מאגר סיפורי מורשת

יום  כיפור 1973, הייתי נערה בת 16.

 

היום החל כרגיל כמו כל יום כיפור רגיל. גרתי אז בפתח-תקוה במרכז העיר וכמו בכל כיפור התאספנו כל החברות כדי לעביר את היום. בשעות הצהריים פתאום התחלנו לראות מכוניות נוסעות, דבר לא רגיל ביום המיוחד הזה. עליתי הביתה אבל באף רשת ברדיו לא אמרו כלום, חוץ מאיזו רשת צרפתית, נרמז שמשהו קורה. אחי שהבין צרפתית החליט לנסוע ללשכת הגיוס בעיר, למרות שזה היה יום כיפור.

 

כשהוא חזר התבררה התמונה. מסתבר שהמלחמה פרצה ואמרו לאחי להמתין בבית עד שיקראו לו. מבחינתי היה פחד ולחץ מאוד גדול. הינו חדשים בארץ (רק ארבע שנים). זו הייתה מלחמה ראשונה שלי בארץ ולא היה ברור מה עומד לקרות. לקראת שעות אחר הצהריים, הופיעו בדלת חיילים ולקחו את אחי.

 

בזמנו לא היו טלפונים, בטח לא פלאפונים, וגם בבתים לא להרבה אנשים היה טלפון בבית. במשך שלושה שבועות לא שמענו מאחי שום דבר. את הידיעות על מה שקורה במלחמה שמענו רק באמצעי התקשורת: רדיו וטלוויזיה, כל יום הודיעו על עוד ועוד נפגעים.

 

רק אחרי שלושה שבועות אחי הגיע הביתה. זו הייתה אמנם המלחמה הראשונה שלי, קיוויתי שגם האחרונה, אבל לצערי מאז היו עוד הרבה מלחמות או מבצעים , איך שקראו להם , ובכל פעם שילמנו מחיר כבד מאוד. אמנם אז הייתי נערה, היום אני סבתא, ועדין מפחדת ממלחמות ומהמחיר הכבד שאנחנו משלמים.

 

"מלחמת יום הכיפורים (נקראת גם מלחמת יום כיפור; בערבית: ??? ?????, תעתיק: חַרְבּ תִּשְרִין או ??? ?????? – חַרְב אכתובר: "מלחמת אוקטובר" וגם ??? ????? – חַרְבּ רמצ'אן: "מלחמת רמדאן") פרצה ביום הכיפורים ה'תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, בהתקפה של צבאות סוריה ומצרים על ישראל, ונמשכה עד 24 באוקטובר 1973, יום כניסת הפסקת האש לתוקף. חילופי אש נמשכו עד 26 באוקטובר בחזית המצרית בחצי האי סיני ועד 1974 בחזית הסורית ברמת הגולן".‏ ויקיפדיה.

 

תשע"ו