפוגה שאפשר כדי לעצום קצת את העיניים ולנוח. במהלך המלחמה עצמה כן, היו לנו מספיק מים, אבל אחרי ששת ימי הלחימה התחפרנו בעמדות הייתה מלחמה נוספת שקראו לה מלחמת ההתשה ובמלחמה הזאת, שהיא הייתה מלחמה ללא תנועה מה שנקרא, היה יותר קשה. התשתיות היו הרוסות וצה"ל חשש שבארות המים בסיני יהיו מורעלים, אז הצניחו לנו מים ומכיוון שכך הייתה לנו משמעת מים: היה אסור להתקלח, ולא לשטוף פנים ואפילו לא לצחצח שיניים בבוקר, אבל כן, לשתות כמה שרק רוצים, ומכיוון שלא היה אפשר להתקלח, כשהגיע ספר החלטנו לעשות קרחת בשביל שלא נצטרך לחפוף את השיער לא הייתה מגבלה על שתייה, הייתה מגבלה רק על רחצה.

בתקופה הראשונה לאחר המלחמה התשתיות, הכבישים, היו הרוסים ולצאת הביתה היה סיפור די ארוך. היינו יוצאים לדוגמה ב 8:00 או 9:00 והיינו מגיעים בערך בשעה 22:00 או 23:00 הביתה הנסיעה הייתה ארוכה, קודם כל מבחינת קילומטרים (השטח של מדינת ישראל בערך שולש) ודבר שני בגלל שהתשתיות היו הרוסות ומשובשות והכבישים היו הרוסים כל תקופת המלחמה, אז היינו צריכים לעזור לאוטובוסים שהחזירו אותנו לנסוע כך שעזרנו להם לעבור קטעים של חול, או שלא היה כביש, שהכביש נהרס, או שהיה בור ענק בכביש שאי אפשר היה לעבור אותו, אז היה צריך לרדת מהכביש. וזה לקח המון שעות, משהו כמו 12/13 שעות נסיעה עד שהגענו הביתה.

המשפחה קיבלה אותי בהרבה התרגשות כשחזרתי. האמת היא שלפני מלחמת ששת הימים הוקפצנו כל הגדוד לאבטח את הצפון בגלל איזו תקרית שקרתה שם, וזה היה בערך חודש וחצי לפני המלחמה. לאחר מכן אחרי שהיינו במחניים כמעט חודש חזרנו לגדוד. שבוע וחצי אחרי זה הייתה כוננות של לפני המלחמה ואז ירדנו לנגב, לפראן כך שסך הכל לא הייתי בבית כולל המלחמה והתקופה שאחריה כמעט שלושה חודשים. כשהגעתי הביתה הייתה התרגשות עצומה, ואפילו אבי שלא כל כך הביע רגשות, בכל זאת הזיל דמעה.

מה שקרה בביתנו בזמן המלחמה היה שבאחת החופשות כשהגעתי הביתה, אמי סיפרה לי שהיא הייתה בלוויה של קרוב משפחה של גיסתה. שאלתי מי זה? אז היא אמרה לי את השם. אני אומר רגע, האדם הזה שירת איתי בגדוד! מסתבר שהוא היה מ"פ אצלנו בגדוד, ואני לא ידעתי שהוא קרוב משפחה שלי והוא לא ידע שאנחנו קרובי משפחה בצורה כזו או אחרת אבל רק אחרי שהוא נהרג במלחמה הבנתי שאנחנו קרובי משפחה.

תמיד מתגעגעים שנמצאים רחוק מהמשפחה. התגעגעתי לאחי הצעיר (שברבות הימים נהיה סמג"ד של אותו גדוד שבו שירתתי), לאחיות שלי, להורים, ולגם לחברה. היו חששות ופחדים, אין מלחמה שהיא תענוג ומי שיגיד שהוא לא פוחד, כנראה שהוא לא דובר אמת. תמיד מפחדים, במיוחד שחוטפים אש, או שמטוסים תוקפים אותנו, והיו דברים כאלו לדוגמה שישבנו בעמדה ופתאום מטוסים תקפו אותנו וזו הרגשה מאוד לא נעימה, בלשון המעטה.

הזוית האישית

סבא אלי: אני מאחל לך שלעולם לא תחווה מלחמה.

תומר: אני מאחל לך שתספיק לעשות את כל מה שתרצה.